בתשובה לרון בן-יעקב, 10/06/15 19:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה. אני חושב שראיתי כמעט את כל הפרקים ולדעתי היא סדרה מצחיקה ועם שטאנץ מתוחכם ואינטילגנטי יחסית, אבל עדיין שטאנץ. אם כבר מדברים על סדרות קומיות אמריקאיות אז המופע של לארי סנדרס היה פחות סוחט צחוקים (מוקלטים*) פר דקה אבל היו בו כמה רגעים של התעלות ו frisson, כמה רגעים שהפילו אותי נשנק מצחוק לרצפה, ובנוסף לכל אני חושב שההשפעה שלה על הטלוויזיה האמריקאית (קומדיה ובכלל) הייתה הרבה הרבה יותר משמעותית ואפשר למצוא גלים שלה עד היום. *בעעע. כבר מוריד לסיינפלד כמה נקודות אצלי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
את המופע של לארי סנדרס אני מכיר עוד הרבה פחות מסיינפלד, כמעט מאותן סיבות. בכל מקרה, מעדות מיד ראשונה אני יכול לומר שההד של המופע של לארי סנדרס בקרב הציבור והמדייה היא הרבה יותר קטן מזה של סיינפלד ומזה גזור עד כמה הוא השפיע (אלא אם אתה טוען שזאת טלוויזיה לעושי טלוויזיה ועל זה אני לא יכול לענות מחוסר מידע). אם אתה מחפש תוכנית טלויזיה עם השפעה עמוקה על סיטקומים בפרט וטלויזיה בכלל, וגם בתחומים מטא-טלויזיונים כמו יחסים בין המינים, מעמד האישה וכיוב, אני חושש שתצטרך ללכת אחורה לשנים שגארי שאנדליג עדיין היה תינוק בעריסה (לאור ההמלצות בפתיל הזה, ומחשש עינא בישא, ווידאתי את הנקודה הזו בחיפוש באינטרנט שכלל אלמנטים כמו גוגל - למעשה, פרייבטלי - ו-וויקיפדיה). מכיוון שממש לאחרונה צפיתי בכמה פרקים ממנה יחד עם בני, אנחנו יכולים להעיד שלא נס ליחה, לא מבחינת הצחוקים, האינטלגנציה, המשחק ועוד כהנה וכהנה. האם סיינפלד לא נראית היום כתוצר ששייך לעידן אחר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי לכמה אלמנטים שנדמה לי שאפשר לזהות היום בהרבה סדרות (לדוגמא המתח והטשטוש בין רמות שונות של מודעות של הדמויות לעובדה שהן מצולמות), אני מניח שזה האספקט של טלוויזיה לעושי טלוויזיה. מדובר כאן בדעה אישית בלבד כמובן, לא חקרתי את הנושא. את לוסי לא ראיתי מימי.. אבל אנסה, תודה :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסה את הפרק שהיא מחפשת עבודה במפעל שוקולד או הפרק עם הארפו מארקס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיינפלד נראית היום רלבנטית לא פחות ממשפחה מודרנית או קומדיות עכשוויות, והאמת שהיא משמרת את ליחה הרבה יותר טוב מ'חברים', שותפתה לתקופה. אתה מוזמן לנסות את הפרק עם הביולוג הימי, או את הפרק בו קריימר מקבל קטע כביש לאחריותו. מכשול אחד עם סיינפלד, זה שהסדרה דורשת קצת אורך רוח, עד שאתה מתרגל לדמויות ומסוגל לעקוב אחרי כל הדפוסים והרפרנסים העצמיים שהם חלק בלתי נפרד מההומור שלה. אחרי שהסדרה 'גדלה עליך' כמאמר הגויים, אתה מתחיל לראות הרבה יותר רבדים מאשר רואה אורח לרגע. אני מחשיב את זה כיתרון. המשחק בה, אם כבר הזכרת, הוא עילי בסוגו, חוץ מאשר, כידוע, של ג'רי עצמו, אבל מאחר והוא משחק את עצמו, זה משתלב היטב במרקם הכולל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משחק עילי בסוגו? אני יכל להסכים רק אם הסוג שעליו מדובר הוא "משחק גרוע". כתבתי עוד כמה משפטי פירוט, ומחקתי כשגיליתי להפתעתי הנעימה שהמערכון של "החמישיה הקאמרית" שרציתי לקשר אליו, כי הוא אומר את זה יותר טוב ממני (החמישיה שיחקו משחק עילי), והנחתי שאינו זמין, זמין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצאתי גם את הכתבה הזו מלפני כמה שנים המספרת על שלט חוצות בשיקאגו שמזהיר נהגים מפני קומדית מצבים עם ג'רי סיינפלד. נראה שהשלט מזהיר שיתכן וההופעה תתיחס בצורה מסוימת גם בחייו של סיינפלד. והקרן מור הזאת מ-צ-ו-י-נ-ת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטעם האישי שלך הוא לגיטימי כמובן. לטעמי העיתוי, הפיזיות ויכולת ההבעה הקומית המדוקדקת של ג'ורג' וקריימר עולות על כמעט כל שחקן סיטקום שראיתי על המסך. מעטים שחקני הסיטקום שגורמים לך ממש לצחוק בקול רם, והחמישיה, עם כל ההערכה, גורמים לך לגחך או לחטוף את הסאטירה בבטן, אבל לא לצחוק באמת בדרך כלל. החמישיה הם שחקנים נהדרים בפני עצמם, אבל זה לא אומר שכל אמירה בת עשר שניות שלהם היא תורה מסיני. בכמה <קישור List_of_awards_and_nominations_received_by_Seinfeld [Wikipedia] מועמדויות וזכיות בפרסי אמי> הם זכו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מעדיף לאין ערוך את האפקט שאינו-ממש-צחוק של החמישיה על אפקט הצחוק של ג'ורג' וקריימר. האפקט הזה הוא יותר מגיחוך, והוא גם לאו דווקא אגרוף בבטן (את זה הם הביאו לעיתים קרובות, אבל יותר מהטקסט מאשר במשחק). אני חושב שהאפקט הזה הוא התפעמות מביצוע וירטואוזי, והשירות שהוא עושה לטקסט. הוא גם עובד עלי שוב ושוב ושוב, אפילו מתחזק מצפייה לצפייה, בעוד שהאפקטים של ג'ורג' וקריימר התיישנו לי מהר. (אני עדיין מעריץ מושבע של סיינפלד, כן? בזכות התסריט והדיאלוגים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעולם לא הייתי חסיד גדול של סיינפלד האיש והסדרה. שנון- כן, אבל היו סדרות אחרות בשנות התשעים שממש ציפיתי לפרק הבא שלהן (טווין פיקס, בבילון 5), והסדרה הקומית החביבה עלי היתה "נשואים פלוס" החתרנית. יש כמה קטעים שמצחיקים אותי גם היום, אבל סיינפלד זכתה להערכתי בזכות ענין כלל לא קומי- שיתוף ההורים. הדמויות של ההורים של ג'רי וההורים של ג'ורג', בני הגיל השלישי, נטוו לתוך הסדרה באופן שלדעתי היה פורץ דרך. לא זכורה לי התייחסות טלוויזיונית כל כך נרחבת לפנסיונרים בזמנו. הם די נפקדו מהמסך הקטן ככל שזכור לי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פנסיונריות זכורות לי מ golden girls היו כמה סדרות קומיות אנגליות על פנסיונרים. הכי מצחיקה היתה waiting for god והכי עוד יותר מצחיקה היא one foot in the grave עם ויקטור מלדרו האלמותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מדבר על שילוב של הורים בסיטקום רגיל. נניח ''שלשה בדירה אחת'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו גם היו. אם אתה מדבר על שלושה בדירה אחת אז היתה הסדרה רודה ואימה הנודניקית, מי הבוס עם האמא המוזרה שבכלל באה מהאם אמא של הסדרות בועות soaps, פרייזר והאבא הטרחן שצודק תמיד, ואם אתה מחפש הורים לצעירים לא תתאכזב מהסדרה האנגלית שלוש למעלה שתיים למטה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההשוואה לטווין פיקס היא קצת מופרכת, כמו להשוות טניס לכדורסל. מעבר לקומיות, אני מסכים איתך שחלק מהגאונות של סיינפלד היתה הנגיעה בחלקים רבים מהחיים, שנעלמים בסדרות אחרות. ולדעתי היא גם היתה חתרנית בזה שהיא נגעה בהרבה נושאי טאבו, אבל בלי לעשות מזה ענין. קח את נושא הפרק 'התחרות', שכשהוא הוצג בסדרות כמו סקס והעיר הגדולה לדוגמה, זה נעשה בהרבה רעש וצלצולים של 'כמה אנחנו נועזים ומקוריים', בניגוד די חריף. גם אני אהבתי את נשואים פלוס בזמנו. רק כדי לומר שהכיוון של הפתיל הזה של 'למי יש יותר גדול' לא מאד מוצא חן בעיני. לכל אחד יש טעם אישי וזה נהדר, ואפשר לאהוב כמה סדרות בו זמנית. אבל מעבר לטעם האישי, אפשר לקבל ולהעריך את ההשפעה התרבותית של יצירה מסוימת, שמזה בערך התחלנו. אני למשל לא חובב גדול של משחקי הכס, אבל אני יכול להעריך אותה מבחינת היקף ההפקה, רוחב היריעה, והאימפקט שיש לה על תרבות הטלוויזיה. כנ''ל לגבי הסופרנוס. וכנ''ל לגבי סיינפלד. קשה להטיל ספק בהשפעה שלה והמקום שלה בעולם הסיטקום של העשורים האחרונים, וזה מעבר לטעם האישי של אוהב לא אוהב. אני גם לא אוהב חלק מהמחזות של שייקספיר. זה לא גורם לי לומר שהוא חסר חשיבות ולהביא כדוגמה נגדית את המחזות של חנוך לוין, נניח לצורך הענין, שמדברים אלי יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעיר מרבצו את הפתיל כדי להכריז שלכבוד חזרתה של טווין פיקס למסכים (בדיוק לפי הנבואה העצמית המדהימה שלה), צפיתי בשתי העונות המקוריות, ואני שמח להודיע שהיא עמדה בכבוד רב במבחן הזמן. אני מצטרף בזה לביקורתו החיובית של ניב הדס ב"הארץ" מאתמול. הוא קלע בול לתת מודע שלי שהציק לי שמערכת היחסים בין וינדום ארל לליאו ג'ונסון נראית לי מוכרת באורח מוזר. הפרק הלפני אחרון של טווין פיקס המקורית היה ונשאר אחד משיאי סדרות הטלוויזיה. ובאותו עניין צר לי לומר שלא כל יצירות המופת נולדו שוות. צפיתי מחדש לפני מספר שבועות ב"בלייד ראנר" ולטעמי היא לא עמדה יפה במבחן הזמן. מאידך אני שותף חלקי לביקורת על המהפך שעבר רדיו 88. הבעיה שלי היא שכאשר משמיעים את הצנטרום של הפיילה זה משטיח את החוויה. דוגמה: לשמוע ברצף את "כמו אבן מתגלגלת" של דילן, את "סטיספקשן" של הסטונס, ואת "כנף קטנה" של הנדריקס זו חוויה פחות מרגשת וחיובית מאשר לשמוע את כל אחד מהיהלומים האלה משובץ בתוך מסגרת זהב משל עצמו. ועוד- אני יודע שכשזה דילן אלו תמיד יהיו אותם 4-5 שירים מתוך גוף יצירה עצום, כשזה הסטונס כנ"ל ("צבע את זה שחור", "סטיספקשן", "אנג'י", "סוסי פרא" ואולי אולי "ג'ק פלאש המקפץ"), אצל לד זפלין המגוון יורד לשלוש, כשזה קינג קרימסון האפשרויות יורדות לשתים, וכמו בגלגל"ץ אין סיכוי לשמוע שום דבר בגזרה הרועשת ממטאליקה וצפונה. אני אסיר את הכובע ביום שישמיעו את "אנטר סנדמן" שהריף שלו הוא לא פחות קלסיקה מהריף של סטיספקשן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הומר צופה בטווין פיקס 2017.. https://youtu.be/GiY83H6hfgg | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יפה שאתה לא נותן לנו לינק. בטח לא כשהחיפוש מוביל למעמר הן עשרה ימים. התכוונת לזה? אני עוקב אחרי העונה החדשה, היא התחילה מעולה אבל שני הפרקים האחרונים, 5-6, ממש הורידו הילוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדבקתי את כל הפער ואני עכשיו מעודכן להיום (פרק 7) בסדרה החדשה. ככל שהיא טובה (והיא טובה בעיני) היא לא אייקונית כמו הסדרה המקורית. להלן ההבדלים. 1. בסדרה המקורית המון דברים היוו חידוש עבור סדרת טלוויזיה: - העלילה שהתחילה מדבר אחד והתפתחה לדבר אחר לחלוטין, כאשר עלילות המשנה מקשות על הצופה לנחש לאן העלילה הראשית מתפתחת. - השילוב המעודן של פנטזיה עם קמצוץ מד"ב בעלילה לכאורה ארצית. - ההצגה של הרוע כאלמנט של הקיום והדירוג וההנגדה של רע (ליאו ג'ונסון, בובי בריגס) לעומת יותר רע (ווינדום ארל, ז'אן רנו, בוב) בסדרה החדשה יש איזו התרפקות על העבר והמון דה ז'ה וו, ושום דבר חדש. עבודת המצלמה האיטית והסצנות בהן "לא קורה דבר" בכוונה, מזכירות לי את "שובר שורות". לא ראיתי עדיין שום דבר בבניית הדמויות, קווי העלילה, העריכה, הטקסטים, או כל אלמנט אחר שגרם לי דיגדוג של הפתעה או חידוש. להיפך. האלמנט של הפרדת הגיבור לשניים "טוב" ו"רע" מוכר לנו היטב מסדרת סרטי "סופרמן" 2 .בסדרה המקורית היו כמה שחקנים מוכרים אבל הרבה תפקידים ראשיים, ובראשן שלוש הבנות אודרי, שלי ודונה, גולמו בידי שחקנים טריים. בסדרה החדשה להיפך - חוץ מהמיחזור המוגזם של הדמויות המקוריות (אני מוצא טעם לפגם במיחזור של הדמויות של אנדי ולוסי. אמנם זה קאמפ אבל זה מרגיש קאמפ מיושן) יש גם אינפלציה של תפקידים שמשוחקים על ידי שחקנים מוכרים היטב, שלא לומר כוכבים. 3. בסדרה המקורית היתה תשומת לב מרובה ומפורטת לחייהם ועולמם הפנימי של בני ה 18. לפחות 5 דמויות ראשיות למדי הן בנות המחזור של לורה פאלמר (שהיתה דמות ראשית בפני עצמה). הסדרה שמה דגש על הפער הבין דורי אבל גם על המעבר החד מחניכות לבגרות. הדמות של דייל קופר היא דמות צעירה אך מאוד בוגרת ומונגדת בעוצמה רבה לחוסר הבגרות שמפגינות הדמויות של בני המחזור של לורה פאלמר. הסדרה החדשה היא סדרה של זקנים. חוץ מכל הדמויות המקוריות שהתבגרו ב 25 שנה הסדרה משופעת בדמויות חדשות של מבוגרים וזקנים. זה מתחיל משריף טרומן החדש- שהיוצרים יכלו לבחור בבנו להמשיך אותו כדמות צעירה אבל בחרו באחיו. לפי השחקן רוברט פורסטר (יליד 1941) זה אפילו אחיו הגדול... ממשיך בדמויות משנה קטנות (האשה במכונות המזל בקזינו) וגדולות יותר (מנהל חברת הביטוח) והשיא עבורי הוא בהופעתו של ריצ'רד צמברליין בן ה 83 . הדמויות הצעירות שמופיעות פה ושם פשוט נרצחות לפני שהן יכולות להראות פוטנציאל כלשהו. בעצם תוך כדי כתיבה אני קולט שבכל זאת יש כאן אמירה - אני פוגש המון שחקנים שאני מכיר וזוכר אותם כצעירים, וכעת הם כבר מבוגרים. אשלי ג'אד, לורה דרן, ג'ים בלושי, מת'יו לילארד (הזכור מ"צעקה") וכמובן נעמי וואטס. הרושם שלי הוא שהסדרה דווקא מדגישה את אותות הגיל שניכרים בהם. נראה לי שהתמה המרכזית בסדרה החדשה היא לא הרציחות ומסתורין, ולא הטוב מול הרע, אלא אותן 25 שנים שחלפו מאז הסדרה המקורית. זו סדרה על הזדקנות וחלוף הזמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לזכותם של עורכי כאן 88 שמעתי אצלם הבוקר רד הוט צ'ילי פפרס וזו לא היתה אחת משלוש הבחירות הגלגלציות האוטומטיות ("מתחת לגשר" "הצד השני" ו"קליפורניקיישן") אלא מסביב לעולם הרועש והמאתגר יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה ימים אחרי התגובה הזו התפטר בעז כהן, השדר/עורך המוערך והמזוהה ביותר עם רדיו 88. היום מסתבר לי שבדיוק מאותה ביקורת שיש גם לי על הקו החדש של התחנה. הבוקר התפרסם ב"הארץ" ראיון עם בן שלו (למאותגרי "הארץ" - גוגל בעז כהן 88 התפטרותו הארץ) הנה כמה פסקאות רלבנטיות מן הכתבה: אומר בן שלו- "בכאן 88, גלגולה הנוכחי של התחנה במסגרת תאגיד השידור, הנטייה היא להשמיע בעיקר להיטים גדולים ולהתעלם מכל היתר." במתכונת הקודמת של 88 כמעט כל המגישים היו גם עורכים. המתכונת החדשה שינתה את הפורמט הזה, לפחות בשעות היום: יש שדרנים שכלל לא משתתפים בעריכת התוכניות שהם מגישים, יש שדרנים שעורכים את התוכניות שלהם ביחד עם עורכים אחרים, והיו רק שני שדרנים שנהנו מזכויות יתר, כלומר מהזכויות שהיו בעבר נחלתם של כל אנשי 88, וערכו לבדם את התוכניות שלהם. כהן היה אחד מהם. השני הוא אבנר גורלי. אבל מה שהתפתח, אומר כהן, היה שגרת עבודה מתסכלת מאוד כל יום הוא זומן לחדרו של עורך המוזיקה הראשי של התאגיד, אביעד רוזנבוים, והתבקש לשנות את רשימת השירים שלו. "יום־יום זומנתי", אומר כהן. "לא רק אני. זאת השיטה. יום־יום העורכים מזומנים, ועוברים על רשימות השירים, ואין דבר כזה שהעברת רשימה והיא מתקבלת כמו שהיא. למה השיר הזה ככה וזה ככה, והשיר הזה הוא לא שיר פתיחה..." מה היו ההערות המרכזיות? "הרצף הזה לא מספיק להיטי. הרצף הזה לא מספיק מוּכר. זאת הקונספציה החדשה של 88: לעשות רדיו שיש בו עדיפות גבוהה מאוד ללהיטים, העצמה גדולה מאוד של להיטים. השאלה היא מה זה להיט. על זה היו הוויכוחים. רציתי להשמיע את 'Beast of Burden' של הרולינג סטונס. לא מספיק להיט. 'ג'אמפינג ג'ק פלאש' – לא שיר פתיחה. "One of these nights' של 'האיגלס' – לא מספיק להיט. "ואתה אומר: 'רגע, מי קובע?' כשאמרתי: 'אבל במצעד הבילבורד זה היה במקומות הראשונים', אמרו לי: 'הבילבורד לא קובע לגבי ישראל'. אמרתי: 'או־קיי. אבל בישראל זה היה במצעד השנתי'. יש לי את הנתונים. עבדתי איתם כל השנים. אז אמרו: 'היה במצעד השנתי בשנות השבעים, אבל לא שודר ב–20 השנים האחרונות'. שאלתי: 'איפה לא שודר?' אמרו: 'בגלגלצ הוא לא שודר'. זה כבר עולם מושגים שאני לא מכיר. אז מה אם הוא לא שודר בגלגלצ? זה אומר שאני לא יכול להשמיע אותו? עד כאן הכתבה. הבוקר נגדשה הסאה גם אצלי. גם לי אין בעיה עם להיטי עבר, אבל הבוקר האזנתי לליונל ריצ'י אחד ושני באנגלס ברצף (אחד מהם "מאניק מאנדיי", אבל היום יום ששי! טוב שלא השמיעו ביום החמסין הזה את hazy shade of winter) וזה היה פשוט מתוק מדי. כמעט הייתי צריך לעצור בצד ולהזריק אינסולין לאוזן. ועוד- בוקר יום קייץ חם הוא בדיוק האנטיתזה ל "In the air tonight" של פיל קולינס שאפילו גלגלץ לא היו מעזים לשדר מחוץ לערבי סתיו וחורף קדורניים. אבל ב 88 החדשה אין שום רגישות לאוזן של המאזין. אם כך אני מעדיף כבר גלגלץ. שם אני יודע בדיוק למה לצפות. לצד הזכות המדולדל של 88 החדשה אני חייב לציין את המינון הנמוך יחסית של ביטלס, ופה ושם יש עדיין "אוי איזה כיף, לא שמעתי את זה המון זמן" כמו Memories של "אדמה ואש" ההולנדים שהושמע באמצע השבוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחודש שעבר מאז התגובה הזו אני ממשיך להתנדנד בין ביקורת להערכה. אותו חוסר רגישות בעריכה ממשיך לעצבן אותי. באחד מאחר הצהריים הדביקים של השבוע שעבר שוב זכיתי לרצף של שירים שאין מילה טובה יותר לתאר אותם מאשר "סתויים" (הפעם "in the air tonight" נעדר, אבל רוחו שרתה על הסט). לא יכולתם להתאפק עוד חודשיים? באותה שעה בתחילת אוקטובר הם יישמעו אחרת לגמרי. ביום אחר השמיעו את "white room" וזה סבאבה, אבל הקריין נכנס בהשהיה שעושה את השיר, זו שבן שלו כתב עליה פיסקה שלמה1, הטביע את הכניסה המחודשת של המוזיקה והרס את חווית ההאזנה. שלא לדבר על חילול הקודש המוחלט כאשר באולפן החליטו ש"In the Court of the Crimson King" מסתיים לפני ריקוד הבובות... ומצד שני הבוקר זכיתי ליהנות מאוד מעריכה מעולה שהשמיעה לי את "תמונה" של יהודית רביץ, ו"התעוררות" של שם טוב לוי. שני שירי בוקר לפתוח איתם את השבוע שהשילוב שלהם2 מקפיץ את חווית ההאזנה לתענוג, ומייד אחריהם את "מן זאמאן" הגרובי והמעולה שלא הכרתי בכלל. סט שמכניס אותך למשרד ביום ראשון בבוקר בצעד קליל יותר. _______ 1 איך השירים האלה מצליחים להצליף בי כל פעם מחדש?: "האלמנט הקצבי הבולט של "ווייט רום" הוא הברייק, העצירה הפתאומית של המוזיקה בסוף האינטרו המלכותי, שאחריה באה מכת תוף אדירה והשיר מתחיל לדהור. זה קורה כמה פעמים בשיר ויוצר התניה אצל המאזין, אבל בפעם האחרונה, לפני הסולו של אריק קלפטון, המתופף ג'ינג'ר בייקר לא מנחית את המכה במקום הצפוי אלא מחכה עוד כמה שניות ויוצר (ביחד עם הפידבק של הגיטרה) מתח מוזיקלי טעון שפשוט חייב להתפרק. ואז קלפטון נכנס. ההקשר, עם ההשהיה האסטרטגית של הקצב, צורב את הסולו בתודעה לא פחות מנגינת הגיטרה עצמה." 2 בכמה רמות, הרי יש קשר אסוציאטיבי ברור בין רביץ ללוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2 לא רק אסוציאטיבי, ע"ע ששת [ויקיפדיה]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:) זאת בדיוק היתה האסוציאציה שלי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחרונה רדיו 88 מצליחים לקרוא לי את המחשבות. לא רק שנכנסו לשידור המון שירים מהפלייליסט האישי שלי ביוטיוב, אמש שוב חשבתי לעצמי "למה לא מגוונים יותר רוק כבד משנות השבעים ומסתפקים רק במדגם הצפוי. טוב, לא חייבים אוריה היפ, אבל אם זה דיפ פרפל זה תמיד עשן על פני המים. למה לא Highway star?" והנה הבוקר (אמנם ישר אחרי Stairway) הם השמיעו את Highway star בכבודו ובעצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי להיפך - הם מצליחים לעצב את המחשבות שלך שיתאימו לפלייליסט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להשוות טעמים מוסיקליים מצעד הגיטריסטים הגדולים היה לי קשה לבחור והשארתי כמה אהובים בחוץ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, פה אתה יכול לפרט - מי בחרת? מי נשאר בחוץ בצער? את מי הרגשת סיפוק להשאיר בחוץ? אני קצת מאוכזב מעצמי, גיליתי שאין לי כמעט אהבות של ממש בגיטריסטים. שנאות דווקא יש לי; יותר קל לי לסמן גיטריסטים שאני לא אוהב (בריאן מיי, אדי ואן היילן, סלאש1). כדי לקושש עשרה אהובים אני אצטרך להקשיב לאלה שאני לא מכיר (רוב הרשימה, ובפרט, אוי לבושה, פיט טאונסנד), לאלה שאני מכיר אבל בטוח לא מספיק (קלפטון) ולזה שאני מכיר מצוין אבל אף פעם לא שמתי לב אליו כגיטריסט (זאפה). יש רק שניים שסימנתי בלב שלם חוץ מהנדריקס: אחד הוא ג'וני מאר, שכשהייתי נער וחרשתי את הסמיתס למדתי להעריך אותו עוד יותר מאת מוריסי. השני - פעם ברדיו שמעתי את Cocaine, ואמרתי לעצמי, או, אף פעם לא הבנתי מה כל כך דגול באריק קלפטון, ועכשיו אני מבין! איזה צליל גיטרה נהדר! ואז השדר אמר שזה היה ג'יי ג'יי קייל. ומה לעזאזל עושה ברשימה בלאק פרנסיז? לא אמור להיות ג'ואי סנטיאגו? (לא שהייתי בוחר אותו, ובכל זאת) 1אצל שני האחרונים אפשר לטעון שהתיעוב שלי הוא למוזיקה של הלהקה ככללה, אבל אני חושב שלגיטרה יש תפקיד, תרתי משמע, בתיעוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמעט שכחתי, גם סנטנה בשנואים! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו לצלילי המצעד, אני נזכר בגיטריסט הכי גדול שאני הכי מתעב: גארי מור! (לפי השיר היחיד שלו שאני מכיר, היחיד שמשמיעים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול להבין בקלות למה השיר הזה יכול לעורר אנטגוניזם - יש בו איזה שמאלץ פומפוזי שמקצין סגנון גיטרה מסוים וואז ממשיך ועושה זאת שוב ושוב. ושוב. אבל יש לי ניחוש לא מבוסס, שגיגול יוטיובי קצר יחשוף אותך למגוון יותר גדול של הנ''ל שבטח יצדיק קצת יותר את ההערכה לפועלו. אני גם לא מתלהב מסנטנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחשבה אחרונה (בלי נדר) בעקבות המצעד: הם אמרו שבתוצאות ההצבעה הניצחון של הנדריקס היה בפער מאוד קטן מפייג' ומקלפטון. אבל באוזני הפער של הנדריקס מכל השאר הוא ענק. וחוץ מזה, מישהו צריך פעם לציין שהוא היה גם זמר אדיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערת שוליים הגיטריסטים הגדולים מתחלקים אצלי לשניים- אלו שמנגנים ''מלוכלך'' ובראשם ג'ימי הנדריקס וג'ימי פייג' ואלו שמנגנים ''נקי'' ובראשם דיויד גילמור ומר קנופלר (תודה לפונז) היה מי שאמר שג'ימי פייג' פספס יותר תווים בהופעה בשיר אחד מאשר שגילמור פספס בכל הקריירה שלו. אני חושב שהגיטריסטים ה''נקיים'' שייכים יותר למסורת הבלוז וה''מלוכלכים'' לרוק, אבל יש מספיק דוגמאות הפוכות. לד זפלין עצמם נגנו המון בלוז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הפוך, "מלוכלכים" בבלוז? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי כדאי לציין כאן את המובן מאליו - הרבה יותר קשה לנגן מלוכלך מלנגן נקי. כעובי שטיח הדיסטורשן עובי הטעויות, הפספוסים וההחלקות שאפשר לטאטא מתחתיו. וזה בלי להוריד כמובן מאיכות ההלחנה והיצירתיות האדירות - עוד לפני הביצוע - של פייג' או הנדריקס, כשאלה של האחרון נדמות כאילו לא מהעולם הזה. בשביל מקוריות כמו שלו צריך להרחיק לאבות המייסדים של הבלוז והרוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מזכיר לי שארתור רובינשטיין (גיטריסט קטן מאד, עד כמה שאני זוכר) כתב בספר שלו שאם היו שמים דלי מתחת לפסנתר הוא היה מתמלא בתווים שהוא פיספס. ושתי האגורות שלי לרשימת הגיטריסטים זה אלווין לי מלהקת Ten Years After שהתאהבתי בו כשראיתי אותו בפעם הראשונה בסרט וודסטוק שהקרינו במרתף של הגמנסיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להנדריקס יש עוד יתרון גדול על שניהם: הוא מת בגיל עשרים ושבע, ובזאת חסך מאיתנו ומשקלולי המצעדים שלנו את כל הקראפ, הדעיכה, ההתמסחרות, ההזדקנות, ושאר הגועל נפש שמלווה קריירה של חמישים שנה ולא של שבע שנים. ככה שממנו נשארה בעיקר המיתולוגיה, וזו מביסה את המציאות לעיתים קרובות. וכן, הוא היה גם זמר אדיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינת הפרסום הוא היה פעיל 4 שנים. (אין על ה60 וה70). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, לקחתי מקדם היסטריה לצורך חסכון בזמן גיגול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה עם קית' ריצ'ארדס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא צד את אוזני עד כה (אני מכיר רק את הלהיטים הגדולים של האבנים, אבל זה לא מעט). בדף של ההצבעה מייצג אותו Satisfaction. צר לי, אני לא ממש מתרשם מהריף שם, זה נראה לי משהו שכל גיטריסט היה יכול לנגן באותה מידה. רוצה להציע לי רצועה אחרת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנגינה אני לא מבין אבל ריצ'ארדס נחשב בעיני מביני דבר כמו דני סנדרסון כאחד מנגני הגיטרה הגדולים ביותר. דוגמא טובה לנגינתו היא Honky Tonk Women . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא מבין גדול בנגינה, וכן, את זאת אני יכול להעריך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רון מיברג כתב על Gimme Shelter: "אם ייצא לכם פעם להיקלע לקטטה שהנושא שלה הוא ריפ הגיטרה הגדול בהיסטוריה, הפרידו בין הניצים, חלקו כמה סטירות והסבירו בסבלנות שמה שעשה כאן קית' ריצ'רדס ב-G פתוח ובחושים של חתול אשפתות, זה להגדיר מה יכולה גיטרה חשמלית לעשות אחרי שכל הווירטואוזים הלכו כבר הביתה עם אצבעות מדממות ולסת נעולה." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בצעירותי היה מקובל לטעון שאריק קלפטון הוא הגיטריסט הטוב ביותר בעולם. אני, אם יש צורך לציין, מתקשה להבדיל בינו לבינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד אחד בלב השלם שלי - מארק קנופלר כמובן. ואם אתה אוהב את הצליל של ג'יי ג'יי קייל, הוא מזכיר אותו הרבה יותר מקלפטון. אני מאד בעד קלפטון, אגב, ובמקרה שאתה לא מכיר אני ממליץ על האלבום הכפול הקלאסי "לילה וסיפורי אהבה אחרים" בתור התחלה, ואחר כך על אלבום ההופעה Just one night משלהי הסבנטיז. זכיתי לראות שתי הופעות שלו, אחת בבריכת הסולטן ביום השחרור שלי מסדיר, ואחת ברויאל אלברט הול בלונדון ב-2006. שתיהן היו טובות, אבל הראשונה, כששנינו (אני והוא) היינו הרבה יותר צעירים היתה נפלאה במיוחד. ובשביל הופעה אדירה באמת, אני מפנה אותך למשפט הראשון שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קנופפלר לא מרטיט לי את המיתרים, מצטער (ואין לי נימוק). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טעמו של אדם כבודו. בגללו אני מנגן בגיטרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם את נופלר (המכונה קנופלר) הצטערתי להשאיר מחוץ לעשיריה שלי | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בימים אלה ממש הוא מוכר עשרות מהגיטרות שלו במכירה פומבית בלונדון, אם זה מעניין אותך. ושאפו על הקישור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא בטח גם חותם על הגיטרה. גיטרה של נופלר בחתימתו האישית ותלויה בסלון. כן ממש. בגלגול הבא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה עם כזו שגם קלפטון, גילמור, ג'ף בק ואחרים חת מים עליה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הייתי גרוש, כנראה הייתי ללא גרוש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
And my radio And my radio says tonight it's gonna freeze
People driving home from the factories There's six lanes of traffic Three lanes moving slow https://youtu.be/D4T0xMLKQqM?si=eG-yYcwMJUw4tGrz https://prasadmodakblog.com/2018/11/11/growth-of-the-... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכתבה בבלוג נהדרת. ואני שמח להשוויץ שזיהיתי מיד לפי המילים, בטרם ראיתי את הכותרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה הקטע שהוא שר לאט כמו הנתיבים העמוסים, הזוחלים והעייפים. לו יכולתי כמו ב SimCity 2000 להוסיף לנוסעים המיואשים עוד נתיב או לחבר אותם לעיר אחרת יותר נורמלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. 550,000$ 2. האלבום הזה כמו מצה מרובעת. אין תחכום, הכל מוכר וידוע. אין תלונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. בגיל 75 הלוואי על כולנו להקליט אלבום, אפילו צפוי ומוכר. זה לא בדיוק הגיל לשבור גיטרות על הבמה (שבינינו, אפילו זה כבר נדוש). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור. אני אוהב את הצניעות המוזיקלית של הזמר הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה עכשיו ברדיו את יד אחת עושה את זה, ואשתי הבחינה פתאום שיצחק לפטר (זה עובד!) עושה שם חיקוי ברור מאוד של נופלר (בתקופת סולטני הסווינג). מלבב במיוחד הסולו הארוך מ-2:08 (יותר מחמישית השיר! איפה הם, הסולואים ההם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט! גם אני מתגעגע לסולואים ההם. ואגב, סגנון הנגינה של לפטר די קרוב לנופלר לא רק כאן, צליל הפנדר הנקי שלו די דומה, ולטובתו אפשר גם לומר שללפטר היה את זה לפחות חצי עשור לפני שנופלר פרץ לתודעה. פעם כבר תהיתי ביני לבין עצמי עד כמה האהבה שלי לדייר סטרייטס - שהיו גם ההופעה החיה הראשונה שלי - מושפעת מהתקליט הראשון ששמעתי בגיל 4: סיפורי פוגי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק שהמוזיקה של הילדות מוטמעת בנו (כמו כל דבר אחר, מי אמר עוגיות מדלן?). בעבור זה טחנתי לילדים כשהיו קטנים את "הייתי פעם ילד" של איינשטיין ורכטר. קונטרה ל"איפה העוגה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבחירות שלי היו ברובן מאוד שבלוניות הנדריקס פריפ ג'ימי פייג' סנטנה דיויד גילמור בריאן מאי סלאש עד כאן קלי קלות השלישיה האחרונה היתה לי קשה בגלל ריבוי מועמדים קלפטון פרינס ג'ף בק ריצ'י בלקמור זאפה חשבתי לרגע גם על מיק רונסון בסוף בחרתי את קלפטון, ריצ'י בלקמור ופרינס, והשארתי בצער רב את ג'ף בק בחוץ. מי שהיה צריך להופיע בין המועמדים לדעתי ולא נכלל הוא ג'ו וולש מהנשרים. הגדול מכולם היה ונשאר עבורי רוברט פריפ. מי שיכול לנגן תו בודד שישמע כמו מנגינה, ושהסולואים שלו לא נשמעו כמו שום דבר אחר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה הרשימה של בן שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק רציתי לקטפייסט אותה כאן וראיתי שהקדמת אותי. רשימה נאה, והוא מנסח היטב דברים שרציתי לומר בפתיל הזה, לגבי ג'ורג' הריסון וניל יאנג. יאנג בכלל הוא תופעה, כי בכל רשימה כזאת הוא בקלות הגיטריסט הכי גרוע מבחינת טכניקת נגינה, אבל כאמן שמנגן את עצמו בדיוק כמו שבא לו באותו רגע, ושיקפצו לו כל הוירטואוזים שמסביב, כמעט ואין לו מתחרים. בלי לעמוד מאחוריה, אני עדיין אביא לכאן תגובה נהדרת ביוטיוב שקראתי לאחד הביצועים החיים שלו ל'הוריקן': Neil Young" plays the second greatest guitar solo ever, then he sings some, and then he plays the' greatest guitar solo ever heard"r |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לטעמי נגינת הגיטרה של ניל יאנג היא לא ''מעט גמלונית'' (כדברי בן שלו במאמר לעיל), אלא גמלונית בצורה מביכה, ואף מכאיבה לפרקים, ברמה של להקת תיכוניסטים שמתאמנת במקלט. אבל על טעם וריח וגו', | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, ברשימה האקלקטית של הרולינג סטון יאנג במקום 83, ליד גילמור(!). מר קנופלר 27 מכובד, בהתחשב בזה שפריפ ב 42 ובריאן מאי 39. ואצלם אחרי המקום הראשון המשוריין, הסגן של אלוהים הוא דווין אולמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מן הידועות בענף שהשיטה הכי טובה להתקרב לאלוהים זה למות צעיר. ב. הרשימה לא נוראית, חוץ מכמה החלקות: קורט קוביין? ברצינות? מילא שהלהקה שלו אוברייטד (אבל כבודה במקומה מונח), אבל גיטריסט במקום ה-13? אמנם הוא נעזר בסעיף א', אבל יש גבול, לא הייתי מכניס אותו לשום רשימה רצינית של גיטריסטים. מה הוא ידע לנגן, שלושה וחצי ריפים שכל גיטריסט מתחיל מצליח לנגן? פייר - אני מאוכזבת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שזה תת סעיף של הויכוח על בוב דילן. אני הרבה מעבר לגילאים של דור ה-X ומוזיקת הגראנג' של סיאטל, אבל נירוונה בהחלט מצויינים בעיניי. אני חושב שזו עובדה אובייקטיבית שקוביין היה מוזיקאי חובב ולא מקצועי מבחינת כישורי הגיטריסט שלו. אלא שהבחור שיחק היטב את תפקיד חייו. דבר שהרשים רבים ומשפיעים, כמו למשל ניק הורנבי, שכתב עליו ברווק פלוס ילד בציניות מסויימת. מזכיר את הסיפור הישראלי של זוהר ארגוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שרמזתי, על נירוונה עצמה אין לי כוונה להתווכח, כל אחד וטעמו עימו. אבל לגבי כישורי הגיטרה אני מסכים עם הגדרתך, שבינה לבין מקום 13 בכל הזמנים נמצא מרחק כל כך גדול, שאפשר להכניס בו אלף גיטריסטים ויהיה עוד מקום לעוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מסכים, וניסוח מעולה. ב. הרשימה כן נוראית. לא משנה אם אתה אוהב את גילמור או לא, מקום 80 ומשהו זאת אמירה פוגענית, בפרט שקלפטון כן משתחל אצלו למקום רביעי. איזה מין רצון להיות קול בכל מחיר, שמתבטא גם בכמה שמות עלומים למדי שמשתחלים מאוד גבוה (מי זה ריצ'רד תומפסון ממקום 19 לעזאזל?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים כמובן לגבי גילמור. ליגה לאומית בכל דירוג סביר - שאני רוצה גם לחזק מראייה טכנית של גיטריסטים (חובבים, נניח): מאד קשה ללמוד לנגן כמו גילמור. אם בשביל קוביין מספיקים כמה power chords שהם בין הדברים הראשונים שתלמד בתור נגן חשמלית, מתיחות המיתרים של גילמור הן ממש חומר למתקדמים. מנסיוני האישי, ככלל מתיחת מיתרים היא דרגת קושי מאתגרת לגיטריסטים - היא בעצם המקום העיקרי שבו הנגן עובר מספקטרום בדיד של טונים לספקטרום רציף שבו האוזן שלו היא הקובעת מתי הוא מגיע לתו הנכון. אבל אם מתיחה של חצי-טון וטון הן מהמקובלות, גילמור מגיע גם לשניים וחצי טון כאילו כלום. (דה פקטו זה אומר שהוא יכול לנגן כמעט חצי אוקטבה על מקום יחיד בסריג של הגיטרה). או כמו שאמר פעם מישהו בהשוואה לגיטריסט אגדי אחר: ג'ימי פייג' מפספס בשיר אחד יותר תווים ממה שגילמור פספס כל החיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פריפ נעדר מהרשימה שלו, ולכן היא פסולה מטעם הרבנות הראשית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על מקבץ פריפ! בהחלט מרשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי המון שנים של המנעות מטעמי "יצא לי כבר מכל החורים" שמעתי שוב את אלבום ההופעה הכפול של לד זפלין The song remains the same. אני חושב שבאותו לילה שרתה השכינה על ג'ימי פייג' והוא היה לרגע הגיטריסט הכי טוב בעולם. נכון, הוא היה נפוח מחשיבות עצמית, ועזרה לו חטיבת הקצב כנראה הטובה בהיסטוריה, אבל עדיין. אני מדבר כמובן על סטיירוויי, אבל גם Since I've been Loving You (שלא הופיע באלבום המקורי אבל כן בסרט1). בכלל, כמות הנפח המוזיקלי שהגיטרה שלו ממלאת באלבום הזה (קצב, ריפים, לווי, עיטורים, סולו, הלוך חזור עם הזמר, כנ"ל עם התופים, דאווינים) היא חסרת תקדים בעיני. ________ 1 והגרסה ברימסטר מ 2007, מהופעה אחרת באותו סבב, אפילו טובה יותר בעיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אוהב משם את No Quarter הפחות ידוע קצת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שהוא בעיני דוגמה מצויינת לגאוניות התיפוף של בונזו, על אחת כמה וכמה לאור העדרו של הבס בגרסת ההופעה כי ג'ון פול ג'ונס על הקלידים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצא לי עכשיו לשמוע בפעם הראשונה שיר אחר של ג'יי ג'יי קייל, והתחזקתי בבחירתו (הקצת סוטה) לגיטריסט האהוב עלי (למרות, או שמא בגלל, שמבחינת הסוגה אני לא אוהב את זה כמו שאני אוהב זרמים יותר מתוחכמים ו/או כבדים ברוק). הוא פשוט גורם לי לרצות לרקוד, ואני אף פעם לא רוצה לרקוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גילית לאחרונה שאני ממש נהנה לצפות בריקודים מז'אנר ה boogie woogie, וזה די מדהים מבחינתי (הדבר היחיד שנהניתי ממנו עד לאחרונה בתחום הריקוד היתה להקת פילובולוס). כמה חבל שאשתי לשעבר גררה אותי דווקא להופעות משמימות של בלט קלאסי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה לי ויכוח קטן בבית, האם היה צריך לשים בהצבעה גם גיטריסטים ישראלים. לי היה קשה לדרג ישראלים לעומת זרים, יש מטען שונה לגמרי של סנטימנטים. אבל יש גיטריסט אחד, ישראלי טכנית (הוא ולהקתו רק אינסטרומנטליסטים, כשהיתה קצת שירה היא היתה באנגלית, ואין לו שום קשר מוזיקלי לישראל), שאם הוא היה מועמד אז הייתי מצביע בשבילו כל כך חזק שהמסך היה נשבר: אורן בן דוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד בן דוד עם גיטרה שאני מאוד אוהב: ריקי בן דוד, היג"כ "מורחת לאקום" (נסו כל אחד מהשירים שם). בעצם הם שתי גיטרות, יחד עם אורן זילברשטיין. אין לי סיבה לחשוב שהם גיטריסטים מוכשרים בצורה יוצאת דופן, אבל עצם הדומיננטיות של הגיטרות נדירה בימינו, אני אוהב את הצליל המחוספס (אבל לא אוהב את איכות ההקלטה המחוספסת), ותפקידי הגיטרות מגוונים, בעצם נשמעים שונים למדי בכל שיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע למה נזכרתי בפתיל הזה היום, אבל חשבתי שאם מדרגים גיטריסטים, צריך לחלק אותם לפי סגנונות. כי מה לג'ימי פייג' ולפאקו די לוסיה? יוצא שהמצעד, וגם הבחירה האלטרנטיבית של בן שלו, מתמקדים בגיטריסטים של ז'אנרים בודדים. אז בוא נראה (בסוגריים דוגמאות, לא דירוג) בלוז- (בי בי קינג, באדי גאי, ג'ון לי הוקר, מאדי ווטרס) ג'אז - (ווס מונטגומרי) רוקנרול - (לס פאול, צ'אק ברי, צ'ט אטקינס, קית' ריצ'רדס) פופ רוק (ג'ורג' הריסון) בלוז רוק (אריק קלפטון, גארי מור, SRV) פולק רוק (ניל יאנג) רוק דרומי (דווין אולמן) רוק כבד (ג'ימי פייג', ריצ'י בלקמור, אנגוס יאנג) רוק לטיני (קרלוס סנטנה) גלאם רוק (בריאן מאי, אדי ואן הילן, סלאש) פרוג רוק (רוברט פריפ, סטיב האקט) מטאל (דייב מארי, מרטי פרידמן, קירק האמט) פאנק (פרינס) פאנק (ג'וני ראמון) פוסט פאנק (ג'וני מאר) וג'ימי הנדריקס, שוב, בקטגוריה משלו. הייתי מכניס אותו לרוק כבד, רק שעוד לא היתה הסוגה. גיטריסטים ישראלים- יצחק קלפטר יהודה פוליקר דני סנדרסון שמוליק בודגוב (הצ'רצ'ילים, ברוש, ששת, היהודים) שעיטר וממש "עשה" להיטים גדולים כמו סיוון (לחכות לסולו), נכון להיום של זוהר ארגוב, הסולו הקצרצר והענק מ"אתה פה חסר לי" ועוד הרבה. קטע המופת שלו עבורי הוא הדואט עם הכינור של טוני בראוור ב"שמש שמש" של אריאל זילבר. גילי דור, בזכות הסולו האלמותי ב"אם זאת אהבה. עבורי זה סולו הגיטרה הגדול ביותר בשיר עברי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבה מצוינת על להקת ברוש וכל מה שסביבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Fאנק או Pאנק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם וגם. פרינס בפ' רפויה, ג'וני ראמון בפ' דגושה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר ג'ימי פייג', אנקדוטה ששמעתי באחת התוכניות ברדיו (88FM?) שבשיר Tous les garçons et les filles של פרנסואה הארדי מ-1962 ניגן בגיטרה ג'ימי פייג'. מקווה שזה לא יגרום לך לשנות את הקיטלוג שלו. אה, כן. במטאל (או אולי רוק כבד) יש מקום של כבוד לטוני איומי, שחגג יומולדת שבוע שעבר. כשהצצתי בדף שלו בויקי הסתבר לי שהוא כתב את השיר שייצג את ארמניה בארוויזיון 2013. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום ב-88 שמעתי שיר ישן מוכר ונחמד, ואחרי שתי דקות של כיף פופי טראשי הלסת שלי נשמטה לשמע סולו הגיטרה הכי מלהיב שאני מכיר בתולדות ישראל, בהסתייגויות הזניחות שהשיר לא בעברית, אני לא יודע אם הוא הוקלט בישראל, אני לא יודע מי מנגן את הסולו (שתי אפשרויות עולות על הדעת), ואני לא בטוח אם זו גיטרה. אבל למי אכפת. הנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודייק: זהו סולו בוזוקי. לא רע בכלל, אבל אני לא בטוח שהייתי משתמש באותם סופרלטיבים. מצד שני, הרמת ציפיות שכזו לפני השמיעה סופה אכזבה כמעט מובטחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק, טעות טקטית שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע, אין שם טאצ'. ואם אמרתי טאצ', אחד הגדולים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד לרגע זה חמק מאוזני מה שהוא עשה ב"אני ואת אז". מילא הסולו, אבל ההנדריקס באינטרו! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי האינטרו (של הקישור ששלחת, כן?) נשמע הרבה יותר קלפטון מהנדריקס. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |