בתשובה לאריק, 16/10/13 11:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
חשבתי מה הפריע לי בטיעון שלך, ואז נזכרתי - שיש עוד מלחמות שלא הכנסת. 1. מלחמת העצמאות: ב-1954 ואילך (ולמעשה עוד לפני זה) בריטניה וארה"ב לחצו על ישראל להסכים לויתורים טריטוריאליים תמורת הסכמים (לא בהכרח הסכמי שלום מלאים). 2. מלחמת סיני: כבשנו את כל סיני, ונבעטנו משם די מהר. האם תטען שהפסדנו במלחמות האלה? למעשה, סביר שגם אחרי ששת הימים היו מתרחשות נסיגות מסויימות, אם מדינות ערב היו טורחות להסכים לשיחות שביתת נשק כגון אלו שהיו אחרי מלחמת העצמאות. כידוע, בשלב מסויים ממשלת ישראל הסכימה לנסיגה כוללת-כמעט, אבל חזרה בה בהקדם - בין השאר בשל 'שלושת הלאווים' והפרשנות הישראלית להם*. בקיצור, העובדה שנסוגנו אחרי יוה"כ לא הייתה חריגה בנוף המלחמות הישראליות-ערביות: העובדה שלא נסוגנו לאחר ששת הימים, כן. *שאני חושב שגם הייתה נכונה, אבל אפילו אם תקבל את עמדת אבי שליים, אין להכחיש שישראל *חשבה* שהם מייצגים סירוב לכל הסכם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ב 48' ניצחנו ללא עוררין. הקו הירוק מ 1949 נראה הרבה הרבה יותר טוב מתכנית החלוקה ומהשטחים שממשלת ישראל שלטה בהם ביום הכרזת המדינה. הנקודה שלי היא שמלחמה נמדדת בתוצאותיה המדיניות. הנצחון הצבאי המזהיר בששת הימים לא נשא שום פירות מדיניים. לעומתו הכשלון הצבאי בתחילת יום כיפור הוביל בסוף לפירות המדיניים הגדולים ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יום הכרזת המדינה לא אמור לשנות: זה לא סוף המלחמה. אחרי מלחמת העצמאות היו גם חילופי שטחים; אחרי קדש נסוגנו. אז לפי אותם קריטריונים שהפעלת - בקדש הפסדנו ובמלחמת העצמאות ככה ככה. הטיעון השני שלך, שאין תמיד מתאם בין ניצחון צבאי להישג מדיני הוא טיעון נכון - אבל הוא לא זהה לטיעון הראשון שלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהגישה הרדוקציוניסטית הזאת בהיסטוריה לא עובדת. האירועים לא קיימים בנפרד, ללא תלות אחד בשני, ולכן מאד קשה לומר שרק אחד מהם גרם לתוצאות הסופיות. למשל - אמנם יום-כיפור הביאה להסכם השלום, אבל מן הסתם ללא הניצחון וכיבוש סיני בששת-הימים לא היתה לסאדאת שום סיבה לפרוץ בתהליך שלום שמטרתו העיקרית לקבל את סיני בחזרה. כך שששת-הימים+יום כיפור יחדיו הן שהובילו לאפשרות קיומו של ההסכם הנ"ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? למה אתה מוציא מכלל אפשרות שמצרים הייתה רוצה לצאת ממעגל המלחמה? נכון שהשליטה בעזה לפני ששת הימים סיבכה את היחסים בינינו, היינו יכולים להגיע להסדר פיצויים עם הפליטים ופירוק מחנות הפליטים ברצועה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהמ, בוא נזכור שששת הימים לא פרצה סתם ככה כי בא לנו להפציץ את שדות הפרחים האינסופיים שהמצרים איימו להשליך עלינו. נאצר, מייצרים, וכל הג'אז הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי מדבר על נאצר? אני מדבר אחרי נאצר ואחרי מלחמת ששת הימים. בעצם גם על נאצר אבל אחרי מלחמת ששת הימים. למצרים היה אינטרס ממשי לצאת ממעגל הלחימה; השאלה הייתה איך פוגשים את האינטרס הזה. האם באמצעות ציפיה לטלפון כניעה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בא בגישה אנכרוניסטית לגמרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השנה היא 1967. נאצר הובס זה עתה אחרי איומי השמדה והתרהבויות מצידו ומצד כל פוליטיקאי ועיתונאי ערב בערך. שלושה שבועות לאחר מכן מצריים מחדשת את האש בתעלה. בתוך זמן קצר יש את ועידת חרטום ושלושת הלאווים, שבישראל ובעולם המערבי מפרשים כמעידים על המשך הקו הנוקשה המצרי. באותו זמן היה די בלתי אפשרי לפרש את זה כ"למצרים היה אינטרס ממשי לצאת ממעגל הלחימה", ובוודאי שאי אפשר היה לצפות שישראל - המנצחת - *היא* שתרים את טלפון הכניעה (למרות שהיא הסכימה לוותר על שטחים, לפני שחזרה בה...). ולפיכך, הטיעון שלך אנכרוניסטי כי הוא בא מתוך העמדה שלך ב-2013, ומתעלם מכך שזוית הראיה הזו הייתה נורא לא סבירה ב-1967. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי 67 זה גם 1970, 1971, 1972... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם ב-1971 או 1972 הוא לא חיפש דרך לצאת ממעגל הלחימה. (ותודה על הנסיון שלך להסיט את הדיון ממה שאמרתי, הנסיון כשל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושוב: הטיעון שלך אמר ש" למצרים היה אינטרס ממשי לצאת ממעגל הלחימה; השאלה הייתה איך פוגשים את האינטרס הזה. האם באמצעות ציפיה לטלפון כניעה?". הפתרון שלך (תמיד...) הוא שישראל תרים את טלפון הכניעה. אבל מה לעשות - כשמצריים (ולא רק נאצר) מסרבת למשא ומתן ישיר; לאחר חילופי אש ומלחמת ההתשה; כאשר הסובייטים מתספקים את מצריים מכאן ועד להודעה חדשה, ועל רקע המלחמה הקרה ומלחמת וייטנאם; כשמצריים מודיעה שהמו"מ הוא בין ישראל ליארינג ולא בין ישראל למצריים; וכאשר הדרישות של המצרים *לפתיחת משא ומתן* היו כאלה ש-כפי שכבר הוסבר- לא היו ריאליות עבור שום ממשלה ישראלית עד היום; אזי אין פלא שהמדינאים של אותו דור לא הצליחו לראות את 'האינטרס הממשי' של המצרים, אם הוא היה ממשי (ולפחות לגבי תקופת נאצר, ספק גדול אם הוא היה ממשי; גם לגבי סאדאת, העניין כידוע לא פשוט). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אתה אומר? אני רואה שאתה לא לומד כלום ולא שוכח כלום. יש אצלך שני מצבים: או כניעה או מלחמה-טיפוס בינארי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושוב אתה מנסה להסיט את הדיון, ושוב כושל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם נכון שבזירה הדרומית היו לנו שלוש מלחמות ב 6 שנים, שאולי ניתן אם מתאמצים לאלץ אותן להיות שלשה סיבובים במערכה אחת. אבל אי אפשר להשוות בין הלך הרוח הציבורי, הצבאי והמדיני אחרי ששת הימים (אלבומי נצחון, הערבים פחדנים השאירו את הנעליים וברחו, צה"ל גיבור, מדינת ישראל גור אריה יהודה, הצבא הטוב בעולם וכו וכו) ואחרי יום כיפור (מחדל, ועדת חקירה, מושחתים יהושע בן ציון [ויקיפדיה], התפכחות, אבל). רק הבומבה שקיבלנו בראש יכלה לתת לנו את קורטוב הענווה הנדרש כדי להגיע להסכמי שלום. רק השבת הגאווה הפגועה אפשרה למצרים ליזום את המו"מ. סאדאת היה מנהיג דגול. היו צריכים לקרוא על שמו רחובות בישראל. סאדאת יזם את תהליך השלום עם ישראל מתוך ראיה מדינית אסטרטגית ולא משיקולים טקטיים של דונם פה דונם שם. אלמלא נרצח היה מוביל עוד מהלכים גדולים עבור מצריים. מובארכ רק שמר על סטטוס קוו ולא יזם דבר. ההשוואה בין ההתנקשויות בסאדאת וברבין מטרידה. בשני המקרים נרצחו מנהיגים שהיו אנשי צבא ויזמו הסכמי שלום. בשני המקרים הרוצחים פעלו מתוך אידאולוגיה לאומית דתית. בשני המקרים הרצח היה מתוכנן והתרחש בארוע פומבי. בשני המקרים הרצח הצליח פוליטית כי הצד המתון של אותו פלג ממנו יצא הרוצח יצא ברווח פוליטי מרשים בטווח הארוך. ההבדל הגדול היחיד שאני רואה בין ההתנקשויות הוא ביורש: מובאראכ היה היורש הטבעי של סאדאת ובישראל זכה ביבי בבחירות 96' עם מדיניות הפוכה לזו של רבין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באשר להצלחה, דווקא יש כאן הבדל משמעותי, ולא לטובתנו: מצרים המשיכה במדיניות דומה אחרי הרצח, והסכם השלום התקדם, יצא אל הפועל במלואו (מבלי לבדוק, נדמה לי שפינוי סיני הושלם לאחר רצח סאדאת) ואף החזיק/מחזיק מעמד עשרות שנים אחריו. לגבי השלום עם הפלסטינים, רחוק מזה. כמובן שלא רק (ואפילו לא בעיקר יאמרו רבים) באשמתנו, אבל בכל מקרה חזונו של רבין נשאר תיאורטי ולא הוגשם במציאות, שלא כמו חזונו של סאדאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ההתנקשות בסאדאת לא הניע הסכם השלום עם ישראל אלא אי הסכמתו להפוך את מצרים למדינת הלכה (למרות שהיה בעצמו אדם דתי, זוכר את ה "ביסמיללה" שהקדים לכל נאום?). בסופו של דבר (אמנם אחרי שלושים שנה) האחים המוסלמים זכו שם ברוב בבחירות הראשונות שהתקיימו. גם אצלנו הגוש שמשוליו יצא המתנקש הולך ומתעצם פוליטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כידוע, על פני פרק זמן מספיק ארוך (ו-30 שנה זה לא מעט), קטיפת דובדבנים נבונה תתן כל תוצאה שתבחר להראות מראש. בכל מקרה, אני התייחסתי למה שקורה בשטח, לא רק לתחרות מי נמצא בשלטון ומתי. זה נראה לי יותר משמעותי ב'מבחן התוצאה'. בין השאר גם כי דעותיו של גוש מסוים משתנות במהלך השנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי רוצה להרחיב מדבריך ואולי להתפלמס מעט בנוגע לרצח רבין, אשר בחלוף הזמן הולך ונדמה לי בתור המאורע המכונן בחייו של הדור השלישי בישראל. אני לא יודע האם ניתן יהיה לפצח את המאורע, או לעמוד על משמעויותיו אשר כמדומני מהדקות בקשר גורדי שאין לו פתיל קצה, ממד אידיאולוגי וממד פוליטי בשני צירים של סכסוך פנים לאומי וחוץ לאומי. אני חושב שאי אפשר יהיה לרדת לפשר הדברים כאשר הפריזמות הן שונות, אבל העיסוק באותו מאורע, עשוי להעניק לדור השלישי את המשמעות ואולי גם התכלית בחיים החברתיים והלאומיים. מדי פעם באזכרות ובעצרות נשמעת טענה ולפיה "יגאל עמיר התנקש בשלום". או, "שלוש יריות שרצחו את השלום". נדמה לי שטענה זו נטמעה בנראטיב הימני והשמאלי כאחד, מן הצד האחד כביכול מזל שהופיע יגאל עמיר ושם מקלות בתהליך הקרוי תהליך שלום אך בפועל הוא נדמה כתהליך הרסני. ומנגד מה שאולי עולה כהד מדבריך, שעמיר רצח לא רק את השלום אלא גם את התמימות, ואלמלא אבדה אותה תמימות תהליך השלום היה נשלם ולא בצורה הרסנית אלא באמת כתהליך בונה של דו קיום ושיתוף פעולה. כלומר מכאן ומכאן עולה שעמיר לכאורה הצליח בתזימתו לשנות את פני ההיסטוריה. אני חושב שאין זה כך בהכרח. בעיניי עמיר הוא שלוח פעול של התקופה, ולא אדם שפעל על במת ההיסטוריה והשפיע עליה באיזו שהיא צורה. בסופו של דבר מה עשה עמיר? רצח ראש ממשלה. וזה כל מה שעשה עמיר. הוא לא הוביל איזה שהוא רעיון, הוא לא תרם איזו ביקורת, הוא לא ניצב בשום עמדת השפעה, הוא לא שינה דבר בגורמי היסוד של הקונפליקט הפנים לאומי והחוץ לאומי. מה הוא היה- כלום. כלומניק. איש אשפתות שנדחף לכל הסצנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממרחק של כמה שנים כשהחלה הקונספציה של אוסלו לקרוס, אז התחילו לומר- עמיר רצח את השלום. ייתכן שזוהי טענה אשר נובעת מן הרצון להטיל את האשמה, ולהטיל אשמה על אחר זה תמיד נעים למצפון. זה גורם למאשים להרגיש צודק. אבל מיד לאחר הרצח ולמשך כמה שנים אחר כך הטענה של חוגי השמאל הייתה לגמרי אחרת. זו הייתה הטענה המרכזית שהשמיע פרס בתור המנהיג היורש, היא שימשה בתור הטענה המרכזית במסע הבחירות של 96, והיא חזרה ונשמעה בנאום הניצחון של ברק ב-99. והיא: שהרוצח אולי הצליח לרצוח את רבין, אבל הוא לא יכול לרצוח את השלום, כי השלום הוא רעיון והוא נחלת ההמונים ולפיכך לא ניתן לעצור אותו. גם התמימות לא נרצחה, כי כשם של ניתן לרצוח שלום גם תמימות לא ניתן לרצוח. אדרבא, התמימות בצורתה הנאיבית הלכה והפליגה מעבר לזה, ובסופו של דבר ככל צורה אחרת של תמימות, נאלצה להתנפץ מול המציאות. היה זה בלתי נמנע שבשלב מסויים הטקסים ייגמרו ומחנה השלום מעמדת הנהגה או מעמדת האופוזיציה יתעמת עם השאלות הריאליות של עימות בין שתי תנועות לאומיות על אותו חבל ארץ. התמימות אכן התנפצה בצורתה הכואבת עם פרוץ האינתיפאדה השנייה כשהשמאל היה בעמדת הנהגה. אבל גם מן הבחינה הקונקרטית לא שינה עמיר לגבי תהליך השלום, שהרי את מקומו של רבין תפס פרס שאף היה בעל עמדות מרחיקות לכת עוד יותר מרבין לגבי השלום, התהליך לא נעצר, גם הפיגועים לא נעצרו וגם לא חלה תזוזה ממשית במחנות האידיאולוגים. הימין הוריד את הראש לאחר הרצח אבל לא נתפתחה בו אמונה בתהליך השלום, ובוודאי שלא חלה תנועה בכיוון הנגדי, ולבסוף השוויון של 96' עם יתרון קל לימין, היה חופף פחות או יותר לשוויון של 96'. זה כדי לומר שלא עמיר היה זה שהחליף את רבין בנתניהו. לבסוף, האקט של הרצח בנסיבות האירוע, הוא לא יצר איזה קיטוב בין המחנות, אלא רק אישר את קיומו. הנה השמאל מקיים ומכנס עצרת, כמו שעל מנת לאסוף את הביטחון העצמי כנגד אווירת ההתלהמות והאלימות של הימין, ובא הימין ומפנצ'ר את העצרת ובכך מאשר את כל ההנחות המוקדמות שכבר הן קיימות. רגע לפני שעמיר מופיע, הקיטוב כבר קיים, והוא חוצה את הרמה הפוליטית, החברתית הערכית והאידיאולוגית כאחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במה אפוא הייתה השפעתו של הרצח ממשית? לדעתי רק בנקודה אחת ולרעת כולנו. העצרת שנתכנסה כקונטרה לאווירת הפחד הכללית ובעיקר לאווירת האלימות שהשרה הימין, קבעה את סיסמתא : "כן לשלום, לא לאלימות". אינני יודע מי טבע את הסיסמא הזו, אך לדעתי בבלי דעת וגם מבלי להתכוון הוא גרם לאיזה שהוא עווית, מאותן עוויתות שמחוללות שינויים. כוונת הסיסמא הייתה להתנגד להתנגדות של הימין ולגייס תמיכה שרבין כל כך היה צמא לה באותה עת, למדיניותו. בסך הכל זו הייתה סיסמא מוצלחת לסיטואציה קונקרטית, אך הרצח העניק לה תוקף עקרוני. שוב, הסיסמא נקבעה לפני הרצח, לא בעקבותיו, אך לאחר הרצח היא הפכה להיות בבחינת צוואה שיש חובה קדושה לקיים אותה, ומכאן נולד המיתוס של דרך רבין. לכאורה, זו הייתה צוואתו לעולם: "כן לשלום, לא לאלימות". לפי הסיסמא, השלום הוא אינו תהליך או מצב מדיני בין יישויות פוליטיות, אלא הוא פעולה לתיקון טבע האדם. למה אנו תומכים בשלום, כי אנחנו בני תרבות, אנו אנשים ערכיים ואנו מתנגדים באופן עקרוני לאלימות. הלך מחשבה זה שנהגה טרם הרצח, קיבל את אישורו האולטימטיבי עם עצם המעשה, עם האקט הברברי האלים שכל חברה מתורבתת פוסלת אותו ומענישה עליו. כדי לשוב ולהיות חברה מתורבתת, לכאורה עלינו לאמץ עמדה פציפיסטית ולדגול בשלום בכל מחיר. גם כיום, ישנם אשר מציעים למסור את ירושלים לפלסטינים בשם האדיבות. לעשות ויתורים שמשמעותם הרת אסון לחיינו הלאומיים בשם הרצון הטוב. בזה כנראה השפיע יגאל עמיר כשרצח את רבין. שהוא העניק תוקף לנוסחא הקושרת דבר שאינו במינו שהרבים נהו אחריה ולבסוף גם יצא מתוכה השמאל החדש האנטי ציוני אשר דובריו למצער הם הם בני הדור השלישי מקרב נוער הנרות. חבל. אני חושב שאין מנהיג אחראי מן הימין שלא היה משתוקק למחוק את הקריסה שיגאל עמיר תרם לה בעקיפין. הנה אפוא, מבחינת התהליך המדיני, יגאל עמיר הוא קודם כל האויב של הימין. כל אדם ממחנה הימין אמור לקלל את יגאל עמיר, לומר עליו ארור אתה שבגללך קרו לנו אסונות מדיניים, ובמקום זה מקללים את רבין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל בכל אלה עדיין לא נידון רצח ראש ממשלת ישראל מחוץ להתייחסות הקונקרטית של תהליך השלום. ובכך נדמה לי שאנחנו מחמיצים משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה כי כן ביום הרביעי לנובמבר לפני ח"י שנים, יישר רבין את מקטורנו ובערך כבשעה חשכה זו, נערך לעלות לרחבה ולהשתתף במסיבה אשר כמו נאספה לכבודו, ולא ידע, וגם אף אחד אחר לא ידע, שבהמשך הלילה בהיפזר הנוכחים, יפול עליה שרוע וימצא שם את מותו. לרגע דומה היה שמארגני המסיבה יצאו מגדרם כדי להעניק לו חיבוק חם ולעודד את רוחו שהייתה נכאה, ואפשר היה לראות בעקימת שפתיו שהיא הייתה נכאה. כשחיבקה אותו מירי אלוני כמו ביקשה לרומם בגרונה גם את קולו שלו שעל מנת לעודד את הנפש לשיר. כל שיר, ובלבד שישיר. כל שיר. ובאמת נראה היה שהחיבוק החם הצליח לרומם אותה במעט את רוחו וכי בסוף הערב נאזר בו בקולו ביטחון עצמי כלשהו, אשר לא היה בו בתחילתו. לרגע היו עיניו נוצצות אולי אף מסונוורות מאורות הבמה החזקים אשר היו מתאמצים להאיר בשעה שניצב מנגד מול כל הקהל, ואולי בשיכרון חושים מסויים יכול היה לדמות לעצמו שכל הקהל כולו מריע לו כאיש אחד. כלומר, באיזו קונפיגורציה אחרת הוא אף עשוי היה ברדתו מן הבמה ללחוץ את ידו של עמיר ולברך אותו על אהדתו לשלום. ככלות הכל, את כל המאמצים הללו נימק רבין באותו ערב ממש בנאום האחרון, בבחינת מאמצים "למען בנינו ונכדינו". למען הדור החדש, למען האנשים הצעירים. יגאל עמיר הוא אחד שבהם. אבל הייתה דמות נוספת בזירה. אני לא יודע מה הייתה הסיבה לכך שדווקא הנער הרוקיסט, האנרכיסט, האנטי ממסדי, הבוטה, האקסהיביציוניסט אשר לדעתי יותר מכל מזוהה עם המשפט - "אנחנו דור מזויין" למה דווקא הוא הוזמן להשתתף בעצרת, כביכול על תקן אמן אשר מייצג את הדור החדש שלמענו היה רבין עמל. כשאדם חושב על רבין כשהיה פחות או יותר בן גילו של גפן, הרי זה סיפור אחר לגמרי. הקרבות בג'וערה, התגייסות לפלמ"ח, כלא רפיח, קצין מבצעים! ואדם רואה את צורתו של גפן שהציבור לא ידע האם לבלוע או להקיא את העובדה שהוא אפילו לא שירת בצה"ל. משתמט או לא, פלמ"חניק הוא בוודאי לא היה. היפוך גמור, כולו מאופר, הפאות לא קצוצות בקו האוזן, עגילים לא תקניים, שיער ארוך, טבעות. ממנו בא רבין לקבל חיבוק? ולהפך? הנה שתי דמויות מייצגות לדור הצעיר שלמענו כאמור עשה רבין את מאמצי השלום, האחת על הבמה מצובעת ואוחזת במיקרופון, והאחרת מאחרי הקלעים, חיוורת ואוחזת באקדח. שתי דמויות של הדור הצעיר - ושתיהן - עומדות לבצע רצח אב. מי התנקש בחייו של יצחק, אנחנו יודעים. מי "רצח" את דרכו, במלוא המובן המטאפורי ..? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אמר ג'ון סטוארט: Fox has figured out that by simply putting a question mark at the end of something, you can say f**king anything.
http://www.thedailyshow.com/watch/wed-september-13-2... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. לא קרבות, אלא קורס מפקדים בכירים. תודה על התיקון. הביוגרפיה של האיש הזה, כמו ביוגרפיות של אנשים אחרים בני הדור שזורה בחייה של המדינה. הוא לחם את מלחמותיה, חווה את משבריה, הוביל אותה בשנים קשות, נהג יד קשה, הוא אישר הרבה מבצעים לדכא את חמאס, לשים יד על יחיא עיאש. האיש היה מחוייב באמת לישראל, לבטחונה לעתידה. איך אפשר לומר עליו שהוא היה בוגד. עכשיו יש מי שמחפש כל מיני בהרות כדי להכתים אותו, הוא מחטיא את העיקר. בעיניי יותר מכל דבר אחר, רבין היה בראש ובראשונה ראש הממשלה הישראלי הראשון. המנהיג הראשון שהוא גם יליד הארץ. וזו הייתה דרכו. זוהי לדעתי המורשת האמיתית של האיש. שאדם שוזר את חייו אל תוך חייה של האומה, לא רק כקריירה, אלא כסיפור חיים. מה שעשו לדרכו, זה מזעזע. זה מרתיח את הדם. עצרת השלום העלתה את דרכו של יצחק לעולה. עקדה אותה, סיחררה אותה, סיפסרה אותה, שיספה אותה, שיסעה אותה, חיתכה אותה כמו בטקס דיוניסי של דם ומוות המתעלל בעקוד בקורבן עד לרגיעה היצרית שלאחר המוות. אין לתאר במילים את הזוועה שבוצעה במורשת רבין. נוער הנרות, סוג של המשך לנוער אור הירח או משהו כזה, הם לא הלכו בדרכו של רבין. הם הלכו בדרכו של אביב גפן. הנה סיפור של דור מזדיין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כשנתבקש עיאש לישיבה של מעלה היה שמעון פרס ראש הממשלה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה איזה פרק נהדר מתוך התכנית אמא מגניבה בהשתתפותה של קרן מור, ובו אורלי זילברשץ שצמאה באופן כללי לאיזושהי מערכת יחסים, פוגשת במקרה באיזו הליכת ערב את ירון לונדון שמגלם את עצמו. למחרת מסתבר שכמה דקות מאוחר יותר, לונדון כביכול נפטר, וכשזילברשץ אומרת שהיא ראתה אותו, מישהו רומז שאולי היה להם רומן. כשהיא חושבת על זה לרגע, הרעיון מוצא חן בעיניה, לא רק שהיא לא מכחישה, אלא היא הולכת ומפתחת אותו, ומעמיסה עליו תיאורים ופנטזיה אחת גדולה, שהיה לו רומן עם לונדון, שהיא הייתה האישה השנייה שלו, שהוא אהב אותה, עד כדי כך שהיא אף נוטלת על עצמה לדבר כביכול בשמו את המילים האחרונות ולהקריא הספד על קברו ואף מתעמתת עם האישה האמיתית. כל זה לא היה אלא פנטזיה, לזילברשץ וללונדון לא היה ולא מאום. זרק לה איזה משפט בטיול ערב ותו לא. מה שהיא עשתה למעשה, כלומר בתכנית, היא חטפה את שמו ואת זכרו. "דרך רבין" - נחטפה. מסיבות כאלה, מסיבות אחרות, בתום לב, מתוך פנטזיה, מתוך שאלה היו האנשים האחרונים שפגשו אותו לפני מותו, ומתוך פנטזיה על השם הגדול שהוא הותיר, ניכסו אותו ואת דרכו לעצמם. כאשר איש בעל דעות לאומיות תוקף את רבין, ואיש כמו..ושכמותם..מגן על רבין. אני חושב שזו פארודיה. זה בדיוק אותו עימות פיקטיבי בין האישה האמיתית, האלמנה, לבין זילברשץ שמגלמת לפי הפנטזיה שלה את פילגשו ומקריאה מילים על הקבר. בלי לנקוב בשמות, מה לאנשים מן השמאל החדש שכל מה שיש להם בראש זה כיבוש, אפרטהייד ויודו נאצים..מה להם וליצחק רבין? בשם אלוהים ובשיא הכנות. טיפש הימין שמטפח שנאה ליצחק רבין. אבל זו דרכו של האספסוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשנשפתח תהליך מדריד ולאחריו אוסלו, הייתה אמריקה בשיא כוחה ולמעשה נותרה בתור מעצמת העל היחידה לאחר קריסת הגוש הסובייטי. בכך נוצרה קונסטלציה מבנית חדשה שגררה בעקבותיה שינויים באסטרטגיה האמריקאית, אשר ביקשה כעת לפרק מוקדי סכסוך אזוריים, וגם ביחס למזרח התיכון לפשר בין ישראל לבין העולם הערבי שזה עתה איבד את הפטרון הסובייטי והוא עשיר בנפט וחולש על צמתים גיאו אסטרטגיים. תהליך השלום הישראלי פלסטיני, אינו שאלה של לתפישת עולם של ראש ממשלה ישראלי, אלא הוא תכתיב אמריקאי ששאף להשתלט על העולם הערבי ולקרב אל תוכו גם את בעלת הברית הקטנה. זה כדי לנער את האשמה שמטיחים ברבין כאילו הוא הביא עלינו את אוסלו. ''הכל בגללך חבר''. תהליך אוסלו הוא נגזרת של פוליטיקה מערכתית שחזקה לאין שיעור מעמדותיו של ראש ממשלה ישראלי. באותה המידה, יש בכך כדי לענות על השאלה מדוע שרי ביטחון נעשו לפתע ''שמאלניים יותר''. קרוב לוודאי שהם לא הגיעו למסקנה ''שהשמאל צודק''. לא ולא. דברים שרואים מכאן לא רואים משם. מכאן רואים גם את הלחץ האמריקאי וצריך להתחשב בו. אני חושב שלא היה זה נבון להתנגד לעמדה האמריקאית בשעה זו שהיא מעצמת העל היחידה בעולם. אני חושב שזה היה מתכון לאסון להתנגד לאמריקה בראשית שנות התשעים. אין אפוא להאשים את רבין שנענה לאוסלו, אלא יש לתת לו קרדיט על כך שהשכיל לשלב את ישראל במערך החדש בתור בעלת ברית מכובדת של המעצמה הגדולה ולא בתור מדינה סוררת. אוסלו ככלות הכל--- איננו פשע---. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזעזוע המערכתי, גרר אחריו זעזועי משנה ביחידות הקטנות. כך בדרום אמריקה שנכנסה לתהליכי דמוקרטיזציה וליברליזציה בתנאים של עוני. כך בישראל שנאלצה לספוג זעזוע אידיאולוגי פנימי. בעוד שבעבר יכול היה רבין לומר- הבה נשבור להם את הידיים ואת הרגליים, עתה נאלץ לעמוד ולהצדיק את תהליך השלום. לא רק שהוא כרוך במסירת חבלי ארץ, אלא גם הוא כרוך בלצייר את האוייב כידיד. כביכול כל מה שחשבנו עד היום היה טעות. ככל שנעשתה ההצדקה אקססיבית, כך הועתק הסכסוך מול הפלסטינים אל תוככי החברה הישראלית. בעוד שבעבר היה ברור מי 'אנחנו' ומי 'הם', עתה כבר לא היה ברור, כדי כך שחלק מאיתנו נעשה 'הם'. הבה נודה על האמת. חברת כנסת בולטת מצהירה שעבורה יום ה' באייר אינו יום העצמאות, אלא הוא יום הנכבה, זה אומר בדיוק מה שזה אומר. וכששתי מנהיגות המפלגות של גוש השמאל, כל מה שיש להן בראש הוא שתקום מדינה פלסטינית, זה אומר בדיוק מה שזה אומר. מה לגבי מדיניות החוץ של ישראל? מה לגבי האינטרסים של ישראל? מה לגבי השאיפות של ישראל? נהיה כנים ונאמר במישרין. אתם אינכם מייצגים עוד את מדינת ישראל. אתם רבותיי, בתפישותיכם, משועבדים לשאיפותיה של אומה אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שתי תובנות יסוד לסכסוך: - אל לנו לשלוט על עם אחר ולנהל את חייו. - אל לנו להפקיד את בטחוננו בידיו. רבין צדק כשאימץ את התובנה הראשונה. וטעה, באופן פטאלי כשלא אימץ את התובנה השניה. המחשבה שהם יילחמו ביניהם כדי לשרת את האינטרסים שלנו, או לשמור על הביטחון שלנו..היא שערורייתית. לא מסע הסתה התנהל נגד רבין. איש לא יצא למסע שתכליתו להסית נגד רבין. היה זעם אמיתי ברחובות. זעם רותח. כשההמון צועק רבין בוגד, הוא למעשה צועק שרבין טועה. אך כשמצטרפת לכך תחושת האימה והזעם לנוכח גילויי טרור שישראל לא ידעה כמותם, אז צועקים רבין בוגד. אז אנשים מתפלצים ועושים טקסים כמו פולסא דנורא. זה לא מתוך רוע או מתוך כוונת זדון. הם לא רוצים לרצוח מנהיג. הם נקרעים מבפנים. רבין צדק. אבל הוא גם טעה. למעשה שני המחנות בישראל צודקים. צודקים לגמרי באופן חלקי. האחד אומר שאין לשלוט על עם אחר, והאחר אומר שאין להפקיד את עתידנו בידיהם, ושניהם צודקים. זה אתגר הפיוס בין המחנות בישראל, שהאחד יכיר גם בצדקת הטענה האחרת. אי אפשר לנפנף רק באחת מהן ולעשות אותה לטענה יחידה. לו היה רבין משכיל לבסס את התהליך על שתי התובנות שתיהן, ולדעתי היה לו מרחב תמרון לעמוד על כך, ייתכן שהקרע היה נמנע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה בשעה שהולכת ומתכנסת ועידת שרי החוץ לחתום על הסכם מינכן המתגבש זו הפעם בז'נבה, אני שב ונזכר בפניו חמורות הסבר של שמעון שעה ששחרר הצהרה לעולם ולפיה - "אובמה יילחם באיראן כמו אריה." ואף נעה לסתו התחתונה בשעה שאמר אריה, כאילו ביקש לא רק לומר את המילה אלא לשאוג אותה ממש. אריה! עלה בי חיוך קטן כשעברה איזו הערת מבזק קטנה, קטנטנה כמו עלה נידף, מפיו בשבוע שעבר בשעה שכבר ניכר היה לאן פניה של ארה"ב מועדות, ולפיה "יש גם לומר מילה טובה על הסנקציות". אני חושב שזה חמוד. שההצהרה הנפוחה הפנטסטית, המדומיינת העולה מנהמת הלב של אישיות ילדותית, עוברת בקול תרועה, ואילו הצהרת ההתפכחות חומקת בלאט. מכובסת מאד. אריות כבר לא יהיו כאן, אבל איש לא יאמר- טעיתי, שגיתי, אל תקשיבו לי. אלא יאמר- צריך להגיד מילה טובה על הסנקציות. זה כל כך עלוב שזה חמוד. אבל שמעון הוא לא החמוד היחיד. ישנם הרבה שמרעישים את השיח הציבורי בקול תרועה, וכשהדברים מתבדים הם נאלמים. נעלמים. מי זוכר. למה שמישהו ייקח אחריות על דברים שנאמרו בשעה שאפשר להציף את השיח עם פנטזיה חדשה. ממלכת ההזויים. היכן פדהצור, היכן המה שמו המומחה לגרעין עם תארים מאוניברסיטאות אמריקאיות שקרא לנו להצביע ל"אדם ראוי כמו זחאלקה" זה אדם ראוי אמר לנו, אין עוד הרבה כמוהו. רגע לפני הבחירות. זחאלקה שזה אך השמיע בשם הערכים הקומוניסטיים, בשם החירות והשוויון לכל החל להשמיע הצהרות לאומניות. מהבטן. מי זוכר. היכן שאולי הפרשן לנהמות לבו של אבו מאזן, שעוד משרטט לעצמו תחשיבים משפטיים ל"פתרון" הסכסוך. זה עצוב שאין אנשים שיקומו לערוך חשבון נפש עם הדברים של עצמם. עם הקונספציה. מסתבר שככל שאדם צובר יותר תארים, הוא פורש כנפיים לעוף נמוך יותר. כמה זיוף. כמה ---דקדאנס---. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הם לא רוצים לרצוח מנהיג. הם נקרעים מבפנים"? האם פספסתי אירוניה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני יודע. אני חושב שלו היו רוצים פשוט להתנקש, היו פשוט שוכרים מתנקש. תראי כמה רחוק הם הולכים, אל אי אילו דמיונות מיסטיים. פולסא דנורא, מי בכלל שמע על זה. על פניו זה נראה לי כמו תגובה נפשית חריפה, לא עניין של התנקשות פוליטית. ככה נדמה לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''נקרעים מבפנים'' מעיד על דילמה בין שני ערכים שווים במשקלם (לשמור על מראית עין דמוקרטית ומצד שני לחסל את כל מי שלדעתך מוביל מדיניות שגויה). אבל הביטוי ''נקרעים מבפנים'' גם אמור כנראה ליצור מין הבנה לסבלם המוסרי של אותם גורמים - משל משחקת לטובתם העובדה שהם קודם ''נקרעו מבפנים'' המון זמן ורק אז הטיפו לרצח שהתרחש (גם אני ''נקרעת מבפנים'' המון זמן לפני שאני חובטת בזקנים העומדים לפניי בתור לאוטובוס). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לגמרי מסכים. וגם אי אפשר להתעלם מן התוצאה ומכך שבפועל הם למעשה התירו את דמו. לא בעזרת גרמי שמיים, אלא בכך שלמעשה הם קראו למותו עלי אדמות. כנראה שהם גם לא עשו חשבון נפש, ולראיה שנעשים נסיונות לקעקע את דמותו של רבין. זו אפולוגטיקה שנועדה למגר את אוסלו, אבל היא גם מעידה על אשמה. אשמה גולמית שעוד מתמודדים איתה בעזרת הכחשה או צידוק ובכך היא מעידה על הכרה סמויה שנעשה מעשה אסור. גם נעשה פשע ליהדות אשר אוסרת על המאגיה לכל צורותיה. המאגיקנים שביצעו את הטקסים שלהם, הם אויביה המרים של היהדות למראשיתה. קרוב לוודאי שמשה ציווה להכרית אותם, שמואל ציווה להכרית אותם, שאול ציווה להכרית אותם, אליהו, יאשיהו. האובים והידעונים הם אויבי עם ישראל והם אויבים להשם יתברך. אסור לזנוח את רצח רבין. אין להירתע מן הגלוריפיקציה של דמותו. יש להטיח את האשמה כל פעם מחדש. עד שתופיע החרטה. לא למען טענה פוליטית כזו או אחרת, אלא למען יסוד החברה התרבותית אשר מפנימה את הטאבו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה! עד כה נפלא ממני מה חשוב כל כך למשתלחים לשכתב דווקא עכשיו את פרשת אלטלנה עם רבין בתפקיד הנבל הראשי, יותר מעשור אחר מותו. כעת קיבלתי את התשובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבוע מן האזכרה, שנת 2013, מירושלים: 2: ראשת מר"צ: "מינוי ליברמן הוא מטען חבלה לתהליך השלום." דרך רבין ני בזזה. ני שדדה. נית עוותה. נית בהמה. נית בזתה. ניז נתה. איכה הייתה לזונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תהליך השלום הוציא אותו מההזדקקות לסובייטים. כמי שמתיימרת להנהיג את העולם הערבי, נאלצה מצרים להנהיג אותו במלחמה. סאדאת רצה להפסיק את המצב הזה. הבעיה במצב כזה שמצרים הייתה עלולה להיגרר למלחמה גם אם לא הייתה רוצה להיות בה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |