בתשובה לאייל עם פתיל קצר, 22/12/11 13:23
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"אונס לפי הדין הקיים היום"? בינתיים יש רק אישום, ואני מקווה (עד שאשוכנע אחרת) שפסק הדין לא יגיע לכדי אונס. אבל אני גם מקווה, בהנחה שהעובדות בכתבה נכונות ופרשנותן המתבקשת נכונה, שפסק הדין כן יכלול הרשעה באילו שהן עברות מין, כי בעיני המעשה שלו חצה את גבול הפלילי). |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הפרקליטות לא היתה מאשימה אותו באונס, אם היא לא היתה סבורה, שהמעשים שהיא מייחסת לו מהווים אונס לפי הדין הקיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האלמוני כתב בתגובה לי, אבל היה צריך לכתוב בתגובה לך - זה מקרה תקדימי. החוק מן הסתם לא מתייחס בצורה מובהקת למקרה הזה, בשום עבירה, ולכן לכל הרשעה תידרש פרשנות. יכול להיות שהפרקליטות רוצה לנסות את המקסימום מצידה, ולהשאיר לבית המשפט להחליט באמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לדברי היועץ, הוא לא יאפשר "לגלגל" תיקים גבוליים לבית המשפט. "רק אם קיים סיכוי סביר להרשעה וקיים אינטרס ציבורי, יוגש כתב אישום", אמר, "זו אחריות אדירה, והתובע לא יוכל לגלגלה לחצרו של בית המשפט מתוך הנחה שזה יוציא עבורו את הערמונים מן האש". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אמנם לא משפטן, ומומחה קטן מאד - אם בכלל - בתורת המשפט, אבל כאזרח וחלק מהחברה כאן אני ממש לא מסכים עם היועץ. בדיוק בשביל זה יש בית משפט. לא רק כדי לקבוע האם אדם מסויים ביצע את המעשים המיוחסים לו, אלא גם כדי לקבוע האם במעשים מסויימים יש משום עבירה. אם נשאיר את ההחלטה בידי הפרקליטות אז גם נייתר בכך את בית המשפט, וגם נגיע למצב שבו אנו כחברה נאלץ לחיות עם נוכחות קבועה1 של מעשים אשר אנחנו רואים בהם לא רצויים, אבל הפרקליטות אינה בטוחה שהם אכן פליליים. _____ 1 נכון, גם אם נשאיר את ההחלטה לבית המשפט יהיו מקרים שהוא יקבע שאינם פליליים, ונאלץ לחיות עם נוכחות קבועה של מעשים אשר אנחנו רואים בהם לא רצויים, אבל בהעברת ההחלטה לפרקליטות אנחנו מרחיבים את השוליים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עקרון הפרדת הרשויות במשטר דמוקראטי פירושו, בין היתר, שהסמכות להגדיר התנהגות כלשהי כעבירה פלילית נתונה לרשות המחוקקת בלבד. לכן, ולו מהיבט זה בלבד, על הרשות השופטת לרסן את עצמה ככל האפשר מלהשתמש בכלי הפרשנות כאמצעי להגדיר התנהגות מסויימת כעבירה פלילית. יתר על כן, מכח העיקרון העתיק והצודק, "אין עונשין אלא אם כן מזהירין", כל שיטה משפטית ראויה מחייבת שהחוק יגדיר באופן מפורש, חד משמעי וברור (ככל הניתן) התנהגות כלשהי כהתנהגות אסורה. בנוסף, אדם מחויב בפלילים בגין אותה התנהגות אסורה רק לאחר שהיא פורסמה ברבים כעבירה. לכן, הגדרת התנהגות כעבירה פלילית בדרך של פרשנות ע"י בית המשפט פוגעת בעיקרון חשוב זה ובתחושת הצדק של כל אדם הוגן והגון, כי היא מגדירה עבירה בדיעבד, לאחר ביצועה. זאת ועוד. עצם הגשת כתב אישום נגד אדם פוגעת בו. בין יתר הנזקים: היא פוגעת בשמו הטוב, היא מאלצת אותו להשקיע זמן ומשאבים כדי להפריך את האישום, היא פוגעת בשלוותו והיא משבשת את שגרת חייו. לעתים הפגיעה קלה ולעתים - ברוב המקרים רבים - היא פגיעה קשה ובלתי הפיכה. לכן, הכלל, לפיו יש להגיש כתב אישום רק כשיש סיכוי סביר להרשעה, הינו כלל נכון, הגיוני וצודק (ואיני רוצה לדבר על כך, שהכלל הזה גם מונע שימוש בכתבי אישום ככלי להשגת מטרות זרות ופסולות). מכל השיקולים הללו, הגשת כתב אישום "תקדימי" על "אונס" וירטואלי שבוצע באמצעות האינטרנט הינה מעשה חמור מאד בעיניי. הבאתי את הידיעה על הגשת כתב האישום המעוות הזה לא כדי להצביע על עוד "סתם" מעשה עוולה, הנעשה בחסות ה"חוק" - כי הרי מעשה עוולה רבים כאלה נעשים - אלא בעיקר, כדי להצביע על עוד נקודה נמוכה במדרון החלקלק בו אנו צועדים בהשפעת ההשקפות השמאלניות ההזויות והמעוותות, שמערכת המשפט אימצה אותן. מדוע, בעצם, לא לקבוע בדרך "פרשנית", כי אדם שביצע מעשים דומים יורשע ברצח, בנימוק ה"פרשני", לפיו רצח אינו מחייב פגיעה רק בגוף האדם, אלא די ב"רצח" נשמת הקרבן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוק העונשין, כמו שהוגדר על ידי הרשות המחוקקת, אומר: "העושה מעשה מגונה באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(2) עד (5), בשינויים המחוייבים, דינו – מאסר שבע שנים." כש"בסימן זה, "מעשה מגונה" – מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים." וסעיף 345(א)(2) אומר "בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים במאה אחוז עם כל מה שכתבת, מלבד הפסקה האחרונה. מה להשקפות שמאלניות הזויות ומעוותות ולחירות שנוטל ביהמ"ש לפרש באופן מרחיב את החוק? גישת אהרון ברק לשפיטה אינה טובה בעיני, כי אני שמרן (ימני) בנושאי התערבות המדינה בעניני הפרט. האמת אני יותר משמרן, אני אנרכיסט מתון בענינים האלה. לעומת זאת בתחום הכלכלי אני סוציאליסט (שמאלן) שמעדיף התערבות ורגולציה ממשלתית די נרחבות ומסים גבוהים. ובנושא המדיני בטחוני אני ככל הנראה ססמולני מניאק שדוגל בנסיגה ופינוי חד צדדיים ממרבית השטחים שכבשנו ב 67', וסיפוח מלא של אותם שטחים שאיננו מעונינים בשום אופן לסגת מהם, תוך מתן תעודת זהות כחולה לכל התושבים באותם שטחים שאנו מספחים. ואילו אתה מצליח לקשור הכל באגודה אחת, כאילו שמאלניות היא איזו סטיה שאנשים לוקים בה על כרחם, כמו תסמונת טורט. כאילו השמאלני יצא מדעתו וכל בר דעת יכול לראות זאת, ומכיוון שהשמאלניות היא אי שפיות חובה להלחם בתוצאותיה ההרסניות בכל דרך. אתה טועה. אין כזה דבר. כמו שהראתי לך קודם- מצביעי מרץ ושמאלה הם 5% מהציבור היהודי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בישראל קשר הדוק בין השקפות "שמאלניות" לבין השקפות "ליבראליות" ובמיוחד עם אלה מהן, העוסקות ב"זכויות אדם". על כן מותר לומר בהכללה טובה למדי, כי השמאל בישראל תומך ב"זכויות אדם". במוקד השקפתו של הנשיא אהרון ברק עומדת השאיפה להגן על "זכויות האדם" (לפי פרשנותו) ולעגן אותן ולתכלית זו הוא ביצע את "המהפכה החקיקתית", בה הוא העניק לעצמו (לבית המשפט) את הסמכות לבטל חוקים של הכנסת. אבל הנשיא ברק לא ביקש רק להגן על זכויות האדם, אלא גם להעניק את הבכורה (והכח) מבין שלוש הרשויות לרשות השופטת, משום שהוא ראה את השקפותיו כהשקפות "נאורות" ובדרך זו הוא ביקש להנחיל אותם (דרך עדינה לומר: לכפות את דעתו) לכלל הציבור. במסגרת זו של חיזוק כוחו של בית המשפט (בעיקר העליון) ולתכלית זו של "הנחלת" השקפתם ה"נאורה" על כלל הציבור נוטלים בתי המשפט לעצמם את החירות לקבוע נורמות - לרבות נורמות פליליות! - בדרך של חקיקה שיפוטית או בדרך מה שאתה מכנה בעדינות "לפרש באופן מרחיב את החוק". דרכו של הנשיא ברק הינה אנטי-דמוקראטית, משום שהוא מבקש, בעצם, לעקר ולסרס את הרעיון היסודי שעומד בבסיסו של כל משטר דמוקראטי, לפיו הנהגת הציבור נבחרת ע"י הציבור בבחירות חופשיות וגלויות. דרכו גם מטופשת, משום שהיא לא תוכל להצליח לאורך זמן, כיוון שהיא מעוררת תרעומת רבה בציבור ומזמינה את הרשות המחוקקת לעשות שימוש בסמכותה, כדי למנוע מהרשות השופטת לתפוס את הבכורה וכדי להחזירה לגודלה ולמקומה הראוי. זה באשר לשאלתך, "מה להשקפות שמאלניות הזויות ומעוותות ולחירות שנוטל ביהמ"ש לפרש באופן מרחיב את החוק?" באשר לטענתך: ... אתה מצליח לקשור הכל באגודה אחת, כאילו שמאלניות היא איזו סטיה שאנשים לוקים בה על כרחם, כמו תסמונת טורט. כאילו השמאלני יצא מדעתו וכל בר דעת יכול לראות זאת, ומכיוון שהשמאלניות היא אי שפיות חובה להלחם בתוצאותיה ההרסניות בכל דרך". זהו אכן לב טענתי, פרט לסיפא שאינני מסכים איתה, לפיה יש להילחם בה בכל דרך. אבל, וחשוב לחזור ולשנן זאת: אותה מחלה או אותו עיוות נפשי, המביאים אדם להיות שמאלני, מביאים איתם גם טוב בתחומים רבים וחשובים מאד של חיינו. לכן, בדומה למלח בתבשיל - הכל תלוי במינון. באשר למשקלם של השמאלנים כיום - השפעתם על חיינו גדולה בהרבה משיעורם בכנסת או בקרב הבוחרים, משום שהם שולטים במוקדי הכוח החשובים ביותר (התקשורת, הפרקליטות, בתי המשפט, האקדמיה, התרבות ועוד). שבוע טוב ומבורך לכל היהודים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאמרתי, אני שותף מלא לחוסר הנחת שלך מהחירות שנטל ביהמ"ש העליון לקבוע נורמות. יש בדרך הזו צדקנות שמניחה מונופול של המוסר האליטיסטי ובכך השניאה את העליון על פלחים בציבור. אבל הרחקת לכת כשקראת לה אנטי דמוקרטית. דווקא אלו פניה של דמוקרטיה ליברלית מודרנית. הסייגים שמטילות הרשויות זו על זו הם דווקא סימנים לבריאות של המערכת, שמתנהלת באיזון דינמי. אני זוכר שראיתי גם כיעור בבלוגיה המקומית האלק ליברלית שדנה את קצב בטרם משפט. ברור לי שלימין אין מונופול על צרות מוחין וכיתתיות, ובגלל הפער בין רוממות הליברליזם בגרונם לחשכת הכיתתיות בליבם הצרימה אצל אותם המתנאים בליברליות לא להם גרועה עד כדי בחילה. אבל אין לשפוט את הקהל על פי הגרועים שבקצוותיו. גם אני יודע שלא כל מתנחל הוא לוינגר. וכעת לאזורי חוסר ההסכמה- הזהות שאתה מוצא בין האליטיזם של ביהמ"ש לבין שמאלניות אינה מקובלת עלי. אני משוכנע שאין רוב למצביעי מרץ בעליון. כמו דוגמת הרמטכ"לים שהבאתי קודם 1 אני משוכנע שגם דפוסי ההצבעה בעליון נשארים יחסית במרכז. ולענין המרכזי- אתה מבין ודאי שנטילת הלגיטימיות מהעמדה הנגדית על ידי יחוסה למחלה או עיוות נפשי היא הרבה יותר אנטי דמוקרטית מכל מה שאתה מייחס לביהמ"ש העליון? ברגע שהחלטת שכל האוחזים בדעות מסוימות סובלים מהפרעה כלשהי שמונעת מהם להיות רציונלים, טוב נו, דמוקרטיה זה לא. 1 ואני עדיין מעונין שתתיחס אליה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כאן תמצא (חלקית, לפחות) תשובה לשאלתך על הקשר בין ההשקפות השמאלניות ההזויות והמעוותות ולחירות שנוטל לעצמו ביהמ"ש לפרש באופן מרחיב את החוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלי זה לא נפתח. אפשר אולי לינק מלא? אודה לך, ממני המעוניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בחר מתוך הרשימה בהרצאה של Mautner (פריט שביעי מלמעלה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קישור ישיר: https://portal.idc.ac.il/He/schools/Law/research/Docu... אני מוכרח לציין שלא התרשמתי במיוחד מהניתוח ההיסטורי הציורי ששם. ר' גם יצוג נוסף לדעותיו של מנחם מאוטנר [ויקיפדיה] בביקורת על ספרו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלינקים שהבאת לא עבדו אצלי אבל קראתי את הלינק שהביא צפריר. בעקרון אני מסכים שבית המשפט העליון הוא אחד הסוכנים החזקים ביותר של הגישה הליברלית בישראל, ואני מצר על כך שהוא עבר, בלשונו של מאוטנר- מאספקה לוגיסטית לקו החזית. ברור לי שככל שגובר כוחם הפוליטי של החרד''לים נוצרים סדקים שמערערים את בסיס ההסכמה הלאומית ברוח מגילת העצמאות, וככל שאלו מתרחבים קרב היום של מלחמת אזרחים. כנראה לא מלחמת אזרחים בעצימות מלאה, אבל עדיין. בכל זאת קשה לי למצוא קו מחבר בין השמאלנות ההזויה לבין הליברליזם של ביהמ''ש, אלא אם בהגדרתך כל מי שהוא ציוני חילוני (במסורת הרצל, בן גוריון ושבעת הרמטכ''לים שמניתי) הוא שמאלני הזוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בישראל, הערכים הליבראליים באים לידי ביטוי בהקשרים הנוגעים לזכויות אוייבנו הערבים האכזרים, הברברים המנוולים. השמאל בישראל הינו נושא הדגל של ערכים הליבראליים בהקשרים הללו. והוא הדין בבית המשפט העליון. תוכן הערכים הליבראליים בהקשרים הללו הינו הזוי וגובל ובמקרים לא מעטים גובל במחלת נפש ממש. פרשת תביעתו של דיראני - עצם הצבתו של שופט ערבי בהרכב הדן בעניין ועמדתה של השופטת פרוקצ'יה - הינה רק דוגמא אחת לכך (שימח אותי לשמוע, שבקשת המדינה לקיים דיון נוסף התקבלה). מעניין להשוות בפרשת דיראני בין עמדתה של פרוקצ'יה לבין עמדתו של השופט מלצר, שמונה לשופט עליון ישירות מהפרקטיקה הפרטית מבלי שהיה מבית מדרשו של הנשיא אהרון ברק, נביאו של השמאל הליבראלי ההזוי. כיצד לאור כל אלה עדיין אינך מוצא קו מחבר בין השמאלנות ההזויה לבין הליברליזם של ביהמ"ש - לא אדע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את פסק הדין בענין דיראני (אני מודה לך על ההפניה) ולהלן הערותי 1. אכן הסוגיה היא עקרונית: האיזון הראוי בין התכלית של מניעת סיוע לאויב לבין הפגיעה בזכויות האדם המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולאור המחלוקת בין השופטים הסוגיה ראויה להרכב רחב. 2. צרמו לי מספר שגיאות הגהה ועוד מספר התנסחויות אפויות למחצה. בפס"ד עקרוני מפי בכירי שופטינו ציפיתי ליותר. 3א. לטעמי הלוליינות המשפטית שנקט השופט מלצר אינה פחותה מזו שנקטה השופטת פרוקצ'יה, ודווקא הדברים שהוסיף השופט ג'ובראן היו נכוחים משל שניהם. עיקר המחלוקת בין השופטים הנכבדים נוגעת לתחולתם של עקרונות המשפט המקובל האנגלי בענין הנדון על המשפט הישראלי ועד כמה ההוראות הסטטוטוריות באו לאמץ אותן ולהתאימן לתנאי הארץ או לעמוד במקומם. כל ההתפלפלות המשפטית נובעת מכך שזו היתה טענתה העיקרית של המדינה בערעור! 3ב. השופט מלצר מרחיק לכת בשימוש בפרשנות משפטית על פני החוק כלשונו ומציין זאת מספר פעמים - בדיוק הגישה שאתה שואף לעקור מביהמ"ש. שני השופטים לא הצליחו במיוחד במלאכת השכנוע בשאלה האם הסעיף הרלבנטי בתיקון מס. 7 לחוק הוא דקלרטיבי בלבד (מלצר) או שינוי הדין והתאמתו לצרכים המשתנים (פרוקצ'יה) אבל דווקא מלצר פוסק בניגוד ללשון הברורה של התחולה. 4. מאוד לא הייתי רוצה שחוקי העימות של ישראל ישאבו את השראתם מאלו של ארצות הברית. ארה"ב היא האכזרית שבמדינות. המדינה היחידה שהשתמשה בנשק גרעיני, ועשתה זאת על מטרות אזרחיות, ולא הסתפקה בפעם אחת אלא פעמיים ברצף. מדינה שהכשירה עינויים בגואנטאנאמו כשיטה. מדינה ששואבת את המסורת שלה מחוקי המערב הפרוע, שבנתה את הונה על ידי שימוש בעבדים, ושאזרחיה חיים בפחד פתולוגי מהאחר. 5. יש לי הסתייגויות לגבי עוביו של חוט השדרה של השופט מלצר מהתקופה בה עמד כנציג העותרים מול ביהמ"ש העליון וכיוון נמוך מדי לטעמי. אני מאמין שבמקרים גבוליים אופיו יטה אותו לאמץ את עמדת המדינה. 6. תוכן הערכים הליברליים שמבין הרשויות בארצנו ביהמ"ש העליון הוא נושא הדגל שלהם אינו הזוי ואינו חולני. התעקשותו של בית המשפט להאדיר את עוצמתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מבורכת בעיני. דווקא הגורמים שמעוניינים לקצץ ככל האפשר בתחולתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הם הגורמים שבעיני בריאותם הנפשית נמצאת בסכנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלת תחולתו של עיקרון המשפט המקובל היתה שאלה טכנית-פורמאלית בלבד. השאלה המהותית והאמיתית שעמדה לדיון היתה, האם מדינת ישראל תתיר לערבי ברברי ומנוול, אויב מוצהר שלה, להגיש נגדה תביעת נזיקין בבית משפט ישראלי. אין לי חשק להתווכח עם מי שאינו רואה, שעצם הצבתו בהרכב של שופט ערבי הינה הזויה. לכן, אסכם את הנושא מצידו המהותי, לשיטת השמאל ההזוי כך: לחסל (גם כיום) את דיראני - מותר, כי הרי הוא אויב מר. אבל לפגוע ב"זכותו" להגיש תביעת נזיקין נגד המדינה בסכום ה"סימבולי" שהוא בחר - חס ושלום! האם זה אינו פירוש עקום וחולני של הערכים הליבראליים בהקשר המדיני-בטחוני? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האבסורד אכן קיים, אבל הוא מדגים יפה עקרון דמוקרטי אחר- הפרדת רשויות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שעצם הכללתו של שופט ערבי בבית המשפט העליון-הזויה בעיניך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בית המשפט העליון? שופט ערבי זה כבר הזוי (ולמעשה אזרח ערבי) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אין למנות כשופט בכלל (גם לא יהודי) אדם שאינו מכיר בכך, שארץ ישראל שייכת לעם היהודי ולו בלבד. ב. אין להציב שופט ערבי בהרכב הדן במשפט בו מתעוררת שאלה, הנוגעת ישירות או בעקיפין לסכסוך היהודי-ערבי. ג. בכפוף לאמור לעיל אין מניעה עקרונית למינוי שופט ערבי לבית המשפט העליון. הזוי בעיני לנהוג אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מישהו אויב שלך זה לא הופך אותו לברברי. הנטיה האנושית היא לרצות שזה יהיה כך, אבל זה לא. האויב תמיד יהיה שעיר יותר וכפוף (שניהם רמזים לחייתיות) ועם אף גדול וכפוף, בדיוק כמו דמות המכשפה. גם באיורים של דנידין לערבים תמיד יצאו שערות מהאף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, אם מישהו אויב שלך זה לא הופך אותו לברברי. נכון גם לומר, שייתכן שמישהו יהיה ברברי בלי שיהיה אוייבי. השאלה אם אדם או אומה הם ברברים נגזרת מהתנהגותם, אופיים וערכיהם. לפי מבחן זה, הערבים הינם ברברים מרושעים אכזריים ומנוולים גם אלמלא היו אוייבינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התקדים מעצב את הנורמות המשפטיות תקדים [ויקיפדיה]. אם, למשל, בין הזמן שבו נחקק החוק לבין זמן הגשת התביעה חלו התפתחויות טכנולוגיות הפותחות פתח נרחב לביצוע עבירות בתחומים מגוונים (מכוניות מהירות המאפשרות לפצוע בני אדם ואף להרוג אותם ולברוח, אינטרנט המאפשר להערים על אנשים, לפגוע בפרטיותם, להרוס את חייהם וכו') - לא יישב בית המשפט ויראה לנגד עיניו (א)נשים שהפגיעה בהם/ן היא קשה ומתועבת, ויחכה עד שהלחצים הפרלמנטריים (הדתיים-חרדיים או אלו של בעלי ההון, בד"כ) יעכבו תיקון ועדכון החוק הקיים והמיושן ע"י ה"רשות המחוקקת" (מחוקקת, my ass) בעוד כעשרים שנה - אלא ראוי, לטעמי, שיקום ויעשה מעשה - למניעת שימוש באמצעים סוגסטיביים מתוחכמים לשם כפיית מעשים שאין הקורבנות חפצות בהם והשפלה וסבל ללא גבול. אשר לחששך המכמיר-לב לפגיעה ב"שמו הטוב" של יוסף סבח - אל תרדנה עיניך דמעה ובל יזלו עפעפיך מים. הנ"ל, ככל שמצטיירים פרטי הפרשה וככל שמצטיירת דמותו - היה מודע בהחלט לכך ששמו אינו "טוב", כלל ועיקר. הוא ידע כי גילויו וחשיפת מעשיו עלולים להביא להסתבכות משפטית בעלת אופי זה או אחר, גם אם לא שיער שיהיה מדובר באישום שיש בו תקדים משפטי. האיש עשה כמיטב יכולתו להסתתר, ולא רק הסתתר תחת כינוי אנונימי כמעשיהם של רבים ברשת, אלא אף טרח והתאמץ לבנות לעצמו מספר דמויות "נעריות" אינטרנטיות בעלות מאפיינים שחלקם "נעריים"-סטנדרטיים וחלקם מעוררים רחמים ולחץ רגשי סחטני ("חולה סרטן", "ניסה להתאבד", וכיו"ב). כחלק מבניית הדמויות הבדויות הללו אפילו "נזף" באחת מקורבנותיו הקטינות בשם אימו על כי "נזקק לטיפול רפואי", כביכול בעקבות התנהגותה, ואף פנה אל קטינה אחרת בשם "אחותו". בצד העקרון החז"לי-רמב"מי של "אין עונשין אלא אם כן מזהירין", עומד עקרון "אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש", המקובל בשיטות המשפט הנאורות והתרבותיות בכל העולם המערבי ובתוך כך גם בישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לענין ה"תקדים" - לאור נימוקייך, מדוע לא ראוי לעשות עוד צעד קטן אחד, בכך שתוענק במפורש לבית המשפט הזריז, היעיל והכי חשוב - ה"נאור" הסמכות לחוקק חוקים, במקום לכנסת? למה לא, בעצם? לענין הפגיעה בשם הטוב של אדם שמוגש נגדו כתב אישום - לא רק אדון סבח עומד לנגד עיניי (ואף הוא זכאי להיות מואשם ומורע רק בעבירות שהוא ביצע), אלא בעיקר אדם רגיל מן היישוב (תופעה נפוצה במיוחד בעבירות מין, אגב). לענין "אי-ידיעת החוק" - לא מדובר בידיעת החוק, אלא בפרסומו המוקדם, כדי שבני אדם יוכלו לדעת מראש איזו התנהגות היא התנהגות אסורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם מישהו בגילו של סבח, בן 52, היה מצלם את האיבר של עצמו כשהוא משתין והיה שולח את זה לבנותיך האהובות, והיה מספר להן שהוא נער חולה סרטן ומשכנע אותן להתפשט ולהצטלם כשהן נוגעות בעצמן, לא היית יודע שהוא עושה דבר מושחת שעלול לסבך אותו עם החוק? היית צריך בשביל זה שיפרסמו אזהרה? ודרך אגב, איך אדם רגיל מן היישוב היה אמור לדעת את האזהרה בזמנו של הרמב"ם, כשמה שאנחנו קוראים היום "דברי דפוס" עוד היו דבר נדיר ויקר והגיעו רק אל שכבות מצומצמות ולא אל רוב הציבור? ועוד דרך אגב, אדון סבח, לפי מה שסיפר במשטרה, עבר הרבה יותר עבירות עם הרבה יותר קטינות ממה שנכלל בכתב האישום. והנסיון שלך לקשר בין מקרה סבח לבין משהו פוליטי (שמאל-ימין) אין לו שחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שבתקופת הרמב''ם דברי דפוס היו יקרים ונדירים, לכן בזמנו פרסמו חוקים בטלביזיה ולא בדפוס. לפיכך, אדם מן היישוב בתקופת הרמב''ם לא יכול היה להתגונן בטענה שהוא לא הוזהר תחילה. חג אורים שמח לכל היהודים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כולל יהודי בית שמש שיורקים ובוגדים במדינה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כדאי שתפנה את השאלות התמוהות אל עצמך, לי אין עניין בהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי מה ההבדל בין האזהרה (''מזהירין''), הפרסום המוקדם, וידיעת החוק, כל השלושה נראים לי אותו דבר (ונראה לי שאנשים מודעים בין כך למעשים נפשעים, חוץ מכמה יצורים מוזרים שהמצפון שלהם לא אומר להם שזה דבר רע לרצוח, שרע לאנוס, שרע לגנוב או שרע לשכנע קטינות ברשת לאונן מול המצלמה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה עוד אחד, תענוג לעיניים שכך רואות (מעניין, הרי דווקא נהגו לפי עקרון "אלא אם מזהירין". הרי הוא כבר "הוזהר" ע"י מקרה סבח שפורסם בכל אמצעי התקשורת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל מקרה, הוא כן נפגש עם הבחורה וביצע בה מעשים מגונים, זה ודאי חוצה את גבול הפלילי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שימי לב שהאישום באונס הוא לא על הבחורה שהוא פגש פיזית. אני קורא בין השורות שהמקרה של הפגישה הפיזית היה דווקא פחות חמור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממה שהבנתי האישום באונס כן נוגע לבחורה שנפגש אתה, אבל את מה שמוגדר אונס במקרה זה הוא לא ביצע בפגישה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התביעה היא תקדימית |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |