בתשובה לארז לנדוור, 05/03/17 8:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
השאלה אם עדיף מלחמה או שלום, חוץ מזה שהיא קצת ילדותית, היא לא העניין פה. גם השאלה האם ניתן להגיע לשלום היא לא העניין (טוב שאתה מלבן את העניין עם דב אנשלוביץ. אני סמוך ובטוח שהפעם תרדו לשורש העניין ותגיעו להסכמה). השאלה היא, מה קשור מבקר המדינה לזה. האם יש איזה חוק או נוהל שקובע שלפני שיוצאים לפעולה צבאית צריך לשקול אופציות מדיניות? ואם היה נוהל כזה, זה היה משנה משהו, כשהמדיניות הברורה, הגלויה והמנומקת של הממשלה היא שאת הבעיות שיש לנו מול עזה צריך לפתור בכוח? ואם בישיבת הקבינט המזכיר הצבאי היה אומר "ובכן, האופציות המדיניות הן א' ו-ב'. מישהו מעוניין? - נתניהו: "אנחנו כבר מכירים את הסיפור. המדיניות שלנו היא להעדיף כוח. מישהו מתנגד?", אף אחד לא מתנגד; האם זה היה מספק את המבקר? מה כן היה מספק אותו? כדאי לציין שלא רק שהממשלה לא מחויבת לשקול אופציות מדיניות (מבחינת מנהל תקין), היא קיבלה מנדט ברור מהבוחר לפעול בכוח, ואם זה לא עוזר, אז לפעול בעוד יותר כוח. האם המבקר מתיימר להיות לא רק שר-על אלא גם בוחר-על? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתייחס למבקר בתור שופט. המבקר הוא מבקר. הוא מצא שההליך לא היה תקין: המטרה היא לנסות לתקן ולא לנסות לפטר את האשמים. לכל פעולה צבאית יש השלכות מדיניות. גם כיום, המדיניות של ישראל אינה האופציה הצבאית הפשוטה (לשבור להם את העצמות נוסח ליברמן). הסיבה לכך היא מדינית ולא צבאית. אבל יש עוד משתנים: לדוגמה: עד כמה אנחנו מוכנים להקל על הסגר לעזה? האם צריך להשאיר את השאלה הזו לשיקולו של מתאם הפעולות בשטחים? של אלוף פיקוד דרום? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקבל את התיקון, ומתקן את הקבילה, אבל רק קצת: באיזה מובן ההליך לא היה תקין? אם הטענה היא שהממשלה לא עסקה בהשלכות המדיניות של המבצע הצבאי, זו ביקורת סבירה. אני התרשמתי שהמבקר ביקר את הממשלה על שלא שקלה מספיק חלופות מדיניות לפעולה הצבאית, וזה נראה לי לא סביר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם זאת. המבקר לא בחן את תוכן ההחלטות, את טיב ההחלטות, את טיב המחשבה הצבאית או הפוליטית, אלא את תהליך קבלת ההחלטות. לא את תוכן המחשבה שהדריכה את הקבינט, נאמר - אסטרטגיה, אלא האם הייתה אסטרטגיה. לא האם החלטות הקבינט היו נכונות או שגויות, אלא האם בכלל נערכו דיונים בקבינט. האם הדרג הצבאי פעל בכפוף לדרג המדיני, או להפך. המבקר לא קובע אם יש לצאת למלחמה או עדיף להימנע ממנה, אלא האם ניתנה על כך הדעת. אין זה בלתי אפשרי שמדינות נכנסות למלחמה פשוט כי הן עולות על תהליך הסלמה, או בפשטות נגררות אל תוכה בלי שתנחה אותן מחשבה מדינית. אלה דברי המבקר והם נבלעים בשטף התעמולה האיומה של השיח הציבורי. יש להבדיל בין דו''ח המבקר- כלומר דברי המבקר עצמו, לבין פרשני דו''ח המבקר, אלה המדברים בשם הדו''ח ובשם המבקר, בין שהם עושים זאת מתוך בורות מהותית, ובין שהם עושים זאת שעל מנת לטמטם את הציבור בהסתה ובתעמולה. הקבינט הוא גוף מאשר וגוף מייעץ. ראש הממשלה הוא שקובע את סדר היום. בזכות דו''ח המבקר אנחנו יודעים שהקבינט מתפקד בצורה לקויה, או בצורה חלקית. זה הכלל. לעיתים יש קבינט מוצלח. מן התגובות שבאו בעקבות הדו''ח, אנו יודעים שבתוך הקבינט מתנהלים מאבקים של אגו פוליטי, וכי בין חברי הקבינט שורר אי אמון כבד. מן ההתנהלות במהלך המבצע אנו יודעים שהקבינט מדליף, שישנם חברי קבינט שיעדיפו לנצל את הסיטואציה לטובתם הפוליטית מאשר לטובת המערכה או לטובת העניין. ובאופן כללי אנו למדים שהדמוקרטיה הישראלית נכנסה לפאזה רדיקלית, שבה המחשבה על עצם העניין או על הדבר הנכון כלשעצמו, היא מופע נדיר. המלחמה היא המשך המדיניות, אין פירוש הדבר כי מלחמה צריכה להסתיים ב''ועידה אזורית'' ב''ניצחון מדיני'' ב''תהליך מדיני'' ועוד לוקשים מילוליים מבית היוצר של..כולם יודעים של מי. המלחמה היא המשך המדיניות- פירושה ששיקול הדעת של המדינאי מנחה את ירי התותח, ולא שיקול הדעת של איש הצבא. איש הצבא לא יבין מדוע מורים לו לירות אל שטח פתוח, זה אף מנוגד להיגיון שלו. אבל ההיגיון שהנחה את התותח הוא ההיגיון של המדינאי המתנהל בתוך טווח שיקולים שונה. זה כל הסיפור. אם המחשבה של המדינאי היא לגרוע מיכולותיו של החמאס, לזעזע את רצועת עזה, אבל להשאיר את חמאס ריבון, אז זו המחשבה המדינית. באשר לדמויות פוליטיות אשר רוכבות על המבקר, פותחות וסוגרות את פיו כשהן מדובבות אותו מן הלוע שלהן הן כדי לומר- לא הייתה אסטרטגיה, ומיד הן יוצאות בהכרזות, הפעם בשם עצמן, הצהרות כגון ''אני הצעתי לנתניהו ניצחון מדיני..'' אשר לאותן דמויות, הטמטום שלהן זורם מן האזניים. בעולם יפני, אישיות אחרת בעלת איזו מידה ולו פעוטה של יכולת לערוך חשבון נפש פוליטי, כבר הייתה עושה חרקירי. או לוקחת את עצמה לתווך בלוב, או עושה משהו עם עצמה. חרקירי. באשר למה שהוצע, קרי לכבוש את הרצועה, לפרז אותה, לשאת בעלויות הכלכליות ובמחיר הדמים, להביא את אבו מאזן כדי להקים ולתחזק את הרשות הפלסטינית, ומיד אחר כך את המדינה הפלסטינית בעזה, ומשם לקיים ועידה אזורית כדי להקים את פלסטין.. אפשר לקרוא לזה ''מעוף'' אפשר לקרוא לזה ''חזון'' אפשר לקרוא לזה ''אסטרטגיה'' אפשר לקרוא לזה בכל שם שנבחר. במילים אפשר לעשות הכל. במילים אפשר לגרום לדברים מופרכים להישמע משכנעים. זה המקום לומר, כי אותם גורמים אשר בשעתו קראו להתנתק מעזה, עכשיו קוראים לחזור אליה. אותם גורמים המבטיחים ''היפטרות'' ''היפרדות'' עושים זאת בשם אותה סכימה מדינית אשר במקור הבטיחה את ההפך. את השלום ואת הגבולות הפתוחים, את החומוס בדמשק. אותה סכמה ממש, מתווה פשיטת הרגל של אהוד ברק שהכל חוזרים אליו כנכפים, אשר כשלעצמו לא נולד מתוך מחשבה מדינית, אפילו לא מתוך הכנה מוקדמת, אלא יצא מן השרוול בו במקום. בשם אותו מעשה מאולתר שלא הייתה בו מחשבה ולא היה בו תכנון, מבטיחים לציבור דבר והיפוכו. הבה נוסיף. ישנו מתמודד על ראשות מפלגת העבודה, והוא מציע להשקיע את התשומות הכלכליות של המדינה ביהודה ושומרון כדי להפוך את האזור כולו, ישראלים ופלסטינים לפארק הייטק גדול של שלום כלכלי. מה שרגע אחד הוצג לציבור כמוצא מן השאלה הפלסטינית במתכונת של היפרדות, ניתוק גורלות, לא שומעים עליהם יותר, הפך בן לילה למוצא של אינטגרציה כלכלית ושל קשירת גורלות. הציבור צריך לדעת שאין על מי לסמוך. הכל במדינה הזאת, והשיח הציבורי מעל לכל- פייק. העיקר שתהיה ''אמירה'' שאפשר ללכת איתה לציבור ולומר - אני אביא את השלום. או ''אני הצעתי לנתניהו ניצחון מדיני.'' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דמיינתי את הקבינט ומייד עלו בעיני רוחי חוק הטריוויאליות של פרקינסון [ויקיפדיה] ומצעד האיוולת [ויקיפדיה]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. אני חושב שכל דיון בפורום קבוצתי, אם אינו ערוך מראש, עלול להפוך לדיון פתוח שמאבד את העיקר ואת נקודת המיקוד שלו. זאת וגם שקיים קושי להביע את מכלול המחשבה ולתרגם אותה למילים שעל מנת להגיע לסיעור מוחות קבוצתי בדרך של דיון. המחשבה של היחיד נעה מהר יותר מן הדיבור, ולפיכך אין תחליף לתבונה של היחיד. לכן דו"ח מבקר, ועדת חקירה וגם היסטוריון אינם יכולים לעולם להקיף את מלוא הדברים על סמך פרוטוקולים. לכן גם אין להאציל על פורום קבוצתי כמו הקבינט את סמכות הניהול. היחיד מנהל, הפורום מייעץ ומאשר. לכן הקופצים על ההזדמנות כדי לקרוא להדחת ראש הממשלה על סמך דו"ח המבקר, על סמך חוק יסוד המתייחס לקבינט..הם אוכלי נבלות. אוכלי הנבלות של אוסלו. עיתונאים ואנשי תקשורת אוכלי נבלות מכף רגלם ועד ראשם. צריך לומר כי אין לצפות משרים, מפוליטיקאים לדעת הכל, לקבל תמיד את ההחלטות הנכונות. גם ידוע שעל שרים מוטל עומס רב. אבל בהתנהלות נכונה אפשר להגיע לתוצאות לאורך זמן. כך למשל אפשר להגיע את הקבינט ולהשתתף בו כשם שמשתתפים במפגש רעים ולהעלות אסוציאציות חופשיות, ואפשר להגיע אליו לאחר הכנה כלשהי. הנהלים או הפורום כלשעצמו, אינם תחליף לאנשים ולמה שהם מביאים מתוך עצמם. אני סולד מן הגימיק הקרוי "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן. אני גם לא מצליח להתרשם מן הספר שלה ובכלל מעבודתה ומן הרמה שלה כהיסטוריונית. כותרת זו מניחה שבמציאות אמורות להיות מסקנות או תוצאות קבועות הנובעות מסיטואציות היסטוריות שונות, אם רק ישכילו מקבלי ההחלטות לגלות אותן. מהן אותן מסקנות? הן כמובן מה שתעלה ברברה טוכמן בראייה לאחור. נו. אדם שמחזיק בדעה כזו או טוען טענה כזו אינו יכול לכנות את עצמו היסטוריון, ואם יש דבר שאותו הייתי מכניס לקטיגוריה של "איוולת", זה את ספרה של טוכמן ואת אותם אנשים מסוגה היודעים הכל. מה שכן, הספר מדגים איך בעזרת כותרת שהיא גימיק, כמו למשל "קץ ההיסטוריה" או "התנגשות הציוויליזציות" וכמובן "מצעד האיוולת" אפשר לקנות פרסום רב ותהילה מזוייפת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רידוד הדיון לכותרות וסיסמאות הוא מה שעושים הפוליטיקאים כלפי חוץ על מנת להסיט את הציבור לתמוך במעשיהם, בלי שהציבור יבין בכלל את הסיבות האמיתיות לפעולה. המקרה שאני יחסית בקיא בו- מתווה הגז. המקרים שאני לא בקיא בהם- פעולות צבאיות, כגון צוק איתן. מבקר המדינה עושה את עבודתו אבל גם אותה מרדדים לכותרות ולסיסמאות. הארת את עיני למה שרצה לומר המבקר, תודה. ואני חושב ש"מצעד האיוולת" רלבנטי. אני נהניתי מ"מצעד האיוולת", גם אם לפעמים הלכתי לאיבוד בסבך הפרטים, בעיקר של אנגליה במאה ה 18. אין לי הכרות עם עבודות אחרות של המחברת, אבל אני חושב שהבמקרה הספציפי היא דווקא הצליחה להוכיח את הנקודה- שיש מקרים בהם ננקטת מדיניות הרסנית באורח עקבי על ידי שליטים עוקבים. זה לא חידוש גדול שמקבלי ההחלטות הם בשר ודם, ולפעמים חלולי ראש. מה שכן חידוש הוא, לדעתי, שהמדיניות ההרסנית מצליחה לפעמים להיות גדולה יותר מהשליט הבודד, ולהחזיק מעמד אחרי חילופי השלטון. אני חושב שההצעות של מבקר המדינה, כפי שתארת אותן, עשויות לסייע להמנע מ"מצעד איוולת" כזה בקבינט. לא שאני ממהר להדביק את מצעד האיוולת לצד שלנו בסכסוך. אם כבר, אני חושב שדווקא הצד השני לקה בעיוורון מתמשך שגרם לו להתנהג באיוולת לאורך זמן. החל מחאג' אמין אל חוסייני שהשליך יהבו על היטלר וכלה ביאסר ערפאת שנשען על הקנה הרצוץ של סדאם חוסיין, המנהיגים הפלסטיניים הצליחו להפגין את אותה "בורות תרבותית" שהוכחה כהרסנית עבור אלה שאותם הם ייצגו לאורך שלשה דורות כבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במציאות כשלעצמה אין הגדרות לגבי מה נכון או מה מוסרי ומה לא, לגבי כיצד עלינו לפעול במציאות. ההיסטוריה עצמה אינה יודעת לומר מדוע הסדר פוליטי מדיני חברתי כזה עדיף על האחר, או האם על העולם להיערך על פי דתות, מדינות, אימפריות, או מדינת על גלובלית. להיסטוריה אין צד "נכון" ושאינו נכון. אם ברברה טוכמן יודעת את התשובות, כולנו יכולים רק לקנא בה. המילים שבהן אנו משתמשים, (למשל ביטויים כמו "כיבוש" או "אפרטהייד") האידיאולוגיה שניסחנו, (לא על פי האופן שבו הדברים מצויים, אלא על פי האופן שבו אנו מאמינים שעליהם להימצא) הדעות המוקדמות שלנו לגבי דברים שטווינו על סמך ניסיון החיים או התודעה שלנו, כל אלה מעצבים בסופו של דבר את אופן ההתייחסות שלנו אל הדברים. אלו הם המסננים הפנימיים אשר מכריעים בסופו של דבר את ההתנהגות שלנו כלפי המציאות. לא מן הנמנע שמתוך אידיאולוגיה של מאבק, הפלסטינים לא הצליחו לראות את השלום. אבל לא פחות מכך. הרבה יותר מכך. הישראלים מתוך אידיאולוגיה של שלום, סירבו לראות את המאבק, למרות שהוא שב והופיע שוב ושוב בצורה מפורשת וגלויה. השמאל נדד עד למחוזות האנטישמיות, שרץ בין הפרעושים והכינים, יחד עם החלאה הכי שפלה של האנטישמיות, ולא שינה את יחסו למציאות, לפי שהיה מקובע בתוך עמדה אידיאולוגית. עד לשעות האחרונות של גילו המופלג, בטרם הואיל להניח לנו ולהיאסף כדרך כל בשר, הוסיף שמעון פרס להיתמם גם כאשר הביקורת כבר הייתה מנוסחת ומגובשת ומצויה לפניו. "אני מעדיף להיות אופטימיסט"- היינו אני מעדיף לראות את המציאות לא כפי שהיא, אלא באור מסויים. מדוע בחר להשתמש דווקא בביטוי הזה? כנראה שבתוכו באיזה אופן תת מודע, הכיר בכך שהוביל את הציבור בעיוורון ולעיוורון. זה מאד נחמד לומר משפט כזה, כאשר אתה לא נושא באחריות. כאשר זוהי בחירה אישית שלך לגבי החיים הפרטיים שלך. שמעון פרס, מנהיג מופקר, ראש למופקרים, נשאר תקוע לשמאל, עד לימים אלה, כמו נעץ בגרון. נ ע ץ בגרון. הייתה תקווה שעם הזמן יחול שינוי. לפי שעה עדיין לא חל. במהלך מסיבת העיתונאים שערכו נתניהו וטראמפ נרשמו שתי התייחסויות לגבי הסכסוך הישראלי פלסטיני. כפי שהתבטא טראמפ :"מדינה אחת או שתי מדינות, איך שהצדדים יבחרו". נכון? לא נכון. הייתה התייחסות שלישית. האם אתה מסוגל לחשוב עליה? התקשורת, הפרשנים, הציבור, השיח הציבורי התעלמו כליל מן האפשרות השלישית, למרות שהיא מונחת שם במפורש. נתניהו תיאר- "פחות ממדינה". מדוע לא נרשמה כל התייחסות לאפשרות זו? היכן קובעת ההיסטוריה שזה צריך להיות עולם של מדינות? היכן כתוב "פתרון שתי המדינות" ("או מדינה דו לאומית") על השמיים הכחולים? על העצים, על האבנים? האם העיוורון הרצוני הזה נכפה בגלל שהשמאל הפך את אוסלו לאידיאולוגיה? לדרך ההתייחסות היחידה שלו לעולם?. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"פחות ממדינה" אכן היתה אפשרות לגיטימית בעבר, שקודמה ברצינות מבגין ועד רבין, אבל מעולם לא נועדה להיות פתרון קבע. הסיפור הזה התחיל בהסכמי קמפ דיויד "מצרים וישראל מסכימות , כי כדי להבטיח העברה מסודרת ובדרכי שלום של הסמכות, ובהתחשב בצרכי הבטחון של כל הצדדים, יהיו הסדרי מעבר לגבי יהודה, שומרון וחבל עזה לתקופה שאינה עולה על חמש שנים. במטרה להעניק אוטונומיה מלאה לתושבים, ייסוגו, על-פי הסדרים אלה, המימשל הצבאי הישראלי ומינהלו האזרחי, לכשתיבחר בבחירות חופשיות על-ידי תושבי השטחים הללו רשות של מינהל עצמי, כדי להחליף את המימשל הצבאי הקיים. כדי לשאת-ולתת על פרטי הסדר לתקופת מעבר תוזמן ממשלת ירדן להצטרף למשא-ומתן על בסיס מסגרת זו. הסדרים חדשים אלה צריכים להתחשב כיאות הן בעקרון העצמי של תושבי השטחים האלה והן בצרכי הבטחון הלגיטימיים של הצדדים המעורבים בדבר." ובהמשך: "מוקדם ככל האפשר, אך לא יאוחר מן השנה השלישית לאחר תחילתה של תקופת המעבר, יתנהל משא-ומתן כדי לקבוע את המעמד הסופי של יהודה, שומרון וחבל עזה ואת מערכת יחסיהם עם שכניהם, וכדי לכרות חוזה שלום בין ישראל ובין ירדן, וזאת עד לסיומה של תקופת המעבר. משא-ומתן זה יתנהל בין מצרים, ישראל, ירדן נציגיהם הנבחרים של תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה." המערכה הראשונה של הסיפור הזה הסתיימה ב 87', כאשר הפלסטינים הבינו שמושכים אותם באף והתחילו את האינתיפאדה מלמטה, מהרחוב. המערכה השניה היתה אוסלו והסתיימה בקרשצ'נדו. והסיפור הסתיים בערך ב"אין פרטנר" של ברק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפניך המחשה לאופן שבו סיננת החוצה, על סמך דעות מוקדמות שלך, את אחת האפשרויות. בגלל שהצגתי את האפשרות לפניך, מצאת לעצמך נימוקים מדוע לפסול את האפשרות, ונניח שכל מה שאמרת נכון, אלא שבשלב מוקדם יותר, בטרם הוצגה לפניך האפשרות, היא נפסלה באיזה שלב שמטרים את המחשבה, והיא אפילו לא עלתה על דעתך. היא נפסלה עוד בטרם הוא הובאה בפני שיקול הדעת. ישנם מסננים נוספים. אגו. יש אנשים שימשיכו לדבוק במחשבה נפסדת וגם להנחיל אותה לציבור, כי ההודאה בטעות כרוכה בהשפלה פומבית. זה אנושי, וכל אדם לוקה בזה. המדיניות של ג'ורג' השלישי כלפי המושבות הייתה רוויה אגו. ההחלטה המוקדמת ולפיה לא מתקבל על הדעת שהקולוניות תכפינה את דעתן על הממלכה, הגדירה מה נכנס ומה לא נכנס אל תוך קשת האפשרויות. יש אנשים שיודעים הכל. אדם כמו עופר שלח למשל. זה אחד שיודע כל מה שאירע וכל מה שיתארע מאדם הראשון ועד אדם האחרון. זו תופעה על פוליטית שאין לה כל צורך וגם לא יכולת להתכתב עם המציאות. יש אנשים שקטן עליהם "לנהל סכסוך". אלה אנשים אשר נועדו לחולל נצורות, כולם מדינאים מבטן ומלידה, הם בזים לקטנות, הם מתהלכים בגדולות. כל מה שלא גדול ונצור, לא נכנס בתחשיב שלהם. צריך שתדע כי אין בהיסטוריה פתרונות של קבע. בהיסטוריה יש רק מאורעות ותהליכים. מי שתקע לציבור את הביטוי הזה, כמו נעץ בגרון. כמו נ ע ץ בגרון. נ ע ץ. בדיחה של אבנר דן מתארת ילד שהשתתף בשיעורי פסנתר, וכשהוא חוזר הבייתה הוא מנגן על - דו. שואלו אביו, איך ייתכן שהבן של השכנים גם כן השתתף באותם שיעורי פסנתר, והוא מנגן בשתי ידיים. משיב לו הקטן- הבן של השכנים מחפש את התו, אני כבר מצאתי. הנה דו. זה בערך היחס בין המילייה של אוסלו, ובתוך זה יש לכלול פוליטיקאים, אנשי תקשורת, פרשנים, סופרים, אידיאולוגים, מחנה שלם טיפש, לבין נתניהו. על ישראל עברו כל כך הרבה מצבים מדיניים בשנים האחרונות. על כולם ענה השמאל באוסלו. זו בכלל לא השאלה האם כן אוסלו, או לא אוסלו. זו שאלה הנוגעת לרמה של המילייה הפוליטי המתיימר לעסוק במדינאות. בן אדם שהולך לINSS עם ההצהרה ולפיה המעמד הבינ"ל של ישראל בשפל שלא היה כמותו, בזמן שכל האינדיקציות מורות את ההפך. אני לא יודע מה לומר. וזה לא בימים הראשונים בצעדים הראשונים לפוליטיקה, אלא אחרי שלקח על עצמו ללמוד ולהתמקצע ובשעה שכל המשאבים עומדים לרשותו. האנשים האלה שאמורים לפעול במציאות, אפילו לא יודעים מהו מעמד בינ"ל. הם לא יודעים למשל שמעמד בינ"ל אינו תכלית בפני עצמה, אלא היא הפוזיציה היחסית של המדינה אשר מתוכה אתה אמור לחשוב על הרצוי ועל האפשרי. הכל FAKE. וזה לא שלא רצינו שמפלגת מרכז תעלה לשלטון. שתפעל למען צדק חברתי, למען שוויון בנטל, למען רפורמות בחינוך, למען הגנה של שלטון החוק. שתאפשר לדברים האלה להתבסס לאורך זמן. כל אדם פוליטי שהיה נוהג כך, היה קונה לעצמו תהילת עולם. אבל יש אנשים שנועדו לגדולות. פחות מאוסלו, לא מדבר אליהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא פוסל את "פחות ממדינה" באופן עקרוני כפי שאינני פוסל סיפוח עם טרנספר באופן עקרוני. הדבר היחיד שאני פוסל באופן עקרוני, ה"לא יעלה על הדעת" שלי- הוא סיפוח ללא טרנספר. זה שיהפוך את המדינה דה פקטו למדינה דו-לאומית ויהרוס את כל מה שבנתה הציונות במשך יותר ממאה שנה. את "פחות ממדינה" ואת הסיפוח עם טרנספר אני פוסל מסיבות מעשיות לגמרי. אילו מי מהדוגל באחת מאלו היה מראה דרך מעשית כלשהי שניתן לבצע אותה לא הייתי פוסל אותה. אלא שלדעתי אין דרכים מעשיות להגיע לשני הפתרונות הללו ולכן אני באמת מסנן אותם. ל"פחות ממדינה" לא ניתן להגיע כי כבר הבטחנו את זה כמה פעמים ולא קיימנו, והצד השני לא יהיה מוכן יותר לשמוע אותו. אולי אם יכולנו לכפות פתרון כזה בכח הוא היה עובד, אבל המחיר הבינלאומי שנשלם על כפיית פתרון כזה לדעתי גבוה מדי מכדי לנסות. קל וחומר שהמחיר שנשלם עבור סיפוח עם טרנספר הוא מחיר שאיננו יכולים לעמוד בו. אין בהיסטוריה פתרונות של קבע, אבל יש פתרונות שעובדים לא רע. הציונות הצליחה ליצור את האוקסימורון "יהודית ודמוקרטית" ולמרבה הפלא הוא עובד. הכי חשוב לי לשמור על ה"יהודית ודמוקרטית" ברוח הכרזת העצמאות. לפי ההתפתחות הדמוגרפית יכול להיות ש"יהודית ודמוקרטית" לא תחזיק עוד הרבה דורות, אבל אני לא אפשיק להלחם על ציפור הנפש הזו. "יש עתיד" היא עוף מוזר. רוב חברי הכנסת שלה ליברלים, אבל המזכ"ל שלה שמרן בן שמרן. "אחי העבדים" היה הבלוף הכי גדול שלו. האם הוא קטניס אוורדין? לי הוא נראה יותר דומה לסיזר פליקרמן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את רוב מה ש"בנתה הציונות במשך יותר ממאה שנה" היא בנתה בחצי האחרון של התקופה הזאת, בחמישים השנים האחרונות, שנות ה"כיבוש". למה שלא נשקול לעבור את חמישים השנים הבאות בדיוק באותה דרך? מה הסיבה המסתורית שתגרום למה שנבנה בחמישים השנים הראשונות של ה"כיבוש" להיהרס בחמישים השנים הבאות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חמישים השנים האחרונות, שנות הכיבוש, ללא מרכאות, אינן מעשה ידי הציונות אלא מעשי ידי מדינת ישראל. הישגי הציונות נבעו מהפעילות של חמישים פלוס השנים מסוף המאה ה-19 למחצית המאה ה-20. הציונות מבית מאסכולת הימין הדתי דהיום, וכאן שווה לשים דווקא את הציונות במרכאות, מעכלת את עצמה בזה שהיא שוללת עקרונית מאחרים מה שהיא דורשת לעצמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שם מוזר בחר לו "המחנה הציוני". הרי הציונות נגמרה עם הקמת מדינת ישראל. הגדלת האוכלוסיה היהודית פי עשרה אינה מעשה ציוני. מה היא לעומת עשרים וחמישה אלף היהודים שעלו בעליה הראשונה בסוף המאה ה 19? יהודי ברית המועצות שלחמו על זכותם לצאת ולבוא לכאן, הבאת יהודי תימן ואתיופיה, כל אלה חסרי כל ערך ציוני. חיזוק הכלכלה הטכנולוגיה וכוח המגן של המדינה היהודית אין להם שום ערך מבחינה ציונית. מה פתאום בחרו בשם אנכרוניסטי מלפני 70 שנה? עם שם כזה ילכו לבחירות היום? הציונות נגמרה. אין עוד ציונות. שילמדו משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התפזרת על פני אלף ואחד דברים. הדיון הוא קונקרטי ומפוקס ואין טעם לפתוח פתילי פתילים אלא אם בדעתך לבצע סחריר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עניתי על הקטע המפוקס שלך: "הישגי הציונות נבעו מהפעילות של חמישים פלוס השנים מסוף המאה ה-19 למחצית המאה ה-20", שממנו ניתן להבין שכל הישגי מדינת ישראל אינם הישגים ציוניים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת: "את רוב מה ש"בנתה הציונות במשך יותר ממאה שנה" היא בנתה בחצי האחרון של התקופה הזאת, בחמישים השנים האחרונות, שנות ה"כיבוש"" וזה, בלשון המעטה, משפט שלא מחזיק מים קלים. והסברתי מדוע בתגובתי האחרונה. אתה מעוניין להקביל בין ציונות לכיבוש וזה, בלשון חדה, משפט שנועד להכשיר עוול מוסרי ורעיוני ע"י הכתמת וביטול הציונות כתנועה רעיונית ומוסרית צודקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שלא הבנת את מה שכתבתי. אריק ניסה לבנות כעין מודל לפיו קודם השיגה הציונות הישגים ואחר כך בא הכיבוש ועומד למחוק את ההישגים האלה בעתיד. מה שניסיתי לומר הוא שעצם העובדה שרוב ההישגים הושגו בחפיפת זמנים עם שנות הכיבוש מראה שאין הוא גורם או שלפחות אינו גורם מספיק שפועל למחיקתן. אבל בפרוש לא עשיתי הקבלה בין כיבוש לציונות. הכיבוש לא היה יזמה שלנו אלא אילוץ שבא לסכל סכנת השמדה. כזכור, הוא בא כתוצאה מסכנה קיומית לנו, בעת שה"פלשתינים" לא חשבו כלל שייעודם להקים מדינה בשטחי יש"ע אלא שמשו כלי בידי הערבים להעיף אותנו מהשטח שבו שלטנו אז, דהיינו זה שבתחומי הקו הירוק1. 1 אני חושב שכך המצב גם היום, ומדינה ערבית נוספת בין הים לירדן היא מבחינתם רק שלב בינים להגשמת מטרתם זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הציונות השיגה משהו כביר ויחודי. אחרי 70-80 שנה מדינת ישראל - שהוקמה לאור החזון הציוני ושאז עדיין החזון הציוני הדריך אותה פחות או יותר - כבשה שטחים במלחמה. הכיבוש, אגב לא היה "אילוץ שבא לסכל סכנת השמדה", בברור לא של הגדה ושל רמת הגולן ועם מחלוקת על סיני (שכבר הוחזר). מה "עומד למחוק את ההישגים האלה [של הציונות] בעתיד", ולמעשה מה שכבר מוחק, בהווה, איננו הכיבוש - המעשה הצבאי החד פעמי, אלא הכיבוש - המעשה הפוליטי היויומי המתמשך, ותפיסת העולם המדריכה אותו. אלה כבר אוכלים בנו בכל פה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טרם מלחמת ששת הימים הועמדו צבא מצרים וצבא ירדן תחת אותו פיקוד, פיקוד מצרי, והמלחמה בחזית ירדן החלה כשהירדנים פלשו באזור ירושלים, למרות אזהרה והבהרה שלנו שאם יהיו בשקט לא יאונה להם כל רע. הסכנה הקיומית הרבה ביותר לנו הייתה מטעמים מובנים דווקא שם בגלל הגאוגרפיה. מלחמת אוסלו הוכיחה שהבעיה הביטחונית הגדולה ביותר באה אם מנסים לצאת אפילו מחלקים משם. בגזרת הגולן הקדימו את העליה אליו וכיבושו, הפגזות על הישובים שלנו כפי שהיו רגילים הסורים לעשות כל הזמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה חושב (בטעות לדעתי) שהקמת המדינה כשלעצמה היא סוף המעשה הציוני. האם הרגע שבו נגמרה הציונות היה עם הכרזת המדינה (ללא קשר אם כן או לא היינו מפסידים במלחמה ומאבדים את ההישג הזה), או עם החתימה על הסכמי שביתת הנשק? ואחר כך, עצירי ציון בברית המועצות, למשל, לא היו כלל ציונים אלא סתם שואפי הגירה, כי הציונות נגמרה הרבה שנים קודם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> למה שלא נשקול לעבור את חמישים השנים הבאות בדיוק באותה דרך? יש לי בעיה רצינית מאוד עם הכרסום שהשליטה המתמשכת בעם אחר מכרסמת בערכים שלנו. אני חושש שלא נצליח לעבור חמישים שנה נוספות בלי להתפורר או להפוך למפלצת. קהות הלב, אבדן הכבוד לזולת, והתנהלות כוחנית שמסתכלת על כל "אחר" כמתחרה או אויב1, שגורמות לשחיקת ערכי הסולידריות שהיו יסוד של החוסן הלאומי שלנו. כולן ניזונות לדעתי גם מהאטימות וקהות הלב ששליטה צבאית בעם אחר לאורך זמן מחייבת. כבר ענית לי על זה פעם באמצעות "רע הכרחי". זה בהחלט טיעון טוב בהסתכלות לאחור, אבל הוא מתעלם מהאפקט המצטבר בהסתכלות קדימה. אני חושב שחמשים שנה נוספות יגדישו את הסאה. ___________ 1 כולל ההתדרדרות מסוציאליזם לקפיטליזם דורסני |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חש שחלו אצלי בתקופה האחרונה אילו שהם מהדברים הרעים שמנית, ובאזני הם נשמעים לי כסתם קלישאות שאין מאחוריהם דבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נעשה ניסוי. כמה פלסטינים נהרגו לדעתך מ 2000-2015 בעימותים עם ישראל, ופי כמה המספר הזה גדול ממספר הפלסטינים שנהרגו בעימותים עם ישראל ב 16 השנה שקדמו להן (1984-1999)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אבל יכול לשער שאחרי 2000 כשהתחוללה מלחמת אוסלו נהרגו רבים יותר מאשר קודם, בשני הצדדים, כי כשמתחוללות מלחמות יש הרוגים. אני מניח שבמלחמת השחרור נהרגו יותר ערבים מאשר אחרי 2000 כי זאת הייתה מלחמה ממושכת ואינטנסיבית יותר ובה נהרגו 6000 יהודים. הסיכוי שתפרוצנה מלחמות כתוצאה מניסיונות דוגמת אוסלו לסיים את ה"כיבוש" רב יותר מאשר אם לא נתחיל ניסיונות כאלה ולכן גם מספר הנפגעים משני הצדדים יהיה רב יותר באפשרות הראשונה. נו, מה הקטץ'? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסך הכל הרגנו ב 16 שנה מ 2000 עד 2015 בערך 9000 פלסטינים (פלוס מינוס 500, תלוי מי סופר. המספר המדויק לא משנה) ב 16 השנה לפני כן הרגנו בערך 3000 פלסטינים (פלוס מינוס). ולא כל כך אכפת לנו. זו אשמתם, הם התחילו, שימותו עשרת אלפים מהם ולא אחד מאיתנו- כל זה אפולוגטיקה. אנחנו בכלל לא סופרים את הפלסטינים המתים, ומעשור לעשור אנחנו פחות נזהרים לא להרוג אותם. דיברתי פעם על היחס שהציבור הישראלי מרגיש איתו נוח בין מספר הפלסטינים הפעילים ההרוגים לבין מספר עוברי האורח החפים מפשע. נראה לי שהיחס הזה הולך ועולה כל הזמן, כי מתרגלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התייחסת בכלל למה שאמרתי. וכמה ערבים נהרגו במלחמת השחרור ? אנחנו לא אשמים, ואין לנו שום דרך למנוע זאת. הם התוקפנים ואנו המתגוננים, ובידם היכולת להפסיק את ההרג הזה על ידי כך שיפסיקו את התוקפנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך בנוגע לשחיקה בערכים (ואפילו אם מסכימים שהם אשמים לגמרי, עדיין נגרמת שחיקה בערכים, ועדיין זה מצער מאוד). אבל לא ברור לי שהכיבוש כשלעצמו אשם, להבדיל מהסכסוך. אם האלטרטיבה לכיבוש היא שלום, אז יופי לערכים. אם האלטרטיבה היא שמול הגדה נהיה כמו מול עזה או לבנון, עם טילים וטרור משם ועוצמת אש מכאן, אז אני לא חושב שזה יעזור לערכים (וספציפית, ליכולת הישראלים לחוש חמלה כלפי פלסטינים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה שבועות התראיין איזה ערבי ישראלי באחד מערוצי הטלוויזיה שלנו (איני זוכר באיזה ערוץ מדובר ומי בדיוק היה אותו מתראיין), ובדבריו ניסה להדגים את השחיקה בערכים שחלה בחברה היהודית. לצורך כך הוא השווה בין יחס החברה הישראלית למעשה ההצתה של הבית בדומא ובין ייחסה למעשהו של אלאור עזריה. מסקנתו הייתה שבזמן שעבר בין שני האירועים חלה שחיקה ענקית בערכים האלה שכן מעשה ההצתה ההוא גונה בכל פה, ולעומתו מעשהו של אלאור עזריה זכה לתמיכה בקרב הרבה שכבות בחברה. לדעתי, הבאת הדוגמה הזאת בפרוש לא מראה על שחיקה בערכים בחברה הישראלית, ולמרות שהדבר די מובן אסביר. אין בכלל מה להשוות בין שני המעשים האלה. כניסה לכפר, בחירת בית מקרי והצתתו תוך גרימת מוות ללא הבחנה ליושביו הוא מעשה שאינו דומה כלל מבחינה מוסרית להריגת אדם שבא לרצוח, ולכן אינו תמים כלל, זמן קצר אחר שעשה את מעשהו. אם באמת עשה אלאור עזריה את מעשהו מבלי שחש שקיימת סכנה מצד המחבל1, בוודאי שלא אצדיק את מעשהו, אך גם אם ההנחה הזאת נכונה קיים מרחק אדיר בין המעשה הזה ומעשה ההצתה. ולכן ההשוואה שעשה המראיין, והשימוש שעשה בהשוואה כדי להוכיח "שחיקה", אם באמת האמין בכך, מעידה רק על בעיה מוסרית אצלו עצמו. הבאתי את הסיפור הזה כי כל הזמן מדברים על שחיקה, "הנביא" לייבוביץ דיבר על שחיקה עתידית, ובכל זאת כמי שחי כאן בתקופה הזאת אני איני מבחין בכך. אגב, בחברה הערבית לא חלה כל שחיקה. ראינו זאת בגזר הדין של 20 שנה שקיבל בירדן רוצח שבע הילדות, במדינה שיש בה עונש מוות לרוצחים, וחגיגות השמחה הבלתי מופרעות שבהן התקבל עם שחרורו. כך היה בעבר וכך זה גם היום. שם אין שחיקה (כי אין כיבוש). 1 העובדה שהורשע ע"י בית המשפט בערכאה הראשונה וגם אם יאושר פסק הדין הזה בערעור לא תגרום לי להאמין בוודאות שלא כך היה. ספק יהיה בכל זאת קיים בלבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. מה פתאום לשבת על דבר כזה רק עשרים שנים? במערכת המשפט שלנו יושבים על עברה דומה 40 שנים (וגם אז יש גורמים שונים, כגון מפלגת ש״ס, שמנסים לקדם את קיצור העונש): עמי פופר [ויקיפדיה]. וכן, אני בטוח שיש מספיק עשבים שוטים אצלנו שיחליטו לקבל אותו בתשואות ביום שחרורו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיון אם יש או אין שחיקה בערכים שלנו הוא חשוב. מרגיז אותי שבכל פעם שאני ניגש אליו טוענים מולי לגבי הערכים של הצד השני. מה מעניינים אותי הערכים של הצד השני? האם אני רוצה להדמות אליו? האם אני צריך להשוות בין הערכים שלי ושלו? מדוע יש צורך לדון בערכים של הצד השני כשאני בא לדון בערכים שלנו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה אכן צודק בטענתך אבל אני הזכרתי את רמת המוסר אצל הערבים משום שבסיפור שספרתי הטענה על הבעיה המוסרית אצלנו לא הגיעה מתוכנו אלא מנציג של הצד הערבי, וכמענה לו, בבחינת קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, וברור שהעלאת סיפור הרוצח הזה אינה קשורה בשינויים ברמת המוסר אצלנו. אבל היא כן קשורה בשאלה אם באופן כללי רמת המוסר אצלנו גבוהה או נמוכה כי, כפי שאני תמיד טוען, בעניינים כאלה השיפוט חייב להיות ייחסי. שלימות לא יכולה להיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחלת בהסכמה איתי אבל עשית תפנית בסיום. אני טוען שהיחסיות היחידה היא בין ההתנהגות שלנו להתנהגות שאני שואף שתהיה שלנו. אני לא חושב שאילו היינו חיים בקרב אוכלי אדם, למשל, היתה לנו רשות להתנהג באופן רחוק יותר מהאידיאל שלנו מאשר כיום כי היחס בינינו לסביבה היה נשמר לטובתנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיון היה על השחיקה ברמת המוסר אצלנו, כלומר על השנויים לרעה בה, עקב התמשכות ה"כיבוש". בהקשר לשאלה הזאת הסכמתי אתך שאין כל קשר בינה ובין רמת המוסר של הצד השני. אחר כך עברתי לעניינים קשורים אבל אחרים שבהם השוואה עם אחרים רלוונטית. ועכשיו אעבור לעוד עניין קשור שלא הזכרתי אותו בתגובתי האחרונה, התייחסות העולם, כי הפך לרלוונטי ממש ברגעים אלה. הנה ממש עכשיו קראתי שבהפצצות אמריקאיות במוסול נהרגו מאתים אזרחים. האם צפויות הפגנות המוניות בארצות ערב ובאירופה כנגד ארצות הברית בגלל אירוע זה, דומות לאלה שהתחוללו נגדנו ב"צוק איתן"? האם יאיימו על ארצות הברית בפנייה לבית הדין הבין לאומי? אין שום סיכוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב הבנתי לא יכולים לאיים על ארצות הברית בפניה לבית הדין הביןלאומי ולו מסיבה טכנית: עירק לא יכולה להגיש תלונה מכיוון שהיא לא חתומה על האמנה. הן סוריה והן ארצות הברית חתמו על האמנה אך לא אישררו אותה. ר' States_parties_to_the_Rome_Statute_of_the_International_Criminal_Court [Wikipedia] | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו כן הסיפור הזה מספר משהו על הקשר בין רמה מוסרית ובין ''כיבוש'', ורמזתי על כך בסוף דבריי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן כך. ודומני שכבר הראינו כאן פעם שמספר הנפגעים הפלסטינאים בעזה עלה משמעותית מאז ההתנתקות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי פעם מ-אוד כאב לנו כמה ערבים נהרגו במלחמות ישראל? כלומר... חוץ מכמה חולות נפש שנויות במחלוקת כמו "זוכרות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או הו. צפה ב''שיח לוחמים- הסלילים הגנוזים'' ותראה כמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמובן שהם היו מוזרים ושנויים במחלוקת כמו זוכרות. רוב חיילינו ומפקדינו הגיבורים והערכיים לא התאבלו במיוחד על מותם של חיילי האויב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמובן שאתה יכול לגבות את האמירה הנחרצת הזו בנתונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שזה נכון (אם התנאי לא מתקיים הם לא אהובים על האביר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואתה יכול? כלומר... חוץ מכמה חריגים שעשו הרבה רעש כמו שוברים שתיקה, הרבה החזיקו בעמדות כמו של רפול ושרון, ורבין ואחרים. וכל החיילים שהתרברבו איך כיסחו לערבים את הצורה, ואיך סחבו להם ובזזו אותם. בגין שהורה להרוג בריטים, חלק מהזמן בשיתוף פעולה עם ההגנה, השתפן לעת זיקנה והתפלץ מסאברה ושתילה. נראה אם כן שלבגין לא היה אכפת. כנראה שגם לבן גוריון לא היה אכפת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצעתי לך לראות את הסרט "שיח לוחמים- הסלילים הגנוזים". העדפת לא לראות ולהמשיך לקשקש מהרהורי לבך. אמרת אמירה נחרצת שאין מאחוריה גיבוי, וכשאני מאתגר אותה לגבות אותה אתה ממשיך לקשקש. כל השמות שהזכרת הם הלוחמים של 48'. וכבר עמדתי על ההבדלים המוסריים בין 48' ל 67'. יחד עם זאת, אני מציע לך לקרוא את הערך על הלוחם הכי גדול של מלחמת העצמאות יגאל אלון [ויקיפדיה] הסעיף "יחסו לערבים" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מציע לי לצפות באוסף אנקדוטות ואני מעדיף לזכור את האנקדוטות שלי שאני זוכר כאוסף אקראי משלל מקורות, ספרים, כתבות ומחקרים על אותם הימים, על תולדות צה"ל והמחתרות הלוחמות ועל יחסי יהודים-ערבים. כי האוסף שלי לא נבחר על ידי אדם או גוף אחד בעל אג'נדה מוגדרת, ולכן בהכרח האמינות שלו גבוהה יותר. לא זכור לי שעמדת על ההבדלים המוסריים בן 48 ל-67. זכור לי רק שציינת כי הכיבוש גורם לנו להשחתה פנימית ויחס רע אל האורק התורן שאנו רואים בו תת אדם. לכאורה, העובדה שיחס כזה היה שכיח יותר ובלט יותר עוד לפני הכיבוש, מושכת את השטיח מתחת רגליך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מעודד אותך להמשיך ולהילחם בעד ציפור הנפש הזו. בשנה האחרונה למדנו כי הפשיזם הדתי כלל אינו מכיר בדמוקרטיה, וכי כל אותה השתלבות כלל אינה השתלבות אלא השתלטות. הייתה מחשבה שדור חדש יוביל את ההתמתנות של האוכלוסיה הזו, ההפך קרה. האיחוד הלאומי, הבית היהודי אלו תנועות נציונל סוציאליסטיות. מיום ליום הולך ומתגלה האופי הנאצי של התנועות הללו. וזה ללמדך כי ב -2017 לא ניתן לאהוב את המדינה, לאהוב את ישראל ומורשת ישראל, מבלי להפוך לפנאט. לכן לא ייפלא מדוע רבים תומכים ב"היפרדות". כוונתה של ההיפרדות אינה ליצור הפרדה בינינו לבין הפלסטינים, אלא לשים סוף להשתוללות הנאצית של המתנחלים. השתוללות ברמה האידיאולוגית ובמעשה היום יום. הציבור מכיר בכך כי לא ניתן יהיה לסמוך על היודו נאצים. הציבור מכיר בכך כי מפעל ההתנחלויות יגרור את ישראל חרף רצונה למדינויות הרסניות וגם יהרוס את ממד הדמוקרטיה אשר בתוכה. לפיכך הגיע הציבור למסקנה כי יש לחתוך אבר זה כשם שחותכים גרורה סרטנית. כאן צריך לומר כי כאשר הנאצים הישראלים מדברים על "לשלוט" הם מתכוונים למשהו אחר מאשר שלטון במסגרת הדמוקרטיה. מאמר ההסתה האחרון כנגד בג"ץ היוצא מן הזרם הנאצי של החברה הישראלית, מציג את תמונתם של שופטי ישראל משיקים כוס שתייה לחיים. ייתכן שההשקה הייתה לרגל מאורע אישי של אחד השופטים. ייתכן כי חל באחד המועדים מחגי ישראל. יכולות להיות הרבה סיבות. אבל במאמר מוצגים השופטים במסומן פוליטי, כחוג סגור כמו האוייבים המרושעים של ג'יימס בונד או של סופרמן, החוגגים את גזילת השלטון מידי העם בישראל. במאמר שעליו חתום אמנון לורד, אין כל חידוש, אותן אמירות הסתה אשר נועדו לטפח את המיתוס כי התרחשה הפיכה משפטנית במדינה, וכי הדבר טעון תיקון. מאמרי ההסתה של בטאון התעמולה הנאצי אינם מציגים קשת של דעות, אלא הם מופיעים בצורה של שטיפה מוח. שוב ושוב חזרה על אותן אמירות הסתה. ללמדך כי אין כאן דעות שהופרחו לאוויר, אלא יש כאן פרוגראמה. הכשרת דעת הקהל לקראת המהלך הבא. להלן אנשים אשר יושבים ומתכננים את ההשתלטות על המשטר בישראל. אנשים, נאצים, אשר יושבים ומתכננים את ליל הסכינים הארוכות שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטער, ריבוי הנאצים בתגובה שלך טשטש אותי ולא ירדתי לעומק דעתך. מה שכן- אני חושב שאתה לא מנחש נכון את ה"ציבור": הציבור ברובו תומך באלאור אזריה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שהמשיכה באף התחילה תכף לאחר הסכמי השלום עם מצרים כשבגין מיסמס יישום סעיפי האוטונומיה לפלסטינאים כשמינה את יוסף בורג לנהל את השיחות בנושא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אבל היא היתה כל כך מוצלחת שלקח לפלסטינים הרבה זמן להבין שזה מה שקרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כחמש שנים מהתפוגגות השיחות עד פרוץ האינטיפדה הראשונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא שלעניין האוטונומיה, בגין דבק בשקר כפול במשך שנים. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בגין שהיה שר בלי תיק בממשלת אשכול התנגד נחרצות לאוטונומיה פלסיטינית ושלטון עצמי במסגרת של קנטונים בטענה שאפילו עצם הדיבור על זה מוביל בהכרח למדינה פלסטינית עצמאית. אני לא מאמין שהוא חשב אחרת בחלוף 10 שנים. הוא רימה את עצמו ואנשיו בזה שכאילו אפשר לשלוט על הגדה במין אילוזיה של אי-כיבוש ואי-אוטונומיה, ורימה את השאר בהסכמה לאוטונומיה (קמפ דייויד) תוך שבהכרתו הוא דוחה ושולל את עצם הדיבור עליה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שבגין היה מוכן תאורטית לאוטונומיה, אבל בפועל פשוט לא היה מוכן לשום דין ודברים עם החיה הדו רגלית ערפאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיחות היו עם המצרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ערפאת לא היה בארץ בתקופת בגין. לפי זכרוני משה דיין התפטר מהממשלה או משהו כזה מכיוון שבגין מיסמס את ההתקדמות לאוטונומיה (העביר את הסמכות ליוסף בורג). ניטען אז שבגין ניסחט בקמפ דיוויד והסכים לאוטונומיה בחוסר רצון רב (תחת הלחץ של דיין ויצמן וקארטר), לכן מיסמס בשלב המימוש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שאני וארז נגיע להסכמה, עשיית שלום אמת לעולמים עם החמאס תהיה כמו שאומרים הגויים a piece of cake. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן לשם שינוי אתה צודק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התפיסה שאופציה מדינית לא עומדת על הפרק היא לא מעט שטחית. בחינת השיקול הזה האם עמד על הפרק בהחלט צריכה להיות חלק מדו"ח המבקר גם היא מנוגדת לעמדת הממשלה. בחינה של המבצע אינה צריכה לעסוק רק בשאלות האם צה"ל היה מוכן למשימה ועד כמה שותפו חברי הקבינט בהחלטות אלא האם בכלל היתה הצדקה למבצע עצמו, האם אכן היה כורח המציאות, עד כמה ניתן היה להימנע ממנו והאם אכן ננקטו צעדים בכיוון זה, והאם נשקלו בכלל חלופות אחרות כולל חלופות צבאיות מתונות יותר. דו"ח שלא עוסק בשאלות אלו עושה לכל היותר עבודה חלקית ולא ממצה. האם יש צורך להזכיר את ועדת אגרנט בהקשר זה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לא ברור לי למה צריך את המבקר בשביל לעשות את זה, אי אפשר לבקש מזהבה גלאון לחבר את הדו"ח בעניין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי זה תפקידו של המבקר. את תפקידה כראש סיעת אופוזיציה היא מבצעת יפה להבדיל מבוז'י הרצוג, שלא לדבר על יאיר לפיד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תפקיד המבקר הוא לבדוק את ביצוע המדיניות. כדי לחלוק על המדיניות עצמה, כאמור, יש אופוזיציה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |