 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבעייה היא שהם "ממציאים" ולא "מגלים". אין בכך לפסול את אמונתם, אבל אנו מדברים על דיוקן של עובדות, לא כן? דוקא בעניין זה, אני ממליץ לעיין שוב בספרו של מירון בנבנישתי/חלום הצבר הבן. חלק גדול מן הספר עוסק במורשת אביו של המחבר דוד בנבנישתי שהיה מן המייסדים של מה שתואר מאוחר יותר כלימוד "אהבת הארץ דרך הרגליים". האב, מורה דרך ומורה למולדת וגאוגרפיה, היה חלק מן ה"טרנד" של טיולים ברגל בכל רחבי המולדת. מן הכתוב עולים בבירור הדברים הרבים: "אהבת הארץ" הטיילנית הזו שהתמסדה במדינת ישראל, מקורותיה קדמו בהרבה שנים לקום המדינה. מפת הטיולים דאז כללה את עבר הירדן, הגולן וחוות הבשן לא פחות מאשר מדבר יהודה וסביבות ים המלח. הדגש היה על הגבולות הרחבים ביותר של ארץ ההבטחה ולאזורי יו"ש והגולן לא היתה שום יחודיות במפה הזו. יתר על כן המדובר היה בתנועה חילונית פאר-אקסלנס שלדתיים של אותו זמן (נמצאו משמאל לשמאל) לא היה חלק ונחלה בה. ואין צורך להפליג לימי טרום המדינה. גם אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר הרב גורן פסק שרמה"ג אינה חלק מא"י ההלכתית, הדבר התקבל ללא תגובה מיוחדת בקרב הציבור הדתי. הנה כי כן א. העניין במורשת הלאומית של יו"ש היה עד 67 יותר עניין חילוני מאשר דתי. ב. עד 67 לא היה הבדל במשאת הנפש הישראלית בין אזור יו"ש לבין עבר הירדן, הגולן והבשן. ג. על אף שעניין א"י השלמה ומצוות כיבוש הארץ לידתו כבר בשנת 1952 כאשר הרצי"ה קוק התמנה לראש ישיבת מרכז הרב, הרי שעניין הקידוש המיוחד של יו"ש ביחס לשאר שטחי א"י המובטחת הוא תולדה של ההתיישבות המעשית של גוש אמונים שם. ולראיה המחזה הדרמטי הגדול שערכה היהדות הדתית לאומית בעת פינוי רצועת עזה, איזור שההיסטוריה היהודית שלו קלושה בודאי יותר מאשר רמה"ג או חוות הבשן. ד. לחברון יש ייחוד בהיותה אחת מארבע ערי הקודש. אבל יביט הקורא וישווה בין היחס לחברון- קריית ארבע לבין היחס של הדתיים-לאומיים לצפת או לטבריה המתחרדות. ברור שהעניין כאן הוא יותר לאומי ופחות דתי. במילים אחרות, ההוויה היא אמה של התודעה ולא להיפך. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |