|
אני קורא את השיר הזה אחרת. אני רואה פה מה שקוראים היום "הפרעת דחק פוסט טראומטית [ויקיפדיה]" או בעברית "הלם קרב". בשיר אולי לא ידעו לקרוא לו בשם אבל נותנים בו סימנים "הילוכו כבד וחתומות פניו". החיבור לכך שזו תופעה קיבוצית ולא אישית ושהשיר הוא שיר של "כולם" הוא בבית שכולו בלשון רבים
גילחנו הזקן קיפלנו המדים שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים העניינים שבים אט, אט למסלולם לומדים לא להזכיר את אלה שאינם. לומדים לחזור להרגלים הישנים. אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
השתיקה סביב ספלי הקפה מלמדת על הדברים שאי אפשר לדבר עליהם. הצורך ללמוד לחזור להרגלים הישנים מראה את הקושי לעשות את זה. אחרת פשוט נופלים לתוך ההרגלים הישנים בלי בעיה. ולמרות הזמן והמאמץ בניסיון לחזור לשגרה "פניך, נערי, נותרו שונים" השורה האחרונה בבית מחזירה מן הקיבוצי אל האישי לקראת הפזמון
ככל שאני קורא את השיר אני מוצא בו עוד: בעצם ישנה בשיר תבנית שכל הבתים הם ציבוריים לעומת הפזמון האישי, והשורה החוזרת שחותמת כל בית היא זו שמעבירה כל פעם מהחוויה הציבורית של אחרי מלחמה לחוויה האישית. בעימות הזה נוצר הנושא של השיר והוא לדעתי הדיסוננס בין ההקלה של סיום המלחמה והחזל"ש ברמה הציבורית לבין חוסר היכולת להתנתק ממוראות המלחמה ולחזל"ש ברמה האישית. הצלקות הציבורית מעלות ארוכה: "שלוחות הדשא מטפסות ומעלות ירוק טרי על צלקות התעלות." אבל הצלקות האישיות משאירות חותם ולוקחות ממנו את תום הנעורים לעד: "הייתי נער, נערה, הייתי נער"
|
|