בתשובה לארז לנדוור, 21/07/20 15:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני רוצה לשבח את עצמי שכשצפיתי לראשונה ב''חלף'' הציקה לי מאוד העמדה הלא-ביקורתית שלו כלפי העבדות, וזה היה הרבה לפני שזה היה באופנה. ובלי קשר, אני לא מצליח לראות מה מופתי בו. חוץ מעצם האפיות, אני לא רואה בו שום איכות ושום כלום, שעמום נורא וארוך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הסרט פורש סיפור אפי של אהבה, מלחמה, שיקום, יחסי אנוש ותקופה היסטורית. בילדותי גם לא נהניתי ממנו אבל בצפייה כאדם בוגר אני רואה את אחד הסרטים הגדולים של הקולנוע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן חד פעמי מצטרף לארז. זהו סרט למבוגרים בלבד במובן האינטלגנטי של המילה. חובה עליך צפייה נוספת. מלבד משחק מעולה של השחקן והשחקנית הראשית, יוצרי הסרט השתמשו בספר שיש בו הרבה ממה שטוענים נגד הסרט (נוסטלגיה לדרום הישן) ויצרו יצירה אנטי מלחמתית מרהיבה ששיאה בלונג שוט המפורסם של הטיפול בפצועים בשטח הפתוח של אטלנטה ובתמונת העיר העולה בלהבות. יש לציין שמדובר בתיאור מדוייק מבחינה היסטורית, של זוועות המסע אל הים של ג'ורג' שרמן. הגנרל הזה, בחזקת התלמיד שעלה על רבו יוליסס ס גראנט, שניהם הביאו את מושג המלחמה הטוטאלית אל המלחמות המודרניות. מתוך המחשבה שרק מלחמת השמד אכזרית ומלאה יכולה להביא לקץ מהיר של מלחמת האזרחים, שניהם בזזו, שרפו והשמידו כל שטח בדרום בו עברו במטרה לקצר את ימיה של הקונפדרציה. צריך לציין, שיוצרי הסרט לא הביעו שום תמיכה במטרות או בפוליטיקה של הדרום. נהפוך הוא, גיבור הסרט, קלארק גייבל השרמנטי בז בגלוי לג'נטלמנים הפוליטיים ורואה בהם נוכלים גדולים ממנו. לדעתי, הסרט חוטף מהשחורים והסבגים למיניהם מסיבה אחרת לגמרי. השחורים, מאוד לא אוהבים את הספר אוהל הדוד תום, מפני שהוא מציג פורטרט שלהם שאיתו אינם רוצים להזדהות. אבל הספר הזה לפחות נכתב ע''י לוחמת בעבדות. חלף עם הרוח, מתרחש בתפאורה די זהה למתרחש בספר הנ''ל, וכאן השחורים גם נדחקים ממרכז התמונה, לכן קל מאד לצאת נגד הסרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי את הסרט רק כמבוגר, ואני חושב שיותר מפעמיים (ופחות משלוש). אכן, התמונות של אטלנטה במלחמה מרשימות, ואם הסרט היה נעצר שם הייתי מתייחס אליו יותר בחיוב. אבל זה רק אמצע הסרט, למען השם, ואחר כך יש עוד איזה שעתיים של דרמה אישית חסרת פואנטה (אני בהחלט מזדהה עם השורה הידועה של גייבל). כמו כן, אני לא רואה במשחק של לי וגייבל שום דבר יוצא דופן ביחס להוליווד הקלאסית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויויאן ליי רחוקה מאד מלהיות שחקנית הוליוודית. שחקנית תיאטרון מצטיינת מאנגליה אני חושב. ממש לא דוריס דיי. הביאה להוליווד משהו שלא היה שם. סקרלט אוהרה ובלאנש דובואה הן נפשות עם מעמקים של אפילה ורוע שכנראה שיקפו הפרעה נפשית לא פשוטה (של השחקנית). היא לא היתה השחקנית המקורית של חשמלית ושמה תשוקה של טנסי ויליאמס בברודווי, אבל השחקניות החולמות לגלם את הדמות, צריכות להתמודד עם הביצוע שלה. הבמאי של חלף עם הרוח (אאז''ן היו כמה) הצליח להבליט את הצד הקשוח והאפל שלה ע''י הצבתה מול שחקנית המשנה שגלמה את טיפוס האישה ההוליוודית הטיפוסית. תשים לב, כיצד המשחק של ויויאן ליי יוצר קונטרה ומכריח גם את קלארק גייבל לחרוג מגבולות המחזר השרמנטי שהרבה לגלם. אני יכול להבין את ההסתייגות שלך מן החצי השני, אבל לדעתי הההתארכות וחוסר הקשר קשורים בהחלפת הבמאי באמצע הצילומים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההבהרות. אני יכול רק לציין שלדעתך שותפים כל אוהבי הקולנוע הרלוונטי, ולדעתי לא שותף אף אחד (שאני מכיר), אז כנראה אתה יותר צודק. (eppur si muove) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ראיתי את הסרט בנעורי, והחוויה היחידה שהותיר בי אז היא אכן שעמום גדול וזיכרון של איזו נערה היסטרית, ואי הבנה מה גרם לפרסומו הרב. אבל, כאמור, הייתי אז מאד צעיר ואולי לא מספיק בשל מכדי לחוות יותר מכך. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |