בתשובה לנועה ו, 20/09/16 20:45
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בעניין מה ראוי ללמד דעתי בדיוק כדעתך. בעניין אנדרסן- אכן דיכאון, אבל יש בהם משהו. בגלל הפתיל קראתי עכשיו מחדש את חייל הבדיל שאני זוכר שעורר בי רגשות בילדותי, והוא סיפור נהדר. מה שבולט לכל ארכו הוא שחייל הבדיל אינו זז, ולכאורה זה מבחירה מודעת. לא ברור אם סתם אינו יודע שהוא לא יכול לזוז או שאכן היה יכול לזוז אילו היה בוחר (כפי שהצעצועים זזו בלילה). גם שמו של הסיפור באנגלית מדגיש את זה. כמו הברווזון המכוער הוא שונה (לרעה) מחבריו, אבל כאן זה לא עיקר הסיפור. הגלגולים שעוברים עליו הם העיקר. לאורך כל הסיפור הוא כלי משחק בידי כוחות חזקים ממנו, וכל מה שהוא יכול לעשות זה להסתכל "באומץ" קדימה. יש כאן לדעתי אמירה על העדר מוביליות חברתית (אחרי כל הגלגולים חוזר למקומו) ועל היותו של המעמד הנמוך כלי משחק כנוע. אבל הרגשות שהסיפור מעורר בי גם היום חזקים, ולא קשורים לעניין החברתי כמו לערגה הקפואה והלא ממומשת, ולחוסר האונים של הצעצוע. דיכאון, כבר אמרנו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו קראתי בגלל הפתיל את קלאוס הגדול וקלאוס הקטן. הילדה שבסך הכל נעלה נעליים אדומות לכנסיה נענשה עונש איום. אבל הברנש שרימה אנשים על ימין ועל שמאל והביא למותם? הולך הביתה עם זהב וצאן ובקר בכמויות1. 1 ונשאלת השאלה, אם הוא כל כך חכם, איך הוא הכניס את עצמו לעסקה עקומה שכזו מלכתחילה, שהוא עם סוסו האחד עובד אצל קלאוס הגדול כל השבוע, ובימי ראשון וחג הוא מקבל את סוסיו של קלאוס הגדול לשירותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הכרתי, תודה. במעשיה הזו יש אנרכיה. קלאוס הגדול הורג את הסוס של קלאוס הקטן, רוצח את סבתו שלו בשביל כסף, ומנסה פעמיים להרוג את קלאוס הקטן, ונדמה שלאף אחד לא ממש אכפת. מול קלאוס הגדול קלאוס הקטן נראה כטלית שכולה תכלת. כולה רמאי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפור הזה הוא על הקטן והחלש שבשל חוכמתו גובר על הגדול והחזק ולפיכך מלכתחילה זכאי לאהדת הקורא. כאן כמובן יכולות להיות לו קונוטציות פוליטיות לא נעימות ואידך זיל גמור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הוא כל כך חכם, למה הוא נתקע כל כך הרבה זמן בהסדר עקום כזה עם הגדול והחזק1? 1 שהוא כולה סתם עשיר. לא ראש הכפר, לא בעל סמכות כלשהי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד משהו: החלש-המסכן הזה, מרמה ו/או מביא למותם של אנשים שלא עשו לו כל-רע, ואפילו עשו לו טוב (למשל - האיכר שהזמין אותו לבלות אצלו את הלילה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בילדותי קראתי סיפור "קלונימוס הגדול וקלונימוס הקטן", לא זוכר כלום מהסיפור חוץ מזה שהשם קלונימוס נראה היה לי לקוח מתרבות מגנצא וורמייזא (האשכנזים היהודים מלפני 1000 שנה). סיפור בעברית. תמה האם זה אותו סיפור בלבוש חדש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזה למה? כי זה היה שמו של מחבר הפיוט "ונתנה תוקף"? על פי צלילו של השם ניתן להבין כי יהודים השתמשו בו עוד בזמן הרומאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שם יפה" ביוונית. משפחת קלונימוס [ויקיפדיה]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. ולכך כיוונתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי, לכאורה, שתפקיד האגדות המפחידות והאכזריות אינו התפקיד שמייחסים להן היום. לכן כל ניתוח שלך שיוצא מהנחה שאגדות לא אמורות להיות אכזריות - הוא ניתוח מוטעה. התפקיד שלה האגדות המפחידות (לפי דעתי) היה סוג של סיפור הפחדות, כמו סרטי החורבן שיש היום או סירטי אימה על מיפלצות וסדיסטים. כלומר הסיפורים האכזריים הוא סוג שמשך הרבה קוראים (שנהנו מסיפורי אימה). באותם זמנים לא היו הרבה צורות בידור (לא היו סרטים בוודאי) תיאטרון ומחזות מוזיקליים לא נועדו להמונים , ההמונים היו חסרי כסף. יש יצירות מוסיקליות עם הפחדות למשל הסיפור של הבובה המכנית אולימפיה שניקרעת לגזרים, או הבלט מפצח האגוזים שבו מלך החולדות מאיים על חייה. שני הסיפורים מבוססיפ על הגירסה (הספר) של סיפורי הופמן. שלא לדבר על שיקספיר שרבים ממחזותיו רוויי דם (זה משך צופים אפילו אם זה לא נחשב בעיניו לעיקר, כי ללא צופים רבים לא היה מתפרנס). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |