בתשובה לשוקי שמאל, 26/10/16 14:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
רבים העלו את התמיהה במה זכה דילן לעומת למשל לאונרד כהן, שהוא ללא ספק משורר טוב ממנו. נראה לי שכאן דוקא בחרה האקדמיה נכון. לאונרד כהן, שהוא משורר טוב ואמן פולק רוק אולי טוב מדילן, הוא, עם כל ייחודו, גם אמן קונבנציונלי לחלוטין. שיריו עוסקים ברובם באהבה הרומנטית ואף אלו שלא, מתכתבים עם השיר הרומנטי (למשל השיר "מגדל השיר" העוסק במשורר ושירתו הוא בעצם שיר אהבה לשירה "I'll be speaking to you sweetly \ From a window in the Tower of Song"). גם מבחינה מוסיקלית כהן די שמרן. המוזיקה שלו כוללת השפעות של ג'ז ומוסיקה מזרח וים תיכונית, אבל גם הן באופן מינימליסטי. הטענה הרווחת ביותר בין שונאי כהן היא על המונוטוניות שלו. דילן לעומתו, מלבד היותו משנה הצורה העקבי ביותר שיש, הוא גם אבטיפוס של בוגרי תרבות הנגד. דילן היה ועדיין נגד כל דבר כולל תרבות הנגד עצמה. הזמרת ג'וני מיטשל כנתה אותו פלגיאטור ויש בכך מן האמת. דילן שאב את האמנות שלו מכל מי שהעריך כולל פרנק סינטרה. אם רצו חברי ועדת פרס נובל לבחור את אמן הפופ ההפכפך המהפכני והמגוון ביותר, הם בהחליט הצליחו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מחסידי דילן ולא משונאיו אבל משהו במשפט האחרון שלך מעלה שאלות: דילן לא מוכר כיוצר פופ, ההפכפכות חיובית בעיני המתבונן והמהפכנות במלודיות או במילות שיריו (מהמעט שאני מכיר) לא באמת נושכת או מתריסה. מדובר בפזמונאי ולא במשורר קלאסי ונראה שהשיקול המכריע היה ריענון הדימוי המעונב והחנוט בשיער פרוע ג'ינס וגיטרה. זה מה שקורה כשמורות מכינות ערב גיבוש והמוטו המוביל הוא מגניבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רק שאלה: אם כבר המציאו את פרס התמלילן היהודי האינטליגנטי עם המוזיקה המתוחכמת, איך זה שאף אחד לא זועק את זעקתו של פול סיימון? הייתי שובתת רעב מול הכנסת בנושא הזה, לו זה היה עוזר (אבל זה לא היה עוזר, לכן יש פה קופסת צימוקים וידה ידה ידה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנמר מעליך ענה היטב בעצם גם לזה. יתכן שסיימון הוא משורר ומוזיקאי טוב יותר (גם אני בעד, אף פעם לא סבלתי את דילן), אבל דילן הוא איקונין תרבותי גדול יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען האמת, כאשר כתבתי את הכותרת (שני יהודים), גם במחשבתי עלה מייד פול סיימון, שבאופן אישי, המוסיקה שלו אהובה עליי יותר משני האחרים. מהבנתי המוזיקלית הלא קיימת, נראה לי שמבחינה של מוזיקאי מקצועי, סיימון הוא הבכיר שבשלושה. גם מבחינה פוליטית וחברתית, נראה שסיימון הוא בעל אמירה יותר מורכבת ומתוחכמת מאשר דילן. יחד עם זאת, אין לי אלא לחזור על מה שאמרתי קודם. בסה"כ, גם סיימון וגם כהן נכנסים יפה תחת הכותרת של בדרן ואף אחד לא יפול מהכסא אם הם יפתחו קופה באחד ממועדוני לאס וגאס. דילן איש ההפכים, הוא היחיד ששובר כל מסגרת שמנסים להלביש עליו. כאמן, דילן חרג לא רק מהגדרת הבדרן (entertainer), אלא אפילו מהגדרת הזמר. ידועים הבדיחות על יכולתו המוגבלת כזמר ועל קולו הצפרדעי. דילן המבולבל וההפכפך, שהקפיד להרחיק מעליו כל מי שניסה להאליל אותו, הפך בכל זאת לדובר של דור שלם, מבולבל והפכפך לא פחות ממנו. בסופו של דבר, דילן הוא יורשם האמיתי של וודי גאתרי וג'וני קאש כאחד, דבר המבליט את דמותו כתמלילן ומוזיקאי כאחד. האליטיסט הבודד הזה שהקפיד לבעוט ולהסתכסך עם כל חסידיו, עדיין הצליח להשאר זמר העם של האמריקנה וזאת מבלי להפוך לזמר כפיים מסוג זמרי הקאנטרי והפולק-קאנטרי. למרות שהדבר כנראה בלתי אפשרי, אני לא יכול להמנע מלפחות לנסות להסביר את סוד הסתירה הבלתי-אפשרית הזו. בניגוד לקודמיו שהוזכרו, דילן פועל בתקופה בה ארה"ב היא חברת מהגרים שאין בה יותר מרכז שליט ומוביל. אתה לא יכול להפוך לדובר של כל אוסף הקהילות הזה, אם אתה פועל בתוך תחום ההגדרה של מוזיקה של כל קבוצה שהיא. רק מוזיקאי מהפכן מתמיד ובלתי מובן או נרגע כמוהו מסוגל לדבר אל כל הקהילות המתחרות והמסוכסכות הללו. Paul Simon on Bob Dylan: "I usually come in second to (to Dylan), and I don't like coming in second. In the beginning, when we were first signed to Columbia, I really admired Dylan's work. The Sound of Silence wouldn't have been written if it weren't for Dylan... ". Simon said that over the years Dylan comparisons became increasingly frustrating: "One of my deficiencies is my voice sounds sincere. I've tried to sound ironic. I don't. I can't. Dylan, everything he sings has two meanings. He's telling you the truth and making fun of you at the same time. I sound sincere every time."
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נ.ב. נזכרתי בקלישאה ששמעתי בזמנו על פול סיימון. כאשר נערך קונצרט ההמונים הפתוח של סיימון וגרפונקל בסנטרל פארק של ניו-יורק, נאמר שבין עשרות אלפי הנוכחים במופע, הפרצופים השחורים היחידים היו של סוחרי הסמים. קשה לומר שדילן הוא הזמר הלבן המקובל על הקהילה השחורה בארה''ב, אם יש משהו כזה, אבל העובדה ששימש גיטריסט של זמר הבלוז ג'ון לי הוקר נותנת לו הכשר אפילו אצל שחורופיל קנאי כמו ערן סבאג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני אוהב את פול סיימון שראוי יותר כמוסיקאי לפי הקריטריון שציינת. הכניס למיינסטרים האמריקאי את אפריקה -ומהדלת הראשית. דבר שבשעתו נראה למומחים מהפכני יותר מהשינויים שדילן ביצע לאורך הקריירה 1. ____ קטעי הקישור של ערן סבאג מזכירים את הקופות בסופר מרקט, מבאס וחייבים לעבור שם. צורם בחוסר אותנטיות. מפוחית צבועה בחלודה. מזוייף, נרקסיסט ומעלליתסעיף כי מדובר בהרשלה מכור לטריוויה. אני לא מכיר ראסטפארים לעומק ומהטיפוסים שפגשתי בסוואטו ז"ל (ליד קולונוע פריז ז"ל) לא התרשמתי שאיסוף נתונים במטרה להפריח אותם לראווה היה הספורט שכיח. הרוב עסק בשכחה תוך כדי מחיקת נתונים והפרחת עשן. במקרה זה גם הספורט החביב על הבלוזאים העבריים שאני מכיר בהחלט. סבאג הוא אפסן נתונים שצריך להשמיע מוסיקה ב- 90% מהזמן במקום לייבש את האוזן בקולו העורבני. קוטנר מביא אותך לבאר תוך שלושה צעדים ועוזב אותך ללגום בנחת. קלאסה מול באסה. כמובן שביקורת בונה. 1. פולק, רוק, ריתם אנד בלוז, בלדות, רוקנרול, פולק אנד בלוז, רוק אנד פולק- פולקרוק! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן סיימון הכניס למיינסטרים האמריקאי את אפריקה (והייתי מוסיף האמיתית). שים לב, האלבום המפורסם של סיימון "גרייסלנד" שחלק גדול בו היה שיתוף פעולה עם מוזיקאים דרום-אפריקניים, זיכה אותו בעיקר בחרם של הקהילה השחורה בארה"ב באשמת הפרת החרם על דרא"פ. דבר זה בפני עצמו לא צריך להפתיע: היחס של השחורים בארה"ב בכל הקשור לאפריקה האמיתית, הוא אמביואלנטי מאז ומתמיד, מסיבות מובנות (הנשיא קלינטון למשל לא זכה לשום תמיכה מן הקהילה השחורה בעניין מעורבותו הכושלת בסומליה). אבל במקרה של סיימון, לא בכך מדובר. לקהילה השחורה יש יחס אמביואלנטי לזמרים לבנים רבים למשל פרנק סינטרה או אלביס פרסלי, אבל סיימון זר להם לחלוטין ואני לא חושב שהמצב שונה בקהילות המהגרים האחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידעתי ובכל זאת, היחס של השחורים למוזיקאים 1 לבנים פחות רלוונטי לסוגיית ההשפעה המוסיקלית. מעבר לכך שאפשר לשנוא ולגדף אותו- ועדיין להיות מושפעים. 1. השחורים בארה"ב לא בדיוק מתלהבים מיהודים למרות שאם יש ציבור שהשחורים צריכים להעריץ זה אנחנו. מדוכאים שפרצו את גבולות הגזענות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא הנושא, אבל כדאי תמיד לזכור ולהזכיר ששאלת העבדות השחורה (בפרט בארה''ב) חורגת בהרבה מעבר לשאלת ''מדוכאים שפרצו את גבולות הגזענות''. אי אפשר להשוות את ההיסטוריה של השחורים להיסטוריה של היהודים, האסייאתים או הקתולים בארה''ב. אין ספק שהחוקים בארה''ב בתקופות שונות הפלו לרעה את יהודי ארה''ב, אבל קשה לי לקבל את תיאור היהודים כ''מדוכאים'' בכל תקופה שהיא בהיסטוריה של ארה''ב, אלא אם אתה רוצה לתאר את הפליטים של היום באירופה וכאן כ''מדוכאים''. מבחינה היסטורית, מעניין לציין כי היחסים הלא-נוחים בין שחורים ליהודים בארה''ב, ראשיתם עוד בתקופת העבדות והם בודאי החמירו בתקופת שחרור העבדים (משהו כמו היחסים בין הודים, צבעוניים ושחורים בדרא''פ). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיוונתי לדיכוי יהודים בעולם ולאו דווקא בארה''ב. מוזר שטינת השחורים לא מופנית כלפי הערבים שצדו וסחרו בעבדים אלא כלפי עם שנרדף בגזענות לא פחות קשה וכנראה שיותר. ואתה צודק, זה לא הדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוחרי העבדים הערבים זו תעמולה מגוחכת ש''המציאו'' חבריך. אין שום קשר בין סחר העבדים הערבי שהתנהל במשך מאות שנים במזרח וצפון אפריקה, לבין סחר העבדים עם האמריקות שנוהל ע''י סוחרים שחורים באפריקה וסוחרים פורטוגלים ובריטים. לחבריכם שונאי ישראל יש סיפור מקביל על סוחרי עבדים יהודים בצפ' אמריקה. היו כמה סוחרי עבדים בדרום ארה''ב, אבל הללו היו בודדים ואין שום הצדקה לתאר את סחר העבדים כעיסוק יהודי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדאי שתחליט- או שתעמולה מגוחכת המציאה יש מאין את קיומן של סוחרי עבדים ערבים או שעשרות מליוני עבדים ניצודו ונמכרו ע"י ערבים. בתרבות האסלאם השחורים נחותים והערבים מנציחים חוקים ונורמות של העולם הקדום עד היום בניגוד גמור ליהודים שייבאו בעמל רב יהודים שחורים לארצם ולכן הטינה ליהודים ואימוץ הנראטיב הפלסטיני מעלה שאלות. חבל שגם את ויקיפדיה באנגלית השחיתו הציונים: From Arab literature, manifestations of racism and racist discrimination subsequently followed within the Arab world |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוקי כרגיל,עדין וסולידי מידי."אתם" "אנשים" נוראים ,"חבריך" לא רק "המציאו" את סחר העברים הערבי,הם גם מתחזקים את המטריקס,המציאות המדומה שאנחנו חיים כיום! שבה לכאורה יש עבדים "כיום" במדינות ערביות. ואף גרוע מכך העלימו את העבדות ממדינת היהודים! (שכולם יודעים שהם הגזע הנחות והמושחת ביותר ואין סיכוי שאין אצלם את העבדות הנוראית ביותר). לא ניתן לכם להפיץ דיבה ושקרים על האומה הערבית הגדולה האדירה והאמיצה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, היה סחר בעבדים בתוך אפריקה עצמה, והוא נוהל ע"י ערבים. האם שחור שנמכר לעבדות בתוך אפריקה ע"י ערבי היה צריך לשמוח על ששיחק לו המזל והוא לא נמכר לחו"ל ע"י לא-ערבי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אבל הנובל היה על המילים, לא על המוזיקה, ועל כן לדילן מגיע יותר מסיימון בתחום הזה וגו'. ב. ובקשר למוזיקה - יופי שלפול סיימון היה אלבום עם סאונד אפריקאי אי שם באייטיז, אבל כמה מוזיקאים מאז ועד היום אתה יכול לומר שהושפעו מהאלבום הזה ויצירתם השתנתה בגללו? אפילו אם נשים את המילים בצד, כמות המוזיקאים והמבצעים שיונקים ומושפעים מדילן ברמת ההגשה, הגישה, והסגנון עצומה לאין ערוך. רק בארץ די ברור שמאיר אריאל, דני ליטני, אביב גפן, עמיר לב, ובטח עוד רבים היו נשמעים לגמרי אחרת - אם בכלל - אם תוריד את דילן ממאגר ההשפעות שלהם. קל וחומר בארה"ב ובריטניה, שגם מרוחב היריעה וגם מקוצר הידיעה אמנע מלהתחיל אפילו בלפרט רשימה דומה1 עבורן. 1 אבל אתן אחד שקרוב ללבי במיוחד - בלי דילן אין קנופלר. ואידך זיל גמור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להגיד שסיימון הכניס את המוזיקה האפריקאית למיינסטרים באלבוס גרייסלנד, שיצא ב-1986!, ולהתעלם למשל מאלביס פרסלי, שלא לדבר על ג'ורג' גרשווין (אם תרצה, גם "משלנו", ששילב חזנות וגוספל) זה שכתוב רבתי של ההיסטוריה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שלא הבנת את הטיעון שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תסביר, בבקשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטיעון התבסס על זה שמישהו (אחר) ציין את התרומה המשמעותית לש סיימון בהכנסת המוזיקה הנ''ל למיינסטרים, בעוד אני ציינתי מולו שהתרומה של סיימון לא כל כך משמעותית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. אני לא מתמצא יותר מדי לומר עד כמה היתה לו השפעה להצגת המוזיקה מאפריקה למיינסטרים (כמו למשל מה שצפריר כתב). ואולי בעצם, אי ההתמצאות שלי היא מעין אינדיקציה לגודל של ההשפעה. אני דווקא זוכר להקות שהיו די מפורסמות בישראל, ובהתאם אני משער גם באירופה, של נגנים ומוזיקה מאפריקה או עם השפעות חזקות מאפריקה, עוד בשנות השיבעים. למשל אוסיביסה (מי שצייר את עטיפות התקליטים שלהם היה רוג'ר דין שהתפרסם כצייר העטיפות והחוברות לתקליטים של יס). להקה אחרת שאהבתי מאותו סגנון, כמי שאוהב את סנטנה, היתה באראבאס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא חושבת שהעיקר ב"גרייסלנד" היה כניסת המוזיקה האפריקנית למיינסטרים. אלא על הפתיחות למוזיקת עולם בכלל. בעיקר דיברו אז, אאז"נ, על ההתנסות המוזיקלית של סיימון, על השפעות הדדיות שלו ושל המוזיקאים האפריקנים, על השילוב המוצלח של הטקסטים המעודנים / אורבניים שלו עם הכלים והמקצבים השבטיים, וכולי. כלומר, לא המוזיקה עצמה (אף אחד לא התחיל לקנות אלבומים של איפי טומבי) אלא שילוב הכוחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משיטוט קל בוויקיפדיה: מוזיקה של אפריקאים ולא דווקא של שחורים בארצות הברית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. צודק. ב. מאיר אריאל בהחלט נשמע כמי שהושפע (וגם הסביר) דני ליטני פחות אבל השאר לא נשמעים מושפעים ולך תדע כמה ואיך. בשורה התחתונה אני מסכים שדילן השפיע יותר. 1. קנופלר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קנופלר ניגן אצל דילן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה הורס בדיחות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא הניגון, זאת השירה. כנגן, קנופלר הוא בליגה אחרת משל דילן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, דוקא לא חשבתי אף פעם שדילן הוא בין ההשפעות העיקריות שלו. בתקליטים המוקדמים, שבלול למשל, ניכרות יותר השפעות ביטלסיות וקצת פסיכדלית סיקסטיז מאשר דילן, ועשור אחר כך הוא הרבה יותר רוקיסטי קשוח (מה שדילן מעולם לא התיימר להיות) מצד אחד, ועתיר הפקות מושקעות מצד שני, כשבדרך אפילו היו לו הבלחות בלוז. בקיצור, אני מתקשה לזהות אצלו את הדילן. אולי בטקסטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא חושב שחנוך הושפע ממנו. מי שכן, הוא כמובן מאיר אריאל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגידו, אתם כולכם השתגעתם? ליאונרד כהן שמדבר במקום לשיר ופול סיימון הפרווה גדולים בעיניכם מדילן בכבודו ובעצמו? האיש שהכניס את מוזיקת הפולק (ובמידה מסוימת גם את הבלוז) לתוך הרוק הוא מוזיקאי חשוב פי כמה מכל שם אחר שתעלו בתחום הרוק. האיש שהחל את פעילותו בתקופת משוררי הביט שמהם הושפע, שאלבומיו הטובים הם התנ"ך של הרוק (ולא אלה של הביטלס כפי שמקובל להגיד), ששיריו נלמדים באוניברסיטאות ברחבי צפון אמריקה ושחתום על שירים כDesolation Row, Tangled Up In Blue וShelter From The Storm ראוי בהחלט לכבוד של פרס נובל לא פחות ממשוררים גדולים ששיריהם מודפסים בספרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לפחות לא בהכרח חולק עליך. אבל ... "ליאונרד כהן שמדבר במקום לשיר" - היכן מצינו שבוב דילן זמר כזה גדול? "ופול סיימון הפרווה" - אי אפשר להכחיש. אבל מטבח הפרווה של סיימון כולל את The Sound of Silence, American Tune, America (באך לא היה אולי מהפכן גדול בתחום המוזיקלי כמו בטהובן ומוצרט. זה אומר שהוא היה מוזיקאי קטן?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזכרת את באך בסוגרים לאחר השיר American Tune של סיימון בלי משים או בגלל שסיימון גם כתב את הלחן לקטע מהפסיון של מתיאוס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
American Tune #Music [Wikipedia]
"The tune is based on a melody line from a chorale from Johann Sebastian Bach's St Matthew Passion, itself a reworking of an earlier secular song, "Mein G'müt ist mir verwirret," composed by Hans Leo Hassler. [...] Credit to the origins of the melody is given on his album cover." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפרפרזה על בורחאס, פול סיימון הוא זה שאיפשר את באך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בסדר, גם באך גנב את הקטע ממישהו לפניו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חותם על כל מילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פול סיימון באמת ענק. אולי אם הוא היה נראה יותר כמו לו ריד היו לוקחים אותו יותר ברצינות. אבל דילן זה דילן, עם מסרים שדבררו דור (לא הדור שלי, הדור של אביו של אביב) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...הוא מוזיקאי חשוב פי כמה מכל שם אחר שתעלו בתחום הרוק. _________________ - אלביס, רייכרד הקטן, ג'ימי פייג', הנדריקס ורע מוכיח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה באמת רוצה להתחכם: אביב גפן הוא אפס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה להתחכם ולמה אפס? מוזיקאי מלומד וכשרוני שעושה דברים בינוניים. קורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שצפריר רומז למילות השיר, ומכאן ההתחכמות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר להסביר בדיחה (שממילא לא הייתה כל כך מוצלחת): אביב גפן מעיד על עצמו, כידוע, שהוא אפס. מכאן שאם דילן הוא אומן איכותי, הוא לא יכול להיות איכותי פי כמה וכמה מגפן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כידוע למי? אתה לא מתבלבל עם בן ארצי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. וגם הידע שלי בתחום שואף לאפס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אנחנו מזדקנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא אביב גפן. זה בן ארצי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקול קולו של אביב גפן, עד כמה שאוזני מזהות. אולי השיר ניכתב על ידי ארצי, לא מכיר מספיק את שניהם. לפחות אין ספק שגפן הוא דור מזויין (שזה מתחת לאפס). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז הבעייה היא באוזניים. גוגל יעזור לך להשתכנע, מובטחני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוב דילן הוא אחד, יחיד ומיוחד ועומד בליגה משל עצמו. אלביס והנדריקס, יחד עם ניל יאנג, נכללים איתו בהר ראשמור של זמרי הרוק (הר ראשמור של להקות הרוק כולל כמובן את ג'ון לנון, פול מקארטני, מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס) אבל בעוד שאלביס היה איקון של הרוק'נ'רול הפשוט והראשוני שרק היווה בסיס לרוק, הנדריקס נחשב בזכות יכולות נגינתו ויאנג בכל גדולתו משני לדילן, דילן יחד עם הביטלס והסטונס הוא אחד מאבות המזון של הרוק. אלא שבעוד הביטלס הם יותר פופים והסטונס נעדרים את העומק הלירי של דילן, דילן בימיו הטובים שילב חדשנות רוקית לזמנה, ליריקה של משורר גדול והגשה קריינית יחודית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליטל ריצ'ארד השפיע יותר מדילן, לדעתי גם אלוויס והחיפושיות משאירים אותו הרחק מאחור. ליריקה של משורר גדול בעיניך. וועדת נובל שהעניקה לערפאת ואובמה פרס שלום. בספק אם ניתן למצוא שני מנהיגים שהרחיקו את השלום במזרח התיכון יותר משני המזיקים הצבועים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאתה אומר אותה ועדה, אתה מתכוון שאלו אותם אנשים עם אותו תחום שיפוט? תמהני. ואפילו לשיטתך, אם כל החלטותיה פסולות מראש מאז 1994,מה זה קשור לדילן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממלכת הנובל רקובה בלי קשר לוועדה כזאת או אחרת והעילאיות של דילן כפי שארז טוען מפוקפקת בעיני עד מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרס נובל לשלום מוענק על ידי הפרלמנט הנורווגי. פרס נובל לספרות מוענק על ידי האקדמיה השוודית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע, גם לשם כיוונה השאלה שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני כיוונתי שלא משנה אם הפלצנים משוודיה או נורבגיה. הדינמיקה של המכובדות הארגונית זהה. באירוויזיון השופטים החליטו באופן אובייקטיבי ובלתי משוחד להעניק לי 12 נקודות עבור ביצוע ל"נשיקה מהורד" של כלב הים רק בגלל שיש לי דיבור עם עוזרת המפיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Don't be sealy.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
-you, you good you!
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק חשבתי לא מזמן שעם כל כמה שבכיתי על לנון בזמנו, לו היה ממשיך לחיות עד היום היה הופך לנודניק פוליטי בלתי נלאה שמיצה את עצמו מוזיקלית. <מחללת קודש> |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני באווירה הנוכחית, אולי היה מקבל את פרס נובל לשלום, כי הוא נתן לו צ'אנס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האחד אינו מוציא את השני. גם אני התאבלתי על לנון בזמנו, אבל נראה לי ששניכם צודקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה שלי לא היתה ממש ברצינות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתקשה להבין את הסיטואציה (ברקת ואתה לבושים שחור ממררים בבכי) אבל לא יודע אם כדאי לפתוח את העניין פן יסיקו שאני חסר רגישות. ממש בכית. ברצינות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד לא ידעתי לבכות אז, וגם לא יכולתי ממש ללבוש שחורים, אבל זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי אבל. אבדן של דמות שהיתה משמעותית עבורי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היית גרופי כבד של הביטלס, לנון בלבד או גם וגם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהייתי ביסודי דוד שלי ירד לאנגליה, והוריש לאבא שלי מערכת סטריאו טובה (רסיבר מרנץ כזה בדיוק) וחבילת תקליטים. אז חוץ מאנדי ויליאמס הפלטרס וחצוצרת הזהב היו שם גם שני אלבומים שתפסו לי את האוזן מיד ולא הרפו. האחד, בעוונותי, Arrival של אבבא, והשני אבי רואד, שהפך אצלי צדדים כמו חביתה אינסופית. אחר כך גיליתי בערבוביה את שאר יצירתם, ולנון היה בעיני לא רק הכריזמטי אלא גם המשמעותי ביניהם. זה לא שלא אהבתי את יסטרדיי ופני ליין, פשוט יותר אהבתי את אני ארי הים ואת שדות תות לנצח. אחר כך הייתי מאזין די אדוק (הקלטתי על קסטות) של מסע הקסם המסתורי (תוכנית רדיו) [ויקיפדיה], אבל כבר התמכרתי לפינק פלויד, ג'נסיס, לד זפלין, קינג קרימזון, טוקינג הדס ובואי. התאבלתי על לנון כי הוא היה דמות שהשפיעה עלי, מה שאני לא יכול לומר על שאר המוזיקאים, מג'ימי פייג' עד פיטר גבריאל, מרוברט פריפ עד דיויד בירן. בבואי פשוט הייתי מאוהב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התאבלתי על לנון כי הוא היה דמות שהשפיעה עלי _____________ אבל לפני אינטרנט, בקושי מצאנו מגזינים (Rolling Stones) שעלו הון, בערוץ 1 נאדה, יש את קוטנר שבטח סיפר מה שכבר ידעת ולכן אני לא מבין כיצד התגבשה הדמות וצמחה למימדים משפיעים ((לא רק עליכם.) ביסודי שמעתי גארי ניומן ומלבד תקליט אחד שהגיע לישראל, מילות השירים, קטע קצר משיר בהופעה ׁׁ(Living Ornaments 79) ששודר, וכמובן קוטנר אי אפשר היה להתרשם באמת מהפרסונה של האמן ובטח שלא להיות מושפע ממנה. הרי גדלנו בנתק שמנע ממעריצים להשיג תכנים ומידע על להקות בחו"ל. קצת מוזר, אנא עארף. בסנטרל פארק נעמדתי בתום לב ציוני במקום מסויים כדי לתפעל את המינולטה 7000I ולקח זמן לפולנים שסבבו אותי לעבור מעיקומי אף ולחשושי נאצה להסבר דיפלומטי שהביאני לצחוק גדול. עומדים ומתבוננים על פסיפס בעצב רב משמעות. לט איט בי? לט איט די. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה לא יודע. ככל שאני זוכר לא ראיתי אז את הסרטים של הביטלס, בטח לא קראתי מגזינים זרים, וההיכרות שלי עם האמן היתה בעיקר דרך שיריו, וקוטנר, כן, וכתבות בעיתונים. היו קטעי הקישור המפורסמים (אתם במושבים הזולים תמחאו כפים, והשאר תוכלו לקרקש בתכשיטים שלכם) ופרובוקציות השלום שהעמידו אותו בעמדה אחרת מאשר שאר האומנים הזרים שהכרתי, ואייבי נתן טחן לנו את Give Peace a Chance. והיו גם לא מעט שנים של קריירת סולו של כל יוצאי החיפושיות, כך שאף אחד לא היה צריך לספר לי איזה שיר של הביטלס כתב פול ואיזה שיר ג'ון. אני חושב שהיה בערוץ הבודד קליפ של "אימג'ן", וזהו, פחות או יותר. ביום שלנון נרצח קוטנר עשה תכנית לזכרו (הקשבתי וגם הקלטתי על קסטה, זה היה בשש בערב אבל החשיך מוקדם וכבר היה חושך מוחלט בחוץ) ואז שמעתי לראשונה, אני חושב, את השירים האישיים שלו מאלבום הסולו הראשון (Cold Turkey ו Mother). היה לי אז חלום שאני עוד אראה את הביטלס בהופעת איחוד יום אחד, וכשלנון נרצח נחתה עלי ההבנה שזה לא יקרה לעולם. אבל אני לא חושב שהייתי מתאבל ככה אם היו רוצחים את פול או את רינגו. כנראה הערצתי את ג'ון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
-לא נורא, אז הערצת את לנון. קול השלום של אייבי לדעתי השמיעה הכי הרבה ביטלס ולנון. קוטנר ראוי לקבל את פרס ישראל. עשה דברים טובים לציונים הצעירים ולעולם המוסיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היתה תקופה, לפני פרוץ הקוטנר, שהייתי מנוי על מגזין רוק. אני כמעט בטוח שקראו לו Rock והוא הגיע מגרמניה. הוא היה מודפס על נייר איכותי וכל חודש היה מצורף פוסטר גדול של אמן או להקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראת כנער גרמנית? פוסטרים היו גם במגזינים ישראליים. להיטון, מעריב לנוער והיו עוד. הפואנטה שלא היה חומר לבסס עליו היכרות כלשהי מעבר לשמועות בלתי מבוססות ממעריצים אחרים וקוטנר ובכל זאת הנוער הציוני נקשר בעבותות לדמויות מרוחקות ופלקטיות ונרעש כעץ צפצפה בסערה כשקיבל חולצה עם הדפס מחו"ל או פוסטר של 60X40. השיא שלחלק מהתקליטים לא צורפו מילים והניסיון לפענח את הטקסט מבעד למסכי הגיטרות, סיוט. מהבחינה הזאת הביטלס היו אכילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להיטון, מעריב לנוער ורוק, רוק מתקדם זה בין נלעגות לחילול הקודש. היו כמה תוכניות רדיו (ברקת פירטה למטה). המגזין היה בעיקר בגלל איכות התמונות, הנייר והדפסה, במיוחד הפוסטר החודשי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
- פרוגרסיב. נשמע יותר מתקדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם כבר הזכרנו את קוטנר, צפיתי הערב בסרט דוקומנטרי על רוברט וויאט Free Will and Testament. מצאתי רק את התחלת הסרט, למרבה המזל עם ביצוע נהדר לSea Song. הוא מבצע עם הלהקה עוד כחמישה שיריםושווה לחפש את הסרט ולו רק בגללם. וויאט מספר איך התאונה למעשה שיחררה אותו מבחינה אמנותית ואיפשרה לו לעשות מה שהוא רצה, לנגן "תווים" ולא רק לתופף. אשתו מספרת שהוא אף פעם לא מתלונן על היותו מרותק לכיסא גלגלים משום שהוא חי בתוך ראשו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהדר! לא מצאתי את הגרסה המלאה אבל השיטוטים הביאו אותי לעוד משהו משנות השבעים שמזמן מזמן לא שמעתי- האלבום June 1, 1974. ג'ון קייל בכינור, רוברט וואיט בתוף, מייקל אולדפילד בליד גיטאר, והמה הרחוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וניקו מהוולווט (אז עם קייל) וקווין איירס מסופט מאשין (אז עם וויאט). קייל כמדומני מנגן בויולה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עשינו מה שיכולנו. לאהוד מנור היתה תוכנית בשם "עד פופ", שכללה לא רק פופ, והיה ניתן לראות שם קליפים וקטעי הופעות מחו"ל. כשהייתי בתיכון, היתה גם תכנית של חצי שעה או שעה, אולי אהוד מנור ואולי אחרת (שכחתי), שהקרינה קליפים אלטרנטיביים של הרכבים כמו פרופגנדה, ארט אוף נויז וגם דמעות לפחדים שהחלו כלהקת אינדי, ועוד. אני ועוד שניים מהכיתה היינו הצופים היחידים, כך נדמה. היתה חשיבות עצומה לשעה הזו בשבוע, ממש מטען אמנותי לשאר הזמן. ולפני כן? תכנית הרוק המתקדם של מנחם גרנית ואורלי מורג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטח שצפינו בעד פופ ומאותה סיבה. למיטב זכרוני שידרו גם קטעים מ- top of the pops הבריטית (לפני עידן ה- MTV). לא זוכר את התכנית של גרנית ומורג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ותכנית הספורט בערבית היחידה ששידרה תקצירי מירוצי F1. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה"תכנית של חצי שעה או שעה" היא "עוד להיט", לא? עד פופ החליפה אותה, כמדומני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד פופ אכן החליפה את עוד להיט. אבל התוכנית שהזכרתי היתה אחרת: קליפים מחו"ל בלבד, במוצ"ש אם אינני טועה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התוכנית של גרנית ומורג - את מתכוונת ל"קצת אחרת"? הסאבטייטל שלה היה "שעתיים של פופ מתקדם" (בכל זאת, עשור מאז דמדומי הפרוגרסיב). לקחתי טרנזיסטור קטן לטיולים השנתיים במדבר רק כדי לא לפספס את השעתיים הקדושות, ולו גם עם קליטה מרושרשת1. 1 זוכרים את הדילמה שקרתה לפעמים, אחרי שגימל עברו לסטריאו - לפעמים היו רשרושים, ואם היינו מעבירים למצב מונו אז הרשרושים התבטלו - אבל זה היה מונו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 בטח! זה אפילו היה קורה במערכות שמע יותר גדולות, אבל עם אנטנת fm לא מוצלחת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה? היתה לנו האנטנה מפלסטיק שקוף שצמודה לקיר וסבלתי מאותה תופעה. מה היתה האפשרות המוצלחת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע, אולי לקלוט דרך הכבלים או משהו כזה. לפעמים גם לנסות תדר אחר של אותה רשת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט, ''קצת אחרת''. יבורכו צדיקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בועז כהן מתרפק על התכנית כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
walrus = ניבתן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אז לא קראו לשיר ''אני הניבתן'' (אוף נזכרתי בסרט המזויע של קוין סמית', בעע). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, קראו לו "אני ארי הים"? קטעים עם חיפושיות הקצב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. ו''לוסי ברקיע היהלומים'' במקום ''לוסי בשמים עם יהלומים'', ו''יער נורבגי'' במקום ''עץ נורבגי'' או בפשטות ''איקאה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כנראה שגם הארוקי מורקמי עשה את אותה השגיאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר כמו ''דומעת ונכנסת לאוטובוס הריק בזמן טיול של התנועה כדי לפוש קצת''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבוס עיינק. מתיקות הנעורים הנוראית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול מאוד להיות. גם דילן הוא כבר מזמן לא מה שהיה בימיו הטובים וכך כל אמן. אבל זה לא גורע במאומה מהדברים הטובים שנתנו לנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כזה למשל (אפרופו חלוקת פרסים הזויה): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב. לנון היה גאון מוסיקלי כפי שמעידה במיוחד המוזיקה שיצר אחרי החיפושיות. בנוסף הוא היה אדם בעל אישיות מיוחדת במינה ולאו דוקא בכיוון האקסצנטרי. נכון שפעילותו יחד עם יוקו אונו היא מן הזן של "נודניק פוליטי בלתי נלאה", אבל מותר לחשוב שהאינטיליגנציה, השפיות וההומור שלו היו מונעים ממנו שקיעה לתהום הנדנוד והטרחנות. יש לי גם מחשבות שניות בנוגע לפול סיימון, הטריומויר היהודי השני שעודנו בחיים. בחצות, נוהגים בערוץ 2 לבקש מסלב כלשהו לבחור שיר להשמעה. ביום בחירתו של טראמפ, בחר מאן דהוא להשמיע את אמריקה (Kathy's Song) של פול סיימון. על רקע השיר המשיכו הסלב וצמד המראיינים (עמליה דואק היתה אחת מהם) לקשקש. קולות הקשקוש התקשורתי שאין ממנו הפוגה, על רקע הקולות השמיימיים של סיימון וגרפונקל, משום מה הצית בי התפרצות חימה שפוכה על "חילול הקודש". התמלילים של סיימון, הם לעיתים שירי מחאה, גם אם קשה מאד להבחין בכך (The Sound of Silence נכתב למשל בעקבות רצח הנשיא קנדי). המחאה של סיימון היא בד"כ לא-מחודדת ולא ממוקדת, כיאה לדורותינו שהם דורות בהם החלוקה לטוב ורע מטושטשת במיוחד. סיימון לא יכול להתחרות בחידוד ובחריפות הפוליטית-חברתית של דילן, אבל נראה לי שהוא עולה עליו בקלות בתחומים של מורכבות המסר והאסתטיקה של הטקסט, הלחן והביצוע. מי שנוטה חסד לועדת הנובל משטוקהולם יאמר שהם בחרו באמן הנוקב והמשפיע יותר מבין השניים. אחרים, יחשדו שהועדה כדרכה הלכה בעקבות כותרות העיתונים והאקטואליה. פרס נובל עם כל יוקרתו, ככל הנראה עדיין יהיה שני למבחן הזמן והשרידות שיקבע מי מן השניים יזכר יותר כפסקול המחצית השנייה של המאה ה-20. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכימה לגבי סיימון. לגבי לנון, רק בשנים האחרונות הבנתי שאני בעצם מעדיפה את מקרטני (שזו עריקה לקווי האויב מבחינת כל חובב ביטלס, אז אל תספרו לחברותיי מהתיכון). גם לו יש אינטליגנציה, שפיות והומור, הוא רק השתמש בהם אחרת, ומעדיף במוצהר להציע התעלות וחדוות חיים על פני הצהרות פוליטיות וחשיפת השריטות הכואבות1. והכי רחוק שהגיע בנדנוד פוליטי לציבור היה תמיכתו בספר המתכונים הצמחוניים של לינדה. 1 לא שהצהרות פוליטיות וחשיפת שריטות ביצירה זה רע. אלא שתמיד אעדיף יצירה שיש בה גם התעלות סוחפת, וברוק פוליטי הרבה יותר קשה להגיע למעלה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני כנראה עשיתי את הדרך בכיוון ההפוך. נראה לי, שמכלול יצירתו של מקארתני (להבדיל מזו של לנון) לאחר החיפושיות (להקת כנפיים) היא בבחינת "נדנוד פופי בלתי פוסק". מקארתני היה צריך את לנון. לנון פחות. לזכותך אומר, שיכול להיות שמקארתני היה, סוף דבר, האינטליגנטי שביניהם והבין שהוא זמר ולא פילוסוף או גורו ולכן הפסיק להטיף/לומר לנו משהו על החיים שלנו והסתפק בתפקידו כיוצר יצירות פופ ובדרן. אני, אישית, אהבתי נתונה ללנון שלא התייאש. בחוש ההומור ובצניעות הבסיסית שהיתה לו, הוא כבר ידע שדעתו אינה שווה יותר מדעתו של כל אחד אחר, אבל את דעתו זו התעקש להמשיך ולהשמיע באופן המשפיע והמשעשע ביותר. יתכן גם שאני מושפע מאפיזודה אחת ויחידה שאולי אינה מידת אמת למידותיו של לנון. באחד הסרטונים ראיתי אחד מחסידיו שניגש ללנון בניו-יורק וסיפר לו שהרגיש ששיר מסויים נכתב ממש עליו. לנון הגיב בכעס וצעק על אותו היפי. לנון הבהיר לו באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הוא סתם בחור כמו כל אחד אחר. כשהוא כותב שיר הוא כותב רק על עצמו ואין לו שום אשליות להיות נביא או מורה דרך. לנון בדרכו הבהיר כי מה שמשפיע על השיר שהוא כותב הם יציאות הגוף שהיו לו באותו יום ולא איזה קשר מיסטי פנטסטי עם עולם ומלואו. זה ממש לא לנון הניו-אייג'י והרוחניק שמקובל להציג. I didn't mean to hurt you
I'm sorry that I made you cry Oh my I didn't want to hurt you I'm just a jealous guy |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |