|
||||
|
||||
א. אריק לא שאל "למה זכויות יוצרים", אלא "למה שמוזיקאי יתפרנס מיצירתו". על זה עניתי. זכויות יוצרים הן דרך אחת לאפשר פרנסה למוזיקאי מיצירתו (ודרך שפעלה היטב במשך כמה עשורים). "האם הנגן הקבצן מהרחוב חייב לקבל תשלום בשל תרומתו לאושר?" אני לא יודע מה פירוש המלה "חייב" כאן, היא לא הופיעה אצלי או אצל אריק. בכל אופן, אם הנגן עשה אותך מאושר, ואם גם נעצרת לידו כדי לספוג את המוזיקה ולהתאשר, אני חושב שמן הראוי שתיתן לו כסף (וזה אגב, מנגנון חלופי לזכויות יוצרים, שדומה בקטן למה שהצעתי בדיון 106). ב. אני חושב שבתקופת הזוהר של הרווחים ממוזיקה, ששיאה בשנות השבעים, מוזיקאים רבים התפרנסו היטב. יכול להיות שהם לא רוב. זה לא סותר את מה שכתבתי. אלו שגרמו מספיק אושר למספיק אנשים התפרנסו היטב. ג. לא, ההפך. מאז המצאת הההקלטה ועד עידן השעתוק הדיגיטלי הקל, טכנולוגית ההקלטה הפכה את המוזיקאים לעשירים יותר מאי-פעם, בוודאי אבסולוטית אבל גם ביחס לבני תקופתם. בדרך אחת להתסכל על זה, זה בגלל שהם הצליחו לגרום אושר ליותר אנשים מאי-פעם. נכון שבמקביל הם נאבקו בנגיסה בהכנסות מצד הקלטה "פירטית", מהתקליט והרדיו לקלטת המגנטית - אבל שוק המכירה של מוזיקה מוקלטת רק הלך והתעצם - כאמור עד שהגיע השעתוק הדיגיטלי הקל. |
|
||||
|
||||
אני דווקא רואה את זה אחרת - אם נוכחות של יצירות מסוימות בחיי משפרות אותם, אני רוצה לשלם ליוצרת כדי שתמשיך להקדיש את זמנה ליצירת יצירות נוספות (שאף הן, לאור נסיוני המוצלח, ישפרו את חיי). ברמת המאקרו, אני רוצה שאנשים מוכשרים ידעו שמשתלם להם לפתח את הכישורים שלהם ולשאוף לזיקוק היצירה שלהם, כי הם יוכלו להתפרנס ולהתקיים מכך בעתיד. |
|
||||
|
||||
מקובל עלי בהחלט. האינטרסים שאת מעלה שלובים באלו שאני מעלה. רק אציין שהשיקול הראשון שלך לא תמיד חופף בדיוק לשלי: אני רוצה לגמול למוזיקאי שאהבתי גם אם הוא כבר הפסיק ליצור. |
|
||||
|
||||
בעצם, מה תגידי אם תהיה לך סיבה לחשוב שהיוצר ידרדר אם יתעשר? יש כזה מיתוס של האמן הרעב. יכול להיות שזה קשקוש, אבל לנגד עיני המקרה של ארקדי דוכין, שלטעמי לא עשה שום דבר שווה אחרי שתי יצירות המופת הראשונות (השנייה היא האלבום משירי ויסוצקי), ונראה לא מופרך לחשוב שהשיפור הדרמטי במצבו הכלכלי היה אחת הסיבות. בכל אופן, גם אם המיתוס שקרי לחלוטין, האם את יכולה לדמיין שאת מקבלת אותו, ומה תעשי אז? כי השיקול שהעלית אמור להביא אותך לרצות להשאיר אותו עני... |
|
||||
|
||||
ולמה להמשיך לשלם ליורשיו לאחר מותו? אלא אם כן מניחים שהכישרון עובר בירושה. |
|
||||
|
||||
על זה עונה השיקול השני של העלמה (''ברמת המאקרו'' וגו'). |
|
||||
|
||||
70 שנים לאחר מות היוצר הן מוגזמות, בהתחשב בפגיעה בזכויות הציבור. |
|
||||
|
||||
ארקדי דוכין זו דוגמא מצוינת, כי מאז שהוא עם החברה (אשתו? אקסית?) הוא התחיל להופיע עם שירים דביקים1 שלא משתווים לשירי-הרעב של החברים של נטאשה. ככה שמנקודת מבט אינטרסנטית ברור שהייתי מעדיפה שהוא ישאר בודד, אבל אני לא בחורה מרשעת, אז אני לא. 1נקודת השבר שלי הייתה כשהתוודעתי לשורה "סימה שאותי הקסימה". |
|
||||
|
||||
אתה מעלה את התועלת שיש למאזינים בגלל זכויות יוצרים והתשלומים הקשורים אליהם. מה בדבר הנזק? איזו הנאה נמנעת מהמאזינים בגלל זכויות היוצרים? בפרט, האיסור (או הגברת הקושי) לשלב בין שני מקורות השראה שונים (ולהוסיף לזה קצת משלך). האם אתה לא מפריע ליוצרים לעמוד על כתפי ענקים? בפרט עם זכויות יוצרים שנמשכות "לנצח". |
|
||||
|
||||
למה "לנצח"? אמנם זכויות היוצרים מגנות היום על יצירה זמן ארוך מדי לטעמי, אבל איזה זכויות יוצרים נמשכות "לנצח"? |
|
||||
|
||||
"לנצח": פרק זמן כ"כ ארוך, שההבדל בינו לבין "נצח" לא מספיק משמעותי מבחינת התרבות העכשווית. כן, אני יודע שהתנ"ך, מחזותיו של שייקספיר ואפילו שיריו של ביאליק הם כיום ברשות הכלל. אבל לא סרטיו של היצ'קוק, לא שיריו של אלתרמן ולא יצירותיה של ורג'יניה וולף. |
|
||||
|
||||
דווקא לא דיברתי על תועלת למאזינים, אלא על תועלת למוזיקאים, ובהחלט על חשבון המאזינים (ואני מתכוון "על חשבון" במובן המילולי יותר). התועלת למאזינים, אם בכלל, היא רק מסדר שני, ואני לא מתחייב לה. הנזק שאתה מדבר עליו נראה לי תיאורטי בעיקרו. האם שמעת הרבה על מוזיקאים שהתלוננו שהיתה להם ביד (או בראש) יצירת מופת שהיא שילוב יצירות קודמות והם נאלצו להשאיר אותה במגירה? |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |