בתשובה לdd, 23/01/13 0:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מנסה בכל כוחי, ללא הצלחה כנראה, שיהיה ברור בתגובות שלי שה"ביטויים המזלזלים" אינם באמת מזלזלים, אלו מעין דיסכלימרים. אני אכן מתענין בדעתו של מי שאני מגיב לו, ואכן מתענין בנושא שבו אני מגיב. אני לא רואה את האמונה שלך כעומדת ביני לבין האלוהים שלי למעשה, אני לא רואה מה עשוי להעכיר את היחסים ביני לבינו יותר. נושא האמונה עולה מידי פעם לדיון, אני לא מנסה לשנות את אמונתו של האחר, כל עוד היא לא פוגעת ביקר לי, אני סבור שמציאת ההבדלים בין אמונות אישיות של מאמין אינטיליגנטי יהודי לדוגמא ומאמין אינטיליגנטי נוצרי לדוגמא - היא צורת דיון שעשויה להביא עוד כיוון התבוננות בשאלה של הנצרות כמחדשת משהו או כרגרסיה אלילית ביהדות. מתיאורי האהבה אל האל ומאת האל שהבאת מן המקורות, מתחזקת בי בינתיים האבחנה שאני עושה בין עיקרי האמונה (האישית) בשתי הדתות הללו. ביהדות הקלאסית (ואני לא מהמתעקשים על ההבחנות ההיסטוריו-תיאולוגיות בין מונותאיזם חלש או חזק) לאהוב את האל זו מצווה, אולי המצווה, ואילו אהבת האל אותך מתווכת ע"י האבות - העם. עם זו מילה שמופיעה ביהדות בלי סוף (הנה- לא נסיון להעליב, רשמי קריאה), חלק ניכר מהציווים שציווה נידמים כעוסקים בחיזוק הזיקה העמית-קהילתית הזו, והמושג "עם" מוזכר לעיתים קרובות גם כשמאן מאמין דהו מוכן לדון באמונתו היהודית האישית. גם נוצרים למיניהם עוסקים רבות בחיי הקהילה, אך נראה לי שהדבר נובע מהתפקיד שלקחה על עצמה הכנסיה כמתווכת ולא מעיקרי האמונה כפי שהם נתפסים ע"י המאמינים עצמם. ישו טיפס-עלה על הצלב בשבילי ובשבילך אישית, כי הוא אוהב אותנו, כן-כן, אותך אישית, ישו הוא חבר שלך. (חבר קצת דימיוני, אבל כמה מחברי הטובים ביותר וגו') (אני בכוונה לא נכנס לפלפולים לגבי הסיבות המדויקות שבגללן היה צורך לטפס על צלבים - מנסה להתמקד בהבדלי האמונה אצל המאמינים עצמם - הכח האמיתי של כל דת). ואם ישו חבר שלך, אז בטח שגם אבא שלו, למעשה אבא שלו מסתבר - הוא האהבה עצמה. ואני הולך לתלות אותך מהאגודלים עד שתכיר בכך - כמובן - שוב הכנסיה, הכח הפוליטי העצום הזה, לא עיקר האמונה של הנוצרי. לא מוכר לי אל-חבר אישי, שלא ליחידי סגולה (עכשיו כולנו יחידי סגולה! איש איש בנפרד, כל אחד ואחת - רמבו) ביהדות או לפניה. זה לא אותו האל למרות שגם שלהם כל-יכול. כמובן שהבדלים אלו מיטשטשים בעולם היהודו-הוליוודו-נוצרי. ותודה שענית על שאלותי בכל זאת. אז מאהבה אדם מקבל עליו מצוות, אהבה לאל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא הצלחתי לרדת לשורש דבריך, וזה כנראה רק מראה שלכל אדם יש דרך משלו לשאלות אמונה. אם בכל זאת אני מבין שמטריד אותך הפער בין מה שהוא בגדר אמונה אישית, לבין מה שהוא מושג העם ביהדות, אז אני חושב שאלוהים נגלה למשה ולא לעם ישראל. משה ביקש להנחיל את תורת האלוהים מתוקף אמונתו לציבור שלם. ובמה הדברים ניכרים. בכך שבעוד היה משה מסתודד עם האלוהים, היה עמו, עם עבדים עלוב, אוסף ענידים ונזמים לעשות מהם דבר שאמור להיות מופלא ונשגב. משה יצר עם. מן העלובים והנידחים והנדכאים והנרדפים והמשועבדים העניים והמסכנים, יצר משה קיבוץ ועשאו לעם. והנחיל לו תרבות ומשפט ועיקרי אמונה. מעולם לא קיבל על עצמו הציבור בכללותו את האמונה. יש אדם שלוחץ ולוחץ ולוחץ ולא יוצאת מתוכו אמונה. ויש אדם אשר רואה את שתי עיני בתו ושר הללו-יה. השאלות הפוליטיות של הדת, הפוליטיזציה של הדת, הן שאלות פוליטיות אשר קשורות ביחסים בין אדם לאדם. אם הן נידונות במושגים דתיים, הרי זה מן הסתם מכיוון שאלה המושגים בנמצא. רדיפה פוליטית או חברתית על רקע דתי היא רדיפה חברתית או פוליטית במושגים של אמונה. הכנסייה לצורך העניין, מדגימה את הפער הבלתי ניתן לגישור בין המישור האישי של האמונה לבין המישור החברתי קיבוצי. והנה גם כאשר אדם נראה כנוצרי, מתנהג כנוצרי, מקיים טקסים כנוצרי, הריהי מקימה עליו משטרת מחשבות לאמור לו בעינויים- אתה נוצרי, אבל לא נוצרי באמת. אתה לא מאמין, רק מעמיד פנים. עוד אני נזכר מה פשר המילה גוספל, מיד הדבר מוליך אותי אל שירת הלוויים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. מטרתה של האמונה האישית היא להשפיע מתוכך על הסביבה, ובעזרתה ניתן להביא פוטנצייל - הגלום לעיתים בחומרים הנחותים ביותר - לידי ביטוי. ניסוח מאוד ניו-איג'י, אני ידע, יתכן שאיני יורד לעומק הדברים. אבל יתכן גם, בנוסף לכך, שחסר לי פה משהו - גשר בין מישורים מסוימים כדבריך, הלא תרומתה של הדת היהודית לאנושות היתה - רעיון האל היחיד והבילתי מושג ושאינו מתישב עם אלים אחרים (רעיון שלתפיסתי הוא מקביל למדי, גם בזמן, לרעיון האמת האחת והחיפוש אחריה כעקרון מנחה), תרומה לתרבות שאכן נראית לי משמעותית. האמונה האישית, כפי שאתה מתאר אותה (טוב, כמו שאני מתאר אותך מתאר אותה), קבלת אלוהים מתוך אהבה וגילוי של עצמה רוחנית מתוך כך, מתאימה, לדעתי, לאמונה אישית בכל הרכב אלילי-עקרוני שהוא. פה גם טמון הכלב שלי בשאלה של עד כמה הנצרות היא יהדות מנוונת, אם אנחנו קובעים שהאמונות האישיות שוות (משתנות רק ביחס ליכולת האמונית האישית) ומכאן אנחנו קופצים להשוואת הממסד הדתי, אכן יוצא שהנצרות לא חידשה מאום, אבל יוצא גם שאין שום קשר בין האמונה האישית שלך לבין החידוש המרטיט (סליחה) של הדת היהודית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אמרתי שמטרתה של האמונה האישית היא להשפיע מתוכך על הסביבה. להפך. אני אמרתי שאמונה איננה מושג אשר קשור במטרה. יחסך זה מופיעה מוקדם יותר כששאלת האם אני רואה את האמונה בתור השקעה כלשהי, או תעודת ביטוח. לא ולא. האמונה היא גילוי, ובתור שכזו היא אינה עומדת על המישור שבו הדברים מוערכים על פי תכלית או תועלת. אם קבעת שזה גילוי הגלום בחומרים נחותים- אני מניח שאתה יודע. אתה אומר שרעיון האל האחד מקביל לרעיון האמת האחת והחיפוש אחריה, ואני לא מבין למה אתה מתכוון. מי חיפש "אמת אחת" ומתי? ולמה אתה חושב שאותו חיפוש, למשל החיפוש של סקאלי ומאלדר אחר האמת אי שם, יש בה משהו דומה לאמונה באל האחד? והרי כבר החיפוש מתנהל על מישור של ידיעה, בעוד שהדת מתנהלת במישור של אמונה. מעולם לא הופיעה, ככל שידיעתי משגת וגם בתור מושג רעיוני, תפישה של אחדות טרנסצנדטלית של האלוהות, לפני אברהם ומשה. היהדות לא תרמה לאנושות את הדת ולא את האמונה. גילויים שבעיני חוקרים הם גילויים דתיים, מופיעים כבר בזמן שהאדם חי במערות. האמונה היא אכן גילוי שבאדם. היא מופיעה באדם, מתחוללת באדם, מתחילה ומסתיימת באדם. מן הסיבה הזו אין שום אפשרות לדרג. אדם שמאמין בעץ ובאבן, בזאוס ודמטר, בג'ון וביוקו, הוא אדם מאמין. אז אותו אדם שאינו מקרב יחידי הסגולה יושב ולומד את עיקרי הדתות כולן ובוחר לו על פי שכלו את הדוגמה שנראית בעיניו. לכאורה אפשר לומר שאדם מגיע אל האמונה באמצעות השכל, וכי השכל בחר עבורו את האמונה. אבל השכל לא בחר את האמונה, אלא את עיקרי האמונה. את המושגים שבתוכם מתנהלים החיים הדתיים. אבל האמונה כשלעצמה אינה בבחינת שהשכל יוצא לשוטט בין מושגי האלוהות, אלא היא גילוי רוחני כלשהו שאיננו שכלי. כשם שגילויי שמחה ועצב משיירים ברוח דבר מה שאיננו מתמצה מתוך ההגדרה השכלית של שמחה ועצב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מעולם לא הופיעה, ככל שידיעתי משגת ...תפישה של אחדות טרנסצנדטלית של האלוהות, לפני אברהם ומשה." על מנת לדייק, החידוש כאן הוא דווקא במילה טרנסצנדטלית, מאחר ואחדות שאיננה כזו הופיעה גם הופיעה בדתות קדומות, למשל בדת ההודית העתיקה (ראה אטמן/ברהמן). ולכן החידוש היהודי הוא לא באחדות האל, אלא בהרחקתו מעולם המציאות היומיומית והאנושית ושיכונו אי שם במרומים. כמובן שפילוסופיות יותר מאוחרות ביהדות, קבלה למשל, מחזירות את האל לתוך העולם באופן כזה או אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל גם מושג הברהמן ההינדי עבר תהליך דומה במידת מה של הפשטה - כאשר משהו גדול מדי ונמצא מחוץ לעולם כבר קשה לתאר אותו. גם הקבלה (קבלת הזוהר, האר"י ועוד) לא בדיוק מחזירה את העל לעולם. נראה לי שאפשר להמחיש את זה בצורה פשטנית במקצת בעזרת שיעור קומה (ספר) [ויקיפדיה] הקדום יותר. לכאורה מדובר בחיבור שעוסק בהגשמת האל. אולם די ברור שמחברו מייחס לאל ממדים בלתי נתפסים (אסטרונומיים במונחינו. אולם אורכים אסטרונומיים הם בני השוואה לעצמים שאנו מכירים). בתמונת העולם של מי שמיקמו את האל בשמיים, השמיים לא היו חלק מהעולם (זו הייתה תמונת העולם שמשלה בכיפה עד תחילת העת החדשה). גם ביהדות ההפשטה לא הגיעה מיד "עם משה בסיני", אלא רק לקראת אמצע-סוף תקופת בית ראשון. גם התורה כוללת לא מעט שרידים לתפישות של האל שמתהלך בגן עדן, שורה עם יעקב, מתמקח עם אברהם ומתעצבן מדי פעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה המשיך גם בתקופות מאוחרות יותר.רש"י, אגדות למיניהן, החסידות וכד'. ודאי שלא אמצע הבית הראשון. אמנם מייחסים כל מיני דברים ליאשיהו אבל לא ברור מה. לגבי האל שמתעצבן מדי פעם: אלו אינם שרידים. זה קיים כל הזמן. ארך אפיים ורב חסד, אל קנא ונוקם - תכונות אנושיות לכל הדעות.כלומר, ההפשטה היא חלקית בלבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב הבנתי, הטרנסצנדנטליות טוענת שהאל נפרד מהעולם ואיננו חלק ממנו, או איננו מושפע ממנו. הוא חיצוני לו, בניגוד לפנתאיזם בו האל הוא חלק מהעולם והעולם הוא חלק ממנו. ובייחוד לגבי האדם, שגם הוא חלק מהאל. הטרנסצנדנטליות טוענת שהאל חיצוני לעולם וגם לאדם. זה לא בהכרח מונע ממנו לקנא ולנקום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקנא ולנקום פירושו האנשת האל. ברור שזה אינו מסתדר עם אל שהוא נפרד מהעולם ואיננו חלק בו. יובל נוח הררי טען בספרו שההבדל בין מה שקרוי ''המונותיאיזם'' ובין מה שאנחנו קוראים ''העולם האלילי'', הוא שהמונותיאיזם לקחו את הכוח העליון שאצל ה''אליליים'' היה נשגב ואינו מתעסק בניהול בני האדם, וחיברו אותו ל''ניהול השוטף''. ראה קיצור תולדות האנושות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנוכחות האלוהית של תקופת המשכן היתה מאוד קרובה ופעלה פיזית בעולם - החל מעמוד האש ועמוד הענן במדבר ועד המגפות שגרם ארון הברית אצל הפלשתים. אחר כך סגרו את ארון הברית בקודש הקדשים ולא מדווח יותר על פעילות אלוהית ישירה בעולם, אבל כל עוד בית המקדש עמד על תילו והקרבת הקרבנות התנהלה כסדרה הנוכחות האלוהית היתה עדיין קרובה. גם האל הלא מוחשי נהנה מניחוח הקרבן. אפילו אם לא מריח הבשר הצלוי עצמו אז מכך שעבדו אותו- את הקרבנות הקריבו עבורו. אחרי חורבן הבית השני עברה היהדות את הטרנספורמציה שאפשרה לה לשרוד עשרות דורות בגלות כאשר הפכה לדת של כיסופים טרנסנדנטיים. במקום הקרבת קרבנות- תפילה1 ובמקום עליה לרגל- כיסופים. רק אז הפך לימוד התורה לעיקר, הנוסח האחיד של ההלכה קודש, והדת הצטפדה בתגובה לכתות ולמינים. בתקופת המשנה עוד היתה תקשורת ישירה בין החכמים והקב"ה (הם מזדעקים אליו בדמי ליבם והוא מגיב בארועי טבע2 או בת קול [ויקיפדיה], אבל במהלכה כבר הוחלט ש"לא בשמים היא" בסיפור היפה על תנורו של עכנאי [ויקיפדיה] 1 תפילת שמונה עשרה [ויקיפדיה] 2 "עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל - נח הים מזעפו" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבל שלא הסברתי מאיפה אני מביא את ענין 'האמונה המשפיעה על סביבתה ויוצרת בחמרים נחותים' - זהו הלקח שהפקתי מסיפור משה כפי שסיפרת אותו, כאן אולי המקום לעצור ושוב לציין שאני לא מתכוון להעליב או לצעוק את דעותי בקול חזק יותר, ובמיוחד כשאני אומר 'סיפור' ו'לקח' אני לא מזלזל אפילו טיפה. הערתי גם שזה כנראה ניתוח שיטחי, אבל בכל זאת, אתה זה שזימן את רבינו להעיד על הקשר בין מושג העם למושג האמונה האישית -ובצדק. לגבי הניסוח 'מטרת האמונה' הרגשתי שלא בנח בזמנו, אולי עדיף - טבעה של האמונה האישית הוא לרומם את המצוי מסביב. אולי רק בתוך נפשו של המאמין (משה - רואה בערב הרב פוטנציל שהם עצמם אינם מכירים בקיומו) וההשפעה החוצה היא "פועל יוצא" במקרה שמדובר באישיות גדולה (שנוצרת בזכות האמונה) - וזה כל הקונץ. תיאור אוסף העבדים "אצלך" הוא תיאור של חומר לכאורה-נחות, ה"ציווי" עצמו היה להתעסק בחומר, התוצעות היו מרוממות - מוסרית. אכן, הפטנט על טרנסצדנטליות יחידה כנקודת יחוס (כך אני רואה זאת) שייך ליהדות, והשפעת הרעיון על העולם היא מרחיקת לכת כל-כך שאין כל טעם לדון ב-האם זה היה רעיון טוב או רע. (כפי שדיון ברעיון הירידה מהעצים, טוב ורע, הוא חסר משמעות מוסרית לדעתי: אם מישהו היה מבצע בנו לובוטומיה עלמנת להחזיר אותנו לעצים זה, לכשעצמו, היה מעשה שלילי). באופן כללי, כשאני מנסה להבין קצת יותר את האמונה, אני משתדל להמנע מניטפוקים היסטוריים כאשר אלו מנגחים טענה שולית של המחזיקים באמונה מסוימת. לא זה המקרה לדעתי בנוגע לקשר (הרחוק מלהיות מוכח) בין רעיון האלוהות האחת המופשטת, ומשמעויותיו, לבין רעיון האמת - הדרך הנכונה לתאר את הדברים, והערך שברדיפה אחריה. (מתוך - כמה מפתיע - אהבה). כפי שאני רואה את זה, וכמובן-כמובן אשמח אם יעמידו אותי ערום ועריה זפת נוצות וכולי בפינה, שני הרעיונות התפתחו די במקביל בהיסטוריה, ועם סיכוי שקשה לשלול לקשר כלשהו. (כדעה אישית יותר, כזו שעמידה בזפת, אני סבור שהמניעים הפסיכולוגיים של שמשי שתי הכנסיות הסותרות האלו הם דומים. ושספק אמיתי הוא מצרך נדיר) איך כל זה קשור לעניננו? עניננו, אם אינני טועה, נמצא בפסקה האחרונה בתגובתך ובמיוחד ב'לכאורה' שבה. אני מנסה לברר אם אכן אין הבדל באמונה האישית של מאמין בדת א' או בדת ב', מעבר לעובדה ששתיהן הן אמונות ומעבר הבדלים שבין טיפוסי המאמינים השונים. לדעתי (שאינה בהכרח יצוקה בסלע או משהו בנושא הזה), יש גם יש הבדל באופי האמונה באלוהויות שונות, גם ביחידאיות שבינהן, והבדל זה הוא שמגדיר את האלוהות ומכך את הדת (יסודותיה הפילוסופיים והחוויתיים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל באמונה האישית. הרי דווקא מכיוון שהאמונה כמו האהבה, הריהם קשורים באדם, הרי שאין כמותם לאף אחד אחר. ואולם באשר אדם חי חיים של אמונה, אין מדרג של דתיות לפי מושא האמונה. האדם אשר בנה את מאצ'ו פיצ'ו, האדם שבנה את הפירמידות, האדם שבנה את ירושלים והיכלה, קרוב לוודאי שכולם פעלו מתוך תחושה דתית, כל אחד במושגי דתו. הצד המשותף לכולם, היא ההכרה בקיומו של דבר המצוי מעבר להכרה השכלית או החושית. אחת ההבחנות שניתן לקיים בדתות, היא על פי ההתייחסות או הדרכים לאמונה לפולחן ולעבודת האלוהים באותה הדת ובדתות שונות. דרך אקסטזה, כמו שאול אשר בנביאים, דרך קיום מצוות כמו ביהדות ההלכתית, דרך הטקס כמו בטקסים פולחניים או מאגיים של קרבנות או כדרך שאדם מטיל קוביות במשחק לאחר שמילא קודם לכן איזו התכוונות או רצף של פעולות וכיו''ב. הצד השווה לכל אלה ביהדות, היא שהמאמין בזרם כזה או אחר, מתייחס לאל אחד עליון אשר מעל לכל הדברים כולם ואשר אין להגשימו. זה מושג היסוד באמונה הישראלית לזרמיה, לדורותיה, לגילוייה בבני אדם יחידים, ובטקסים, מנהגים ושאר מושגים קולקטיביים. אדם עומד לפני ציור של פיקאסו ונפעם. לצדו עומד אדם שני שאומר- אין כאן כלום. אלו משיכות מכחול סתמיות. ולחשוב שמישהו יהיה מוכן לשלם על זה סכומי כסף כאלה. ואז הוא אומר האידיוט לשני, אתה אידיוט ממה אתה נפעם, אינך רואה שזה בסך הכל קשקוש. ובאותם מושגים של אידיוט הוא מפתח איזו יומרנות איזו גאוותנות, איזו יוהרה כלפי השני שחש את המשמעויות, שחי חיים של אמונה, והוא האידיוט מחשיב את עצמו גדול על פני רעהו מכיוון שהוא הגדול למד את האבולוציה והוא מכיר את קארל סייגן. בעיני עצמו שבכל גישתו לשאלות הדתיות העומדות ביסוד הקיום האנושי, ורואה רק צלחת ספגטי, בעיני עצמו הוא מייצג את האור, והוא מקים מפלגה וקורא לה- אור. דווקא בחברה ובתרבות הישראלית בזמן הנוכחי, כאשר אדם יכול להרגיש חירות גמורה לגשת אל אותם מושגים רוחניים שהדת עוסקת בהם ולהתחייב בהם במצפונו הפרטי בלבד ומבלי לאבד דבר בחייו האזרחיים, אנשים נדבקים לקנטרנות, לסטריאוטיפים, לצד הזול של הדברים. ובמה הם מתעסקים. בזה שאם תהיה להם עורלה הם ירגישו דגדוגים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |