 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה לירדן על עוד מאמר מוזיקלי מצוין. איזה כיף. במאמר מוזכרים "טאטו" ושלומי שבן בתור דוגמאות פוסט-שנות-השבעים למוזיקה בעלת המורכבות שומטת-הלסת של כספי, גרוניך, רכטר ושות'. ניסיתי להיזכר בעוד דוגמאות מהז'אנר, והופתעתי מכמה מעט מצאתי. להקת "מורה" הוציאה ב-2015 אלבום אחד, כמעט עשור אחרי התקופה שפעלה. שלושה מוזיקאים מעולים, שירי משוררים, וצליל אפל ומקורי. שיר שאני אוהב במיוחד: אני ילד בעיגול אור. בחודשים האחרונים יצאו לרדיו ולאינטרנט כמה שירים של ההרכב "ליילי" (גל תורן וגיא לוי) שמאד התרשמתי מהם. הנה "בימים". זה אולי יפתיע חלק מהקוראים, אבל אבי גרייניק הוא מוזיקאי עמוק ומוכשר כמו שד, עם יכולות הלחנה מרשימות בסגנון הנ"ל (גילוי נאות: ניגנתי אתו תקופה קצרה בתחילת הדרך המוזיקלית שלו). תקשיבו ללחן של "מורים אינם מספרים" מתקופת "לולה". אם מותר גם ישראלים ששרים באנגלית, אז יוגב גלוסמן הוציא ממש בימים אלה אלבום יפהפה בשם the ceiling. באגף שירי הילדים יש את "ילד פעם" ואת "ענן על מקל" הנהדרים. את מי שכחתי / לא הכרתי? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין המורכבות שומטת הלסת של יוצרי שנות השבעים: שמתי באוטו את "סיפורי פוגי" של כוורת והופתעתי מהרעננות שלו. יכולתי להתעלם מכך שאת רוב הרצועות באלבום שמעתי כבר מאות פעמים ולהתלהב ממנו מחדש. יש באלבום הזה הכל- שירי נונסנס אמצע הדרך (המגפיים של ברוך, פוקה בורה כלב), רוק דיכאון (ילד מזדקן, שירות עצמי) ויצירת פרוג מורכבת (למרות הכל). מעל כולם עומד לטעמי שיר המכולת שיש בו הכל מכל- עיבוד מורכב, הרמוניות קוליות, שינויי מקצב מרובים (כולל האום-צה אום-צה הסנדרסוני המפורסם), קטע דיבור, וכמובן סולו הקלידים הבלתי נשכח. כל זה ארוז בשלוש דקות וארבעים שניות בלבד! האנכרוניזם היחיד שהצלחתי לשמוע באלבום בן הארבעים וחמש הזה הוא הריש המתגלגלת בשירה של גידי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושכחת להוסיף פיליטון קצר וקטע אינסטרומנטלי (יוסי מה נשמע) שהוא אתגר שובר אצבעות ויוצר יבלות לנגינה בגיטרה חשמלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פוטנציאל האנכרוניזם הגדול מכולם בסיפורי פוגי זה המשפט "לשלם 550 לירות לחודש על דירה של חדר וחצי", מהמערכון על אנשי הארון. אבל אם חישבתי נכון, אז בהצמדה למדד מדובר ב-2,319 ש"ח כיום - לא הבדל אדיר מהמחירים הנוכחיים בת"א לדירת חדר וחצי. (או שאולי ה-550 המקורי היה הגזמה פרועה ומכוונת?) אפרופו אנכרוניזמים מילוליים אצל סנדרסון: ב"חללית" של גזוז יש גם "האנטנות קלטו שתיהן / אחת אותי השניה ירדן" וגם "העולם נהיה קטן / כמעט בגודל של אסיאלגן". לא חושב ששני הרפרנסים האלה אומרים משהו לנוער של היום. למישהו עולים בראש עוד אנכרוניזמים כאלה בשירים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת שזה מאד מפתיע. זה אומר שהשקעה בדירה הניבה אפס אחוז ריאלית אחרי 45 שנה. רחוק מאד מהמיתוס המקובל על השקעה בדירה. מישהו מהכלכלנים כאן יכול להסביר זאת? ואם כבר,מה זה אסיאלגן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסיאלגן היה כדור נגד כאבים. לפי מה שאני רואה כאן, כנראה שהסכום 550 היה אכן הגזמה לאותה התקופה. מצחיק לקרוא שפעם היו מציינים "+ טלפון" במודעות על דירות להשכרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, בהתחשב בכך שבדירה ללא טלפון היה לוקח שנתיים לקבל קו, זה נשמע יותר מסביר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"למד שחיה בהתכתבות" "יש קוריאני, קנה VCR. את הקלטת כל כך אהב" "טלפני, טלפני כי אם לא אז אדאג" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הראשון לא נשמע לי אנכרוניסטי - זה בטוי שמושמע לדעתי גם היום. מאיזה שיר השני? לא זיהיתי. השלישי - מה, היום לא מטלפנים? רק בלי כבל, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, נכון, יש התכתבויות בווצאפ השני מ''שני חלקים בתוך השלם'' של אולארצ'יק היום כדי שלא תדאג שולחים הודעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקומות היסטוריים: „מה אנחנו סך הכל, מהשטח הגדול״ ושאר אזכוריו. אולי גם: „גרה בשנקין, שותה בקפה תמר״. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנים במחיר אחד, ''באידיש של שכונת מחלול'' (הגשש, יפות יפות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואלה שמות של אריק איינשטיין. הנוער של היום יכיר את מראדונה וקרויף במקרה הטוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קישור יותר טוב, שידעו על מי מדובר | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2,400 שקל לדירת חדר וחצי בתל אביב? אולי בפריפריה של העיר, וגם לגבי זה אני סקפטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע שדירת חדר וחצי בת"א עולה היום יותר מ-2,400 לחודש, ובדיוק בגלל זה כתבתי "לא הבדל אדיר מהמחירים הנוכחיים", ולא "דומה למחירים הנוכחיים". אחרי שטוחנים לנו כל כך הרבה שנים על מחירי הדיור המאמירים (מעבר למדד), בייחוד בתל אביב, ציפיתי ששכ"ד כנ"ל בשנת 73 יהיה שווה ריאלית בסביבות 1000 ש"ח כיום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שפע תצפיות ממושכות שנפרשו על גבי כמה עשורים הגעתי למסקנה שאנשים פשוט אוהבים להתלונן. אז והיום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היקף ההוצאה על מגורים מתוך סך המשכורת הוא נתון ולא תחושת בטן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בסדר, אנשים מתלוננים גם על הקוטג', המילקי, ומזג האוויר - שמסתפקים בנתח קטנטן בלבד מסך המשכורת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהתחשב בכך שריבית בנק ישראל היום היא אפס דה פקטו, ומן הסתם היתה דו ספרתית בשנות השבעים, ושכר הדירה היום נלחץ למטה עקב כך יחסית למחיר הדירה, אזי אתה יכול להוסיף פקטור של חצי על מחיר הדירות אז לעומת היום. וחצי מ2400 כבר מתקרב ל1000 לו ציפית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבוקר השמיעו ברדיו את "לידיה הלוהטת" "מאה ושלושים קילומטר לשעה בסוסיתא "כרמל" אדומה". הספקתי לשכוח איך נכנס באמצע קטע פרוג סנדרסוני נפלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, המילה שבה נחתם השיר הקדימה את זמנה בכמה עשורים בתחום הסלנג הישראלי, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי לכתוב קודם ונשמט - קטע פרוג יפה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד אנכרוניזם תוצרת סנדרסון: "תפסו אותו מעל תשעים / הוזמן לבוא לבית הדין". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''יום אחד פקח הבחין, שאסף גם מכתבים'' המתבקש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד אנכרוניזם סנדרסוני: "אחת עשרה ושלושים ו'פסוקו של יום'..." (מתוך "פיקששתי", בן שלו הזכיר לי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובעקבות אותה כתבה הגעתי ל"שיר לשלום" - שסנדרסון מנגן בו סולו גיטרה מוצלח בהתחלה - וכמעט נפלתי מהכסא מרוב הפתעה. ציפיתי לשיר "יום זכרון" מונומנטלי וברור, אבל העיבוד המקורי שלו פשוט מטורף. מומלץ להקשיב עם אוזניות - מתחיל פשוט1, מירי אלוני נכנסת כצפוי, עם קצת באס של אולארצ'יק, ואז מתחיל הבית השני ופתאום בכל אוזן מנגן כלי אחר, ואז באמצע קורים דברים אחרים, מאיצים2, מסתובבים, מתחלפים3 ואז עוד מגבירים... כמו להקשיב לכמה הקלטות במקביל. וואו. 1 אלק פשוט - סנדרסון מנגן התחלה קנופלרית לפני שקנופלר הקליט אפילו שיר אחד. 2 מה לעזאזל קורה באוזן שמאל ב-2:11? 3 שירה באמצע, שירה אחרת בצד שמאל, תופים בימין, ואז להיפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יום הזיכרון? „אל תביטו לאחור, הניחו להולכים״. (וכמובן: שירו שיר לשלום בצעקה גדולה. או לפחות צעקה גדולה במונחים של להקת הנחל) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגלל זה הגרשיים - זה מסמן, לא מסומן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשה לי לחלוק עליך. סנדרסון באמת יוצא גדול בהקלטה הזאת, אבל פחות או יותר כל השאר - ברדק מזעזע, של מוזיקאים שמנסים לקפוץ מעל הפופיק שלהם. במיוחד הפריעה לי נגינת התופים, שהיא אולי הנגינה הכי מרושלת ולא יציבה ששמעתי בשנים האחרונות (ולמה, לעזאזל, יש שם שני ערוצים של נגינת תופים? אחד באמצע תמונת הסטריאו, ואחד רק בצד ימין). זה מרגיש לי כאילו רוזנבלום, סנדרסון והחבר'ה שמעו את התקליט הטרי של "שיער", התלהבו, ורצו לעשות משהו דומה בעצמם, בלי שיש להם את היכולת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא לא בא להתווכח על האיכות של כל ערוץ ושל הקומבינציה - בעצמי אמרתי שזה נשמע כמו שלושה שירים בבת אחת. אבל הבלגן הוא חלק מהרושם שקיבלתי - גם אם הוא כושל, עצם הנסיון ללכת לכיוון הזה מרשים אותי (נכון שיש שם שני ערוצי תופים? בכלל יש שם יותר ערוצים של כל דבר מאשר בערך כל מה ששמעתי בשנים האחרונות). אם זה כשלון - זה בהחלט כשלון מפואר. כשהיום בדרך כלל כל הכלים באמצע, הבלגן הזה נשמע לי מרענן ומפתיע. ורק לציין שהיכולות - שהוכחו שנים אחר כך - של חלק מהמוזיקאים ששם הן לא משהו שהייתי מבטל בקלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ההשפעה של "שיער" בולטת. ויש שם בלגן, אבל הוא חינני באזני. תמיד אהבתי את השירה של מירי אלוני, שלא היתה מדוייקת כמו של סולניות להקות צבאיות אחרות, לעתים לא בקצב, לעתים נסדקת אבל איזה קול, ואיזו הגשה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואו, סנדרסון בן 70. מתי כספי בן 71. שלום חנוך בן 74. אריאל זילבר בן 77! בן שלו מדבר על המלים של סנדרסון, והטקסטים שלו אכן היו פורצי דרך במוסיקה הישראלית. אני רוצה לדבר קצת על הלחנים שלו. קודם כל יש אצל סנדרסון עצבות בלחנים. הלחן של "ילד מזדקן" הוא מרש אבל. המנגינה מנסה להתרומם באמצע אבל חוזרת למטה. צריך לציין שהלחן קדם למלים (של אולארצ'יק) שהתאימו את עצמן למורבידיות של הלחן. הלחן של "זאת שמעל המצופה" גם עורג (בבתים) וגם בוכה (בפזמון) כמעט כאילו עוזי חיטמן הלחין אותו. הכפלת הירידה ב"דבר פשוו-ווט" ממש מזכירה בכי. אגב, הארכת השורוק בסןף פראזה היא סימן היכר של סנדרסון. "זה קורה, זה טבעי, זה ידווואוו" ב"שירות עצמי", "מתוכה יצא יצור חמוווווד" ב"חללית". סנדרסון הלחין כמה וכמה יצירות מופת- הצביטה בלב של "היא כל כך יפה", המורכבות של "למרות הכל", דיברנו פעם על "שיר המכולת" והזכרתי גם (בפתיל הזה!) את הפרוג באמצע "לידיה הלוהטת". בכלל אני חושב שכוורת היתה להקת פרוג בהסוואה, לא רק ביצירות הספציפיות "יוסי מה נשמע" ו"למרות הכל"- קח למשל את "שיר מלחים" - אלק שיר נונסנס פשוט, אבל הנושאים מוזיקלים המרובים, מוטיב הפתיחה שלכאורה לא קשור אבל חוזר לקראת סוף השיר, התיפוף בפזמון, וכמובן הסיום הפומפוזי- כולם אומרים לי פרוג. אבל מבחינת הלחנה אני רוצה לדבר על ניואנסים שובי לב דווקא בשיר פשוט וקטן לכאורה, בלי הסיוע של כל שאר המאורות הגדולים של כוורת: "אמא ודני" הוא שיר נונסנס של "גזוז", להקת אמצע הדרך עם להיטי ענק כמו "רוני" "היא לא תדע" ו"תשע בכיכר". בטקסט הוא מתכתב עם "שיר מלחים" של כוורת- שיר נונסנס בנושא הים עם חריזה ילדותית. וזה גזוז, לא כוורת, כך שיש בו פחות עושר הפקתי- פחות כלים, פחות תפקידי משנה. פחות צפוף באוזן. אבל יש בו הברקות יוצאות מהכלל: ראשית- אין לו פזמון חוזר. יש לו שני נושאים מוזיקליים פשוטים, שהחיבור ביניהם מופלא בעיני. שנית, אחרי שתיים וחצי דקות לתוך השיר נכנס סולו גיטרה, לא ברעש, כחלק אינטגרלי מהשיר. אבל הוא לא נעצר אחרי שמונה תיבות כמצופה, אלא ממשיך לעוד סיבוב, ועוד אחד, ועוד אחד. דקה שלמה של סולו גיטרה, וזה לא "דודה"- זה "גזוז". והעיקר, הניואנס ששבה את לבי בשיר הזה- הוא הסוף, ובמיוחד התו המסיים את השיר. תו סשה ארגובי עצוב שאומר- נגמר החלום, חוזרים הביתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה כתבת. אבל את ''היא כל כך יפה'' הלחין קלפטר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואי, נכון. וקלפטר לא היה בכלל בלהקת הנח"ל. ככה נהרס לי סיפור שלם שסיפרתי לעצמי ש"היא כל כך יפה" (שאפרים שמיר שר בכוונה רבה) וגם "נכון את יפה"- שניהם על ירדנה ארזי. רגע, המלים הן של סנדרסון בכל זאת. אז אולי הסיפור מחזיק מים. קבל בונוס |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיר היטב את הבונוס, תודה. אבל אולי תוכל לעזור לי לפתור תעלומה: בפרק על כוורת ב"סוף עונת התפוזים", יש פוטג' מצולם במקצועיות מתחילת הדרך של הלהקה, כשהם מתאמנים על אופרת הרוק המקורית שלהם (שכידוע נזנחה לטובת המופע הראשון, "סיפורי פוגי"). מאיפה הגיעו הצילומים האלה? היתה עליהם עוד כתבה מקיפה בטלוויזיה (מעבר לכתבה שבבונוס, מתקופת החזרות ל"צפוף באוזן")? זה ידוע שבהופעות הראשונות הם היו די אלמונים, שהופיעו מול קומץ אנשים בקהל, ולקח כמה שבועות עד שההיסטריה התחילה. לכן לא מסתדר לי שעשו עליהם תכנית טלוויזיה אפילו עוד יותר מוקדם, כשהם עדיין עבדו על האופרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי ההיסטריה - לפני מספר ימים בראיון ברדיו סנדרסון תיאר את ההצלחה של ''דודה'' ככזו ש''קצרה תשואה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כבר לא זוכר טוב, אבל אני זוכר כתבה עליהם בטלוויזיה בתחילת דרכם כשמירי אלוני שרה איתם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואללה! את זה הייתי רוצה לראות. אז כנראה זה המקור של הצילומים ב"סוף עונת התפוזים". תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. אבל יש רמזים - תבדוק בקרדיטים, ויש גם סרטון שנקרא כוורת בפעם הראשונה בטלוויזיה ואם האוזן שלי לא מטעה אותי, השירים הם אמנם מאותו טייק כמו זה שבתקליט, אבל המיקס שונה קצת, לא המיקס הסופי. כך שהם הופיעו כבר עם ליפסינק בטלויזיה עוד לפני שהתקליט יצא לאור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדקתי את הקרדיטים (כבר לפני שנים) ולא מצאתי שם פתרון לתעלומה. גם את הקליפ של ה"פעם ראשונה בטלוויזיה" אני מכיר היטב, והפלייבק שם נשמע לי זהה לחלוטין להקלטה המוכרת מהאלבום (אולי עם EQ טיפה שונה, כמתבקש מהמעבר בין המדיות עד שהחומר הגיע ליוטיוב). רק עכשיו אני רואה בוויקיפדיה את המשפט הבא, שמדבר על תחילת ההופעות של כוורת: "המפנה הגיע לאחר כמה שבועות, כששודרה במבט לחדשות כתבה על הלהקה ובה הושמע השיר 'פה קבור הכלב'. כתבה זו הביאה לחשיפה רבה ללהקה, וחבריה החלו להופיע בתדירות של כשלושים הופעות בחודש." זה מסתדר עם הזיכרון של ראובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תקליטון השדרים "פה קבור הכלב" יצא ראשון, ביוני 73', ואחריו "המגפיים של ברוך" ו "שיר המכולת". אם כך ה"פעם הראשונה בטלויזיה" היא כנראה מאותו זמן. המגפיים נכנסו למצעד הפזמונים ב 2.7.73. וואו איזה קאדר יש שם! באותו שבוע נכנסו למצעד גם "אחכה לך" של הנשמות הטהורות ו"האם השלישית" של להקת גייסות השריון (שני פאקינג אלתרמן/רוזנבלום באותו מצעד!). תקופה מאוד יצירתית. תראה כמה שירים מהרשימה הקצרה ההיא נשארו עד היום! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השני על ירדנה, וגם אני תמיד מבלבל בין שניהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנה טענה שהוא מבוסס על השיר הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. ועוד תוספת למלנכוליה המסיימת - כשמבינים ששם השיר מרמז על קשר אישי של המחבר לנושא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסנדרסון האהוב עלי מאחרי "כוורת" הוא שקט שקט, והוא תואם את התזה שלך: למרות שזה לכאורה לא שיר עצוב, בעצם הלחן מלנכולי לעילא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשעברתי עכשיו לצורך הסקירה באוזן ביקורתית על כל מיני לחנים של סנדרסון הופתעתי לגלות כמה משפטים מוזיקליים בלחנים שלו נגמרים בירידה של צלילים. וסימן ההיכר הסנדרסוני: משפט מוזיקלי שמנסה להסתיים בצליל עולה, אבל אז מתגנב פנימה תו אחרון סורר יורד בחצי טון. בדרך כלל במשפטי שאלה-תשובה המשפט הראשון עולה בסופו (סימן השאלה) והשני יורד בסופו (סימן הקריאה). אצל סנדרסון יש המון משפטים שמסתיימים בירידה מפתיעה. קח שיר עם מסר אופטימי, אבל שזור בלחן שלו חוט של מלנכוליה כמו "אני ואתה"- אני ואתה (עולה) נשנה את העולם (יורד)- סטנדרטי. אני ואתה (עולה) אז יבואו כבר כולם (עולה, והחיבור למשפט הבא ממשיך לעלות, אבל...) אמרו את זה קודם לפני (יורד) זה לא משנה (יורד)- זה החלק שמעלה ספק מלנכולי. אני ואתה (עולה) נשנה את העולם (יורד) - סיכום מנחם. ולעומתו הפזמון של "שמש אדומה" (קובי אושרת) שרק דוחף למעלה: היא עולה (רק עולה) ועולה (רק עולה) אדומה (עולה עוד יותר) וגדולה (שוב) ובלהט אש תלהיב את השמיים (עולה בסוף) אדומה, אדומה והיא חמה, כה חמה, אל מרכבת להבה היא רתומה (עולה ונשאר...) המלכה החמה (משחרר אותנו סוף סוף עם ירידה) אצל סנדרסון בוא ניקח את "לא יפריד דבר" (כבר בהתחלה הפתיחה של הפסנתר רק יורדת ויורדת) לא יפריד דבר בינינו לעד (יורד) גם אם העולם יפסק (עולה) ביום אחד (יורד) מקומי תמיד יהיה לצדך (יורד) לאורך כל הדרך (יורד) אני אהובך (יורד) שוב פסנתר הולך ויורד והחצי השני של הבית אותו דבר. הנהר סוחף אותנו ישא-א (ממש מרגישים בהרמוניה את הסחיפה של הנהר, אבל בסוף מתחמקת פנימה הירידה הסנדרסונית הסוררת) למנגינה של המשפט הזה יש ממש חותמת "סנדרסון" עליה. אין לדעת לאן או (יורד בסוף, בזכות החיבור של המלה הבאה לאותו משפט מוזיקלי) את ארכו של (יורד) המסע (יורד) וכשנגיע אומר בוודאי (יורד) זו הנסיעה של חיי (יורד) אז יש לנו שיר שלם שכל כולו משפטים עם ירידה בסוף, ורק משפט אחד עם עליה שמבליח לרגע קט ומיד נעלם. ואז באתי לבדוק את "ילד מזדקן"- הלחן המורבידי ביותר- והופתעתי לגלות שהוא מורכב ממשפטים שרובם עולים בסוף. פלא! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתרגול- תבדוק את "רוני" של גזוז לעומת "סיוון" של יגאל בשן. _________ אגב- זו סינתסתזיה כפולה! אנחנו אומרים על צליל "עולה" ו"יורד" ולמעלה מקושר קשר הדוק למצב רוח טוב (מבט למעלה, חיוך שמרים את הגבות וקצוות הפה) ולמטה למצב רוח רע (מבט למטה, הזעפת פנים שמורידה את הגבות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד אגב- הדוגמה הקודמת מראה עד כמה צריך להפריד את האמן מהיצירה שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי, יש לי אחד מצוין - אנכרוניזם שבבסיסו חדשנות: "איך הטיילת השתנתה האם בדיזנגוף נסעת כשאתה מגיע לכיכר אתה נוסע מלמטה" (מתוך "מאיר ואלון" של כוורת.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נייס! שמעתי היום ברדיו את Santa Monica Boulevard ויש בו כמה אנכרוניזמים, אבל אחד עניין אותי במיוחד- They drive their shiny Datsuns and Buicks חנויות תקליטים כבר אין, אבל דטסון חזרה לחיים. דטסון הוא מותג של ניסן, ששימש כמותג היצוא שלה מ 1958 עד 1986. השיר יצא ב 93', ולכן הוא מתייחס לדטסונים כמכוניות משומשות של בני המעמד הבינוני-נמוך. אבל מסתבר שניסן החייתה את המותג דטסון ב 2013 עבור מכוניות זולות שהיא מייצאת למדינות מתפתחות. אם כך באמריקה לא נשארו הרבה דטסונים, אבל בהודו יש.
Back to the phone company, the record store, too |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה רומז שכיכר דיזנגוף הנוכחית היא פשוט רטרו שכזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אנכרוניסטי בלשלם שכר דירה? או שנשמט לך ה"במקום"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין שום דבר אנכרוניסטי בתשלום שכר דירה כשלעצמו. מה שניסיתי להגיד זה שלאור כל הנהי על מחירי השכירות המטורפים היום בתל אביב, ציפיתי ששכר הדירה בתחילת שנות השבעים יהיה מגוחך במושגים של היום, אבל להפתעתי, 550 לירות בהתאמה לאינפלציה זה סכום לא מבוטל לשכ"ד חודשי היום (אם כי ללא ספק נמוך). ראה תגובה 700603. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה מרגיע אותך, אני מכיר מקרוב מאד דירה של חדר אחד בתל אביב שעולה 3K לחודש. שזה אומר 4.5K לחדר וחצי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדירת יחיד צפוי ששכר הדירה פר חדר יהיה גבוה מאשר שכירות פר חדר בדירה של שותפים. לא כל אחד רוצה לגור עם שותפים, לכן יהיה מוכן לשלם יותר. כמו כן בדירת שכירות משלמים בפועל עבור חדרי שירות (מטבח, בית שימוש, מיקלחת) , בדירת שותפים התשלום לחדרי שירות מתחלקים בין השותפים. יש עוד עלויות שהן נמוכות יותר פר חדר בדירת שותפים. כל ההוזלות השיתופיות משליכות גם הן מחירי שכירות פר חדר בדירות יחיד, כלומר מעלות את המחיר פר חדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל אתה צודק, אבל הסיום שלך הוא טיעון לכיוון ההפוך - אם לחדר יחיד יש עלויות נלוות גבוהות יותר, זה אמור היה ללחוץ למטה את שכר הדירה הנומינלי, לא להעלות אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתה לי הרגשה של נימוק מפוקפק במקרה של דירת יחיד וילונות חדרי שירות. אבל לדעתי , המחירים לא יונמכו על ידי בעל הדירה, כי קוני דירת יחיד יהיו מוכנים לשלם הרבה כדי לשמור את הפרטיות שלהם. מצב זה (העדפת פרטיות מצד השוכרים) מאפשר למשכיר לגלגל על הצרכן הוצאות , כל עוד המחיר אינו בלתי ניסבל. אני ניזכר כי לפני זמן רב היתה לי אפשרות לקנות דירת חדר וחצי במחיר סביר באיזור טוב , הערכתי שזמן רב היא תעמוד לשכירות. איך שהוא לא ניתחתי נכון את שוק השכירות ולכן נימנעתי לקנות אותה. שנים מספר אחר כך הבנתי שטעיתי, אבל היה מאוחר מדי כי מחירי הדירות קפצו . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשוק חופשי, אם מישהו מוכן לשלם 3000 שקל עבור שמירת הפרטיות שלו ושאר ירקות, אבל מסתבר שצריך 300 שקל בתשלום מיסים נלווים למדינה, אזי אותו מישהו מוכן דה-פקטו לשלם רק 2700 שקל למחיר השכירות בלבד. בעל דירה שידרוש 3000 לא יקבל אותם, אבל היה מקבל אותם לו המיסים הנלווים היו מתאפסים. לכן הגדלת ההוצאות הנלוות מורידה בפועל את המחירים. כמה? תלוי בכמה מוכנים לשלם, אבל בכל מקרה הכיוון שלה ברור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(יש סיכוי שבלבלתי אנכרוניסטי ואנרכיסטי?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד אנכרוניזם: "זאת הפעם הראשונה שהתרגשתי כל כך / לא הצלחתי לדבר כשהמזכירה שלך ענתה". (דרך הטוויטר של גדי אלכסנדרוביץ.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה צריך להיות אנכרוניזם ועדיין לא (השיר מ 2015): אחרי שנקים משפחה תגיע ברכה, אחרי שנחתן ת'ילדים אחרי שיבנו פה רכבת קלה ויהיה לי נדלן במרכז מאדים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי בהגדרה של „פה״. בירושלים כבר בנו, אבל עדיין בונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי את הראיון הארוך של סנדרסון אצל קוטנר, ושם גיליתי שה אום-צה באמצע שיר המכולת, שתמיד חשבתי שקורץ ללהקות הצבאיות הוא בעצם רפרור לסשה ארגוב ו"הכל זהב". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, נכון? גם אני נהניתי לגלות את הפינה הזו. אבל למיטב הבנתי הריפרור הוא לא דרך האום-צה, אלא דרך ההגשה של השירה שרוכבת על האום-צה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ירדן ואתה מקוננים על אובדן הלחנים המורכבים. שמוליק בודגוב מקונן על אובדן סולו הגיטרה (דקה 7:00) ובעקבות כך גם אובדן המקום של הגיטריסטים בפס הקול הישראלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף להתרשמות מליילי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכל אולי לספר בעקבות מה הצטרפת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעקבות התגובה שלך, אלא מה? כלומר, קניתי את האלבום והאזנתי לו כמה פעמים, עד שיכולתי לכתוב שאני מצטרף. הייתי עסוק אז זה לקח לי זמן, ועדיין לוקח, אבל התגובה עדיין פתוחה אצלי כרשימת האזנה. (אם אתה כבר שואל, אז חוץ מליילי הקשבתי עד כה גם ל"מורים לא מספרים". גרייניק מוכשר, אבל לצערי קשה לי עם הקול שלו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, שימחת אותי. תמיד לשירותך. חמשת אלבומי השנה במוזיקה הישראלית שבן שלו בחר אתמול כוללים שניים מהאלבומים שהזכרתי בתגובה 699828: "ליילי" דנן, וגם The Ceiling של יוגב גלוסמן, הלוא הוא iogi. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוהר שפריר היג"כ ניקו טין, לאו דווקא ברוב שיריה אבל לפחות בניצנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. נתקלתי בשם שלה פעם או פעמיים, אבל רק עכשיו, בזכותך, הקשבתי למוזיקה. מאד מעניינת מקורית, אבל (לפחות ממה ששמעתי, ולטעמי) לא בדיוק מתאימה למורכבות מהסוג שחיפשתי. אצל כספי/גרוניך/רכטר וכו' שומעים את המורכבות גם בשיר עירום לחלוטין - למשל רק שירה עם גיטרה או פסנתר. אצל ניקו טין אני שומע הרבה תשומת לב להפקה ולסאונד (שזה מעניין, כי הכל מאד לו-פיי), אבל אילו היינו מפשיטים את השירים מההיבטים האלה, הם היו יחסית קונבנציונליים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, רמזתי בתגובה ואני אומר יותר בנחרצות עכשיו, בשום שיר אחר שלה אני לא שומע עניין רב בחומר המלודי או ההרמוני (ובלי להפחית מהיופי הרב שיש בסאונד שלה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתקלתי בתגית "לואו פיי" בהתייחס לניקו טין, ואני כנראה לא מבין נכון מה זה. נכון שבחלק השירים הקול שלה מוקלט כאילו מרחוק, אבל חוץ מזה ההקלטה והנגינה נשמעות לי צלולות כבדולח, כאילו אני והזמרות1 והסינתיסייזר ביחד בחדר אטום אקוסטית. במה הפיי הוא לואו? 1 כולן זוהר שפריר, אני מניח, אבל לפעמים בשני קווי שירה ולפעמים עם הכפלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך שאני מבין את המושג, ''לואו פיי'' זה לא רק איכות ההקלטה, אלא בכלל תשומת לב נמוכה לפרטים - למשל נגינה מרושלת, סאונדים של כלי ''צעצוע'', או אי הקפדה על הגייה וקצב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. כן, ניקו טין אכן משתמשת בסינתיסייזרים שנשמעים פושטים, ולפעמים מזייפים בכוונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצפה לשיריהן של מארי חואנה, מור פין והאחיות היפניות הירו וקוקה אין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר מישהו ששמו הוא ניקו טיני (ולמיטב ידיעתי הוא לא שינה את שמו). לא נראה לי שהשם „אין״ יכול להיות שם יפני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובתעשייה אווירית היה (אולי עדיין) מהנדס ששמו אבי רון. וזה ברצינות. בפחות רצינות, עדיין מחפשים שם את אלי קופטר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין אם יש במשטרה חוקרת בשם מירה צח. ואם צוותו לשמירה בצבא את ניר דמתי ושון בלילי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה איתי בצבא אחד אבישי וואנה (vana) שטען (מה זה משנה אם ברצינות) שיש לו אח ניר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני מכיר מישהו ששמו (האמיתי) זאב ערבות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו קוקאין, שלשום נתקלתי לראשונה במושג שלא הכרתי: Cockaigne [Wikipedia]. כמובן שמיד תהיתי האם מקור השם Cocaine הוא משחק מילים על המושג הנ"ל, אבל מיד נזכרתי שקוקאין קרוי על שם צמח הקוקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מצליח להתלהב מ"מורה". צליל אפל צ'ק, שירי משוררים צ'ק (קשים במיוחד, אגב; ברובם אני לא מוצא נקודת אחיזה להבין מה רוצה המשורר מחיי), ויומרנות אמנותית שאני מעריך - אבל אני לא מוצא שם רגעי הלחנה שתופסים לי את האוזן. מההאזנות עד עכשיו, אני אוהב רק את הבלוז שאחרי המילים בלוטה. מצד שני, גם אני אוהב את הלחנים של יוגי (יוגב גלוסמן), רק הייתי שמח אם הוא היה מעשיר ומגוון את העיבודים והצליל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמצע שנות התשעים הבליחה "פרווה חמה" והחזירה את שנות השבעים בצורה פרנק זפאית להתפאר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה שבועות הגעתי כמעט במקרה להופעת ההשקה של האי פי הראשון (כלומר, לאחת ההופעות הראשונות בכלל) של "Nemo and the Honey Dipped Scars". הקשבתי מאז הרבה לאי פי בספוטיפיי, ואני עדיין מתלבט אם נמו היא מלחינה טובה מאוד או מלחינה מבריקה שזכאית להיכנס בשערי הפתיל הזה. בחמשת השירים יש הרבה עניין מוזיקלי "מסביב" שמקשה על ההבחנה - הצליל הקברטי משולי אדרתו של קורט וייל, עם מינון שינויי מקצב גבוה לסוגה, הגלישה לפעמים לסערת שירה-פסנתר נוסח רות דולורס וייס (שבטח לא המציאה את הסוגה, אבל צר עולמי), נגינה מצוינת ושירה מצוינת. לחן אחד שמתבלט הוא Darling - חסרי ספוטיפיי יכולים לראות אותו ביוטיוב, מאותה הופעה ממש1, אבל בגלל ההתרגשות בהופעה השירה שלה לא לגמרי זורמת. השיר הזה גורם לי צער עמוק: אני חושש, ללא שום בסיס, שזה הלחן הכי יפה שהיא תכתוב עד סוף הקריירה שלה. 1 אני גאה על תרומתי לסרטון! ביקשו ממני להחליף כיסא כי נכנסתי לפריים, והחלפתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הכרתי את ההרכב הזה, תודה. לעניות דעתי, השיר המקושר מיוטיוב ממש לא נמצא בליגה של רכטר/כספי/גרוניך ושות' משנות השבעים, ככל שזה נוגע למורכבות ההלחנה. התאכזבתי לגלות שיצאת מהפריים לפני שהתחילו לצלם, כלומר לא רואים אותך בסרטון בכלל. בגלל שאני הולך הרבה להופעות וכמעט תמיד מתמקם קרוב לבמה, זכיתי להופעות אורח קצרצרות (בתפקיד "עוד פרצוף בקהל") פה ושם ביוטיוב, למשל ב-8:30 כאן. אבל ללא ספק שלוש שניות התהילה שלי (במצטבר) הן בסרט הרשמי של ההופעה האחרונה (2013) של כוורת בפארק הירקון - רואים אותי שם בבירור כמה וכמה פעמים, ועד היום, כשמשדרים את הסרט בטלוויזיה מדי פעם, חברים ובני משפחה מדווחים לי שהם זיהו אותי בקהל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בליגה של רכטר-כספי-גרוניך? אולי. אבל האם בפתיל הזה באמת הקפדנו על הרף? לטעמך יוגי, מורה וליילי כן בליגה הזו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מורה וליילי - לטעמי כן, פחות או יותר בליגה הזאת (מבחינת מורכבות ההלחנה). יוגי פחות, אבל עדיין די גבוה, ועם פלוסים נהדרים מבחינות אחרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשארתי עם הערכה יותר גבוהה משל יובל נוב ללחן של Darling, אבל עכשיו גיליתי שנראה שהוא שאל בנדיבות מדאנס מקאבר של סן סנס (בפרט ב-1:40) - אני לא משוכנע אם במודע, במקרה, או שבכלל הרבה פחות ממה שנדמה לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה ללכת רחוק כשהמקור חי ובועט. הייתי היום בהופעה של קצת אחרת (גרוניך, שם טוב לוי ושלמה יידוב) ומאוד נהניתי. שלשה ענקים מוזיקליים שרק השתבחו עם הזמן. הביצועים לשירים המוכרים קיבלו איזו פאטינה יוצאת מהכלל. לדוגמה בתקליט המקורי לא ממש אהבתי את ''קווינטה'', אבל בהופעה היצירה נשמעה יוצא מהכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני מהרהר בזה, גרוניך הוא בין פרוג לג'אז. יש לי סימפתיה הוא בעצם סווינג, לא? שומקום הוא סמבה, אבל מה עושה שם הקטע הזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביצוע הזה של "סימפטיה" (מ"אלבום משפחתי") הוא כל כך הרבה יותר אנרגטי ומוצלח מהביצוע המקורי (?) של נורית גלרון. אני מת עליו. מאז שאני ילד מגניב אותי התפקיד העדין של הגיטרה בבתים (צד ימין בסטריאו, קצת חלש) - אקורד שמתחיל על הרבע השני של כל תיבה ונמשך עד סוף התיבה, ותורם לתחושה של הסווינג. כנראה לא הבנתי מה הכוונה בשאלה על שומקום. הקטע ההוא עושה שם טוב על הנשמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים שזו הלחנה יוצאת מהכלל. השאלה שלי היא האם גרוניך יוצא מהסמבה, ואם כן לאיזה ז'אנר, לג'אז? ב"סמבה ברגל שמאל" יש קטע דומה, אבל רביץ נשארת בסמבה. כשמשווים אותו מול הקטע של גרוניך זה נשמע אנמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתכוון למלודיה המהירה (יחסית) בשש-עשריות ב"שומקום", כן? זה אלמנט די נפוץ בסמבה ובסגנונות קרובים, ולא הייתי קורא לזה "לצאת מהסמבה". הדוגמא ההכי ידועה שעולה בדעתי היא one note samba, והנה גם דוגמא למתקדמים של הרמטו פסקואל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. שתי הדוגמאות שלך גם מזכירות מלודית את זו של גרוניך. ולעניין אחר באותו עניין של הסמבה בתרגום שלה לישראלית. הנה שיר הנושא של הסוגה, שלנו ושלהם. יש הבדל בולט בהתייחסות לקצב: בעיבוד הישראלי הקצב מאוד מודגש, נותן בראש, בקצב מטרונום - בתופים וגם בשירה; במקור - די מרומז, בעיקר אפשר לנחש אותו מהריחוף של ז'ורז'י בן מסביבו. אני חושב שזה לא רק בשיר הזה: עוד דוגמה מאותו מופע ואלבום, "איזה פלא", בן דוד לעומת (שוב) בן ז'ור. דוגמאות לא מתורגמות: סמבה ברגל שמאל, בוא לריו; ומאידך Mas que nada. מתי כספי במטרו של אחת עשרה באמת משתדל להיות עדין, לפחות בתחילת השיר עד שנכנסים כל התופים, אבל נשאר זהיר זהיר על הקצב, לעומת אדוניראן ברבוסה, שבשירה מחוספסת, כמעט גסה, מפליא לרחף (ואצל כספי בסוף כן נכנסים התופים ונותנים בראש). הדוגמה הכי קלילה שעולה לי בראש בעברית היא אריק איינשטיין בשבחי הסמבה - הוא שר עדין, וקלפטר שומר על קלילות מופתית בגיטרה. הם עומדים במבחן העדינות, אבל לא משכילים להמריא לאלתור על הקצב. בעיני זה חוסם את השיר1 מלמצות את פוטנציאל העונג שהלחן מזמן. בפעמים הראשונות ששמעתי את המקורות הברזילאיים, הקצב חסר לי, והשירים נשמעו לי אנמיים. במידת מה, האלתור על המקצב הפריע לי לשמוע את המלודיות המופלאות. עכשיו כשהתרגלתי, הישראליים נשמעים לי גסים, במידה כמעט בלתי נסבלת. את "איזה כדורגל" זכרתי בראש הרבה יותר עדין; עכשיו שמעתי אותו לצורך התגובה, ונחרדתי מהכובד. כאילו המעבדים, או הקהל וציפיותיו, התבלבלו בין הסמבה כמוזיקה לבין הקרנבל והבטוקאדה. אני רחוק מלהיות ידען גדול בסמבה, אבל אם המבחר המצומצם שאני מכיר מעיד משהו, נדמה שהאלתור המרחף על המקצב הוא אבן יסוד של הסוגה, ובישראל החמיצו אותו לחלוטין. 1 גם למילים האומללות של איינשטיין יש בזה חלק. התחיל חלש בבית, ואז התרסק בפזמון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להערת שוליים 1, המילים כמובן של קלפטר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועדיין הפער בכדורגל גדול עשרות מונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני רחוק מלהיות ידען גדול בסמבה, אבל "איזה כדורגל" העברי נשמע לי דווקא יחסית רגוע, בלי תופים שנותנים בראש, גם בגירסת ההופעה שקישרת אליה וגם בגירסת האלבום. נזכרתי בכתבה עתיקה ב"הארץ" על הגיטריסט חגי רחביה, שעוסקת הרבה ב-feel החמקמק והנחשק של המוזיקה הברזילאית, ואיך הרבה מוזיקאים מערביים מפספסים אותו. על מתי כספי אומר רחביה שהוא "מאסטר לא פחות גדול מכל המאסטרים הברזילאים שהיו לי". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |