בתשובה לשם (אופציונלי), 20/04/11 3:25
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבעיה היחידה שאני יכול להעלות בדעתי, היא המחשבה שכולנו נחיה בסוף בגן-עדן סוציאליסטי, ושאובמה צודק - אפשר לבזבז היום, ואת החובות נחזיר אחרי הסינגולריות. נכון שכאשר הפיריון מזנק גם קצב גידול התמ"ג מזנק, ואז התשואה על השקעות מזנקת, ואז באמת אפשר לנוח על שפת הבריכה הפרטית ולחיות מהדיבידנד - אפילו אם אתה משקיע קטן מאוד. אבל מה סוף התהליך? אנשים מפסיקים לעבוד, מחירי מוצרי ההון יורדים, הוצאות היצור שואפות לאפס. המשמעות הכלכלית של הסינגולריות היא אולי שהמחירים מגיעים לאפס. אם המחירים הם אפס, כסף לא רלוונטי יותר, וגם אין שוק. כלומר אין מנגנון שמחליט מה מיצרים. איך בכלל מתארגנת חברה כזאת? כל הסדר החברתי שלנו מבוסס על מחסור. חייבים לחשוב במהירות איך מסתדרים בלי מחסור, מפני שלא נשאר הרבה זמן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אובמה לא סוציאליסט-רחוק מכך. האמירה "נבזבז היום ו..." היא אמירה שיש בה לא מעט דמגוגיה. שים לב שההצעה של הרפובליקנים לקיצוצים קובעת "חוץ מהוצאות הבטחון". אבל יש שורה שלמה של כלכלנים כמו זה שהבאתי בקישור וכולל את פול קרוגמן, שחושבים אחרת על ניהול הגרעון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הסתם יצוצו משימות חדשות. יש הרבה דברים שדורשים התערבות אנושית. ככל שמשימות מסוימות הופכות לאוטומטיות, צצות משימות אחרות. זמן תמיד חסר. מכאן שכוח אדם הוא משאב מוגבל. לכן יש מחיר לעבודה האנושית, בדרך זו או אחרת. בהנחה שאין משאבים מוגבלים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוף התהליך הוא שהשמש תכלה את חומרי הדלק שלה, תהפוך לענק (לבן? הקוסמולוגיה שלי די חלודה) וכולנו נושמד. עד אז נצטרך להתמודד עם בעיות כלכליות ואחרות. באשר למשפט הסיום שלך, תפסת את זה הפוך: הסדר החברתי שלנו איננו מבוסס על מחסור, המחסור מאלץ אותנו למצוא שיטות של סדר חברתי. כל דבר שאין בו מחסור - אין צורך בדרך להכריע כיצד להשתמש בו. בפועל, אין דבר שאיננו מצוי במחסור, כל שטח כדור הארץ הוא סופי, וימי חיינו הם סופיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אדום. כמו הצבע של הקוסמולוגיה שלך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין שלרבים הרעיון של מימוש בינה-מלאכותית וסינגולריות כל כך שונה ומוזר ביחס למציאות העכשווית, עד שמתיחסים אליו כאילו הוא ספקולציה מד"בית רחוקה, ולא ממש רלוונטית. דעתי שונה, אבל מפני שכל הטיעונים שאני יכול להעלות בדעתי הם לא יותר מניפנופי ידיים ואנקדוטות, אז נעזוב את זה. שאלה אחרת היא שאלת האוטומציה החכמה. לא ממש בינה מלאכותית, אבל מדובר בטכנולוגיות שנמצאות כבר כאן, ויש להן ישומים מסחריים כבר עכשיו. ראיה מלאכותית, זיהו דיבור, עיבוד שפה טבעית, רובוטיקה, מערכות מומחה. התבונן בגרף הבא: http://alfred.stlouisfed.org/graph/?id=USGOOD,SRVPRD... מה קורה ליצור הסחורות בארה"ב? מדוע אנשים שנפלטים מיצור סחורה שעובר זמנה אינם "ממוחזרים" לתעסוקה אחרת ביצור יעיל יותר של סחורה חדשה? האם הם עוברים לתעסוקה הדורשת התנהלות בסביבה גמישה יותר, ולכן לא ממוכנת עדיין, והם מוצאים סביבה זו בשירותים? או אולי הם עוברים לתעסוקה הדורשת מגע ישיר עם הלקוחות האמריקאים, ולכן הפועלים הזולים בסין לא יכולים לדחוק אותם ממנה? אם כך, מה ההבדל הכלכלי בין בין הרובוט או התוכנה החכמה הזולים יותר מהעובד האנושי בדיוק כפי שהעובד הסיני זול מהעובד האמריקאי? אולי הסינים נותנים לנו דוגמית ממה שהטכנולוגיה תגיש לנו בעתיד (והפעם בהחלט העתיד הנראה לעיין)? היכן יעבדו חלק מעובדי וולמרט כאשר רובוטים יסעו בלילות בין המדפים וינהלו את המלאי באופן אוטומטי, כאשר קופאיות אוטומטיות יחליפו את האנושיות? באשר להערת הסיום שלך, אני מסכים. אבל בכל אופן השוטר עובד במשטרה. אולי הוא נהנה מהעבודה, אבל הוא עובד שם בשביל פרנסה. החברה שלנו בנויה על אירגונים למטרת רווח. אם רווח לא חשוב מפני שיש שפע, האירגונים מתפרקים. יש מחסור בחומרי גלם. כיצד יודעים אם טון ברזל ישמש לבנית מכונית או לבנית פסל? כיצד יודעים מה הצרכנים רוצים? ברור שתהיה אנרכיה, הממשלות יאבדו את כוחן לשלוט. מי ישליט חוק וסדר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...ויש תיאוריה אחרת שטוענת שכל זה כבר קרה. למה אנחנו קונים חולצה יפה במאה שקל וצפונה, כשאפשר למצוא אחת רק ב20 שקל בשוק הכרמל? למה אנחנו מוכנים לשלם פי שתיים שכר דירה כדי לגור בעיר או שכונה מסויימת, ולא באחרת? (שכונת התקווה זולה בהרבה ממרכז תל־אביב, ויפו זולה עוד יותר). למה לשלם מאות אלפי שקלים בשכר לימוד ובזמן שהיה יכול לשמש לפרנסה, כדי לעשות תואר בפילוסופיה? כל הדברים האלה קונים לנו סטטוס חברתי, שהוא משאב חסר בהגדרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוחה. עושים תואר וקונים חולצה יפה גם בגלל הגשמה אישית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגשמה אישית אפשר להשיג גם באמצעות אוריגמי של קרעי עיתון, או כניסה להרצאות כשומע חופשי. לכולנו יש דחף להגשמה אישית אבל הדרך שבה אנו מממשים אותה היא עניין חברתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעשה נעשה בהקשר חברתי איננו אומר שהוא צריך להימדד רק מנקודת המבט החיצונית של כלכלת סטטוס חברתי. ישנם גם מניעים פנימיים למעשינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבדלי הדגשים בינך לבין עדי יכולים להיקרא כמחלוקת מתודולוגית: כיצד להסביר פעולות אנושיות. האם הסבר פעולות דורש מאיתנו להמשיג אותן במונחים של קונטקסט חברתי או שהסבר צריך להיעשות במונחים של מניעים הפנימיים. אבל יש עוד דרך להתבונן במחלוקת הזאת. לא כבעיה מתודולוגית, אלא כבעיה חברתית. החברה הטובה, תגיד הביקורת החברתית, היא זאת שבה יש התלכדות בין דרכי השגת הסטאטוס החברתי לבין המניעים הפנימיים של בני-אדם. בחברה כזאת סטאטוס חברתי מושג ע"י הגשמה עצמית ולא ע"י קניית חולצה יקרה. הפער בין ההשקפות המתודולוגיות הוא פער מדומה, והפער האמיתי הוא בין "החברה הטובה" לבין המצב החברתי הנוכחי. חוסר ההתאמה בין פעולה לשם הגשמה העצמית לבין פעולה לשם השגת סטאטוס הוא זה שיוצר "ניכור", והופ, חזרנו למארקס ולאסכולת פרנקפורט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי (אולי אני צריך באמת לקרוא סוף סוף את). אם אני עושה משהו כדי להשיג סטטוס חברתי אז אני לא באמת עושה את זה עבור עצמי, לא? מה שאני אמרתי קצת שונה, שהחברה משפיעה על הנתיב שאני בוחר למימוש עצמי. נגיד, חופשת סקי באוסטריה למי שיכול להרשות לעצמו. מצד אחד זה לא שהוא לא באמת נהנה לגלוש בשלג, ומצד שני זה לא שהוא באמת יהנה מזה כל כך הרבה יותר מאשר מסתם סוף שבוע מאורגן באילת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתקשה להבין את כוונתך. עד כמה רחוק אתה לוקח את "החברה משפיעה על הנתיב שאני בוחר למימוש עצמי"? אם יש "עצמי" שקודם ל"מימוש", תמיד נוכל לשאול האם הנתיבים שהחברה מציעה אכן מביאים למימוש כזה. למשל, טענה נפוצה היא שצרכנות (של חולצות) היא תחליף למימוש עצמי ולא מימוש אמיתי. במילים אחרות, ביקורת חברתית כמעט תמיד מניחה שיש "טבע האדם" ושאפשר לבדוק האם החברה מותאמת להוצאה מהכוח אל הפועל של הטבע הזה. מצד שני, יכול להיות שאתה טוען שאין "עצמי" שקודם ל"מימוש", אלא שהעצמי נוצר תוך אינטראקציה חברתית. אם הבנתי את הדוגמא שלך, נדמה לי שאתה טוען זאת לגבי אותו נופש באוסטריה. הוא לא דואג בפשטנות לסטטוס שלו, אלא נופש באוסטריה בגלל שהזהות שלו היא של אנין טעם שנהנה בסקי ולא בחופשות עם עמישראל. אז אפשר לטעון שאין עצמי שקודם לחברה, אבל אז, מה פירוש המושג מימוש עצמי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעת עתה קשה לי לקבל את הדיכוטומיה שאתה מציע. אולי עוד תצליח לשכנע אותי. לדעתי העצמי מושפע במידה דרסטית מהחברה, אבל עדיין יכול להיות קודם לה, וכל הדברים שאמרת יכולים להיות נכונים או רלבנטיים גם יחד. מה שכן: אני לא חושב שצרכנות של חולצות חייבת דווקא להיות תחליף למימוש עצמי ולא מימוש אמיתי. יש בזה אמירה אסתטית, יצירתיות, אספקטים של משחקי־תפקידים1, ולכן גם אינטרטקסטיליות2, בניית זהות, וביטוי זהות. אני לגמרי לא מזלזל באופנה. יכול להיות שעבור מישהו, רכישת חולצות היא תחליף למימוש עצמי, אבל אני יכול להגיד את זה גם על כל פעילות אנושית אחרת (ראה האזרח קיין [ויקיפדיה], נניח). לגבי הנופש באוסטריה, הבנת אותי לגמרי. אבל – אדם יכול לממש את עצמו גם "עצמו" לא קדם לחברה, לא? למה זה יותר בעיה מהמקרה האחר? 1 יש לי חולצה שכשאני לובש אותה אני נראה קצת כמו טוני סופרנו. זה לא משהו בוטה, היא נראית כמו סתם חולצה יפה ולא כאילו התחפשתי או משהו כזה, ולא נראה לי שמי שרואה אותי בה דווקא חושב בצורה מודעת על טוני סופרנו, אבל אני כן מאמין שהיא מעלה דימויים מסויימים. זה נחמד. אני מאמין שלכמעט כל החלטה אופנתית שלנו יש היבטים כאלה, גם אם הם לא מודעים. 2 pun intended
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שאני יכול לשכנע אותך. אני יכול רק להציג אלטרנטיבה. שאלתי עד כמה רחוק אתה לוקח את ההשפעה החברתית על המימוש העצמי, ונדמה לי שאכן לקחת אותה רחוק. אתה מתאר את העצמי כעוסק בבניית זהות ע"י מניפולציות בסמלים חברתיים. העצמי מתבטא בפעולת הבחירה מתוך הסופרמרקט של הסמלים וביכולת ליצור קולאז' משתנה של הסמלים האלו ולשחק עם המשמעויות שלהם. אני לא אראה כמו טוני סופרנו באף חולצה. אבל אם אלבש חליפת רב-חובל אני יכול להיראות כמו פופאי. אבל האם בכך שלבשתי את חליפת רב-החובל הפכתי למארלו שחודר באומץ אל לב המאפליה? מארלו היה צריך לצאת למסע ארוך ומסוכן כדי לגלות את האמת על קפטן קורץ ועל עצמו. הוא נזקק לכל המסע הזה כדי להשאיר את הדימויים החברתיים מאחוריו ולהתמודד עם טבעה הפראי של האמת. וכאן השאלה שלי אליך: האם יש אמת מעבר לסמל? אנחנו יכולים לשחק עם סמלים כל חיינו, אבל האם הסמלים הם כל מה שיש? אני יודע שאפשר לתאר את כל חיינו כמשחק בסמלים. אחרי הכל, מארלו הוא גם סמל. ואם אותו נופש באוסטריה ילך לטיפול פסיכולוגי ויגלה שם שהוא זקוק לחופשה באוסטריה כי אמא שלו לא אהבה אותו מספיק, נוכל לטעון שהוא לא גילה שום דבר אלא החליף את הנרטיב הישן בנרטיב פסיכולוגיסטי. ובכל זאת, כשאני מעמיד את היציאה הממשית למסע ללב המאפליה מול לבישת החולצה של מארלו, אני משוכנע שיש ביניהם הבדל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי יש אמת בסמל, אבל היא לא בהכרח אינווריאנטה אלא לפעמים איזו מוסכמה חברתית. קשה לי למצוא דוגמאות טובות. את "לב המאפליה" לא קראתי, ורוב האנשים גם לא קראו, אז להתחפש למלח לא עובד. גם טוני סופראנו לא משרת אותי כל־כך טוב. אז איזו דוגמה אני אתן לך? (הולך לארון, מתבונן בבגדים.) אם אני קם בבוקר יום שישי אביבי, ומתלבש כמו איזה סטודנט פרפ-סקול אמריקאי, (ולא, נגיד, בסגנון היותר שמרני/דרמטי שמאפיין אותי בד"כ), אני עושה את זה כי אני מרגיש אופטימי/פזרני/ספונטני/יהיר/מפונק, או אולי דווקא בגלל שאני רוצה להרגיש כך, אבל ככה גם כולם ברחוב ובבית־הקפה שאני קופץ אליו לאכול איזה בראנץ' יתייחסו אלי, והיחס הזה משפיע גם על ההתנהגות וההרגשה שלי באותו רגע. אז מצד אחד זה בכלל לא אותו דבר כמו באמת להיות סטודנט פרפ-סקול אמריקאי בדרך לסיבוב על היאכטה עם החבר'ה, ומצד שני, מהיבט מאוד רלבנטי, זה דווקא כן בדיוק אותו דבר. אתה לא חייב לשוט בקונגו ולראות זוועות כדי להגיע לגילוי־עצמי. אבל אם אתה מרגיש/רוצה להרגיש במצב־רוח המתאים לגילוי כזה או ליישום מסקנותיו, אתה יכול להתלבש כמו מרלו, אם זו הסמליות שלו עבורך. זה לא הסמליות שלו עבור רוב בני־האדם, אז אני קצת סקפטי לגבי האפקטיביות של זה. לגבי טיפול פסיכולוגי, לא ניסיתי. אבל אני חושד שיש השפעה מכרעת לעצם התהליך של החלפת הנרטיבים, ולאיזה נרטיב מחליפים זה פחות חשוב ממה שנראה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שלפעמים סמלים הם מוסכמה חברתית ואין להם הוראה ממשית. אני גם חושב שאלה סמלים לא כל כך חשובים, אלא אם כן אתה טוען שאלה הסמלים היחידים שיש לנו ושהממשות היא לא רלוונטית. דהיינו, נוצר קרע בין הסמל לבין הממשות, והסמלים מקבלים את משמעותם רק מתוך התייחסות לסמלים אחרים. אם זאת הטענה, זה נראה הגיוני שכל מה שנשאר לנו לעשות הוא לשחק עם הסמלים הללו. מימוש עצמי הוא לא סתם צריכה של סמלים מהחברה, אלא בנייה יצירתית של סגנון החיים שלנו באמצעות אותם סמלים חברתיים. אופנה, אופי הבילויים, עבודה, צורות ביטוי, סוג הרכב ועוד. הנקודה (המודרניסטית) שלי היא פחות סקסית. נראה לי שלרוב אני כן יכול להבחין איזו ממשות באים הסמלים לייצג, ואני יכול להבחין שיש פער בינם לבין הממשות הזו. הסמלים יכולים להיות מתאימים יותר או פחות לדברים שהם באים לייצג. יש ''עומק'' מאחורי הסמל, שהוא המרווח בינו ועד למטה אל הממשות, ואנחנו יכולים לנסות לחפור שם כדי להתקרב לממשות. יש עצמי מתחת למושג החברתי של ''העצמי''. זה לא אומר שהעצמי לא מושפע מהחברה, אלא שהוא לא זהה לסמל של ''העצמי''. פרויקט הזהות, או המימוש העצמי, הוא הניסיון להגיע יותר ויותר למטה אל מתחת לסמל אל העצמי ''הממשי'', ולא להוסיף עליו עוד ועוד סמלים חברתיים. בחירת חולצה אופנתית היא אקט של בניית העצמי בהשקפה אחת והתרחקות מהעצמי וכיסוי שלו בהשקפה שנייה. כמו שכתבתי קודם, אני לא חושב שאני יכול לשכנע אותך. אין לי, לצערי, טיעונים מנצחים. רק הרגשה עמומה שיש שם משהו מעבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם־כל, יהונתן, אתה באמת לא צריך לשכנע אותי בשום־דבר. תפיסת־העולם שלי בנושא הזה לא עד־כדי־כך מגובשת שאני מרגיש בנוח להתחייב לטעון בעדה בצורה עקבית; אני בסך־הכל מנסה לברר לעצמי את הנקודות תוך־כדי שיחה1. אז. אני לא חושב שהעמדה שלי (עד כמה שבכלל) היא קיצונית כמו שאתה חושד. הסמלים בוודאי שיכולים לייצג ממשות. "אופטימי/פזרני/ספונטני/יהיר/מפונק", נגיד, כמו שכתבתי קודם, הן תכונות ממשיות, או על־כל־פנים אנושיות-אוניברסליות ולא תלויות־תרבות, למרות שיכולים להיות להן סמלים שונים בתרבויות שונות, וסמלים שמנהלים ביניהם אינטראקציות שונות. למעשה, קשה לי לחשוב על סמלים שאין להם מטען אנושי-אוניברסלי בכלל. אפילו למוסיקה, המופשטת שבאומנויות, יש מטען רגשי אנושי-אוניברסלי, בנוסף על ההגדרה התרבותית-זהותית שהעדפה של סוגים מסוימים של מוסיקה נותנת לאדם. בעניין הנקודה המודרניסטית שלך. אני לא חושב שהמוח האנושי בנוי לתפוס את המציאות העירומה לאורך־זמן. אנחנו חייבים להלביש עליה סמלים. שיחקת פעם משחקי תפקידים בשיטה גנרית כמו Hero System? יש לך חוקי־עולם שמבטאים בדיוק מה יכול או לא יכול להיות בו, אבל אתה מוצא את עצמך מבטא אותם באמצעות מושגים ספציפיים לז'אנר (רובי־סער, אקדחי־לייזר, וכדורי־אש קסומים נשלטים כולם על־ידי בדיוק אותם חוקים שעוסקים בסיכויי־הפגיעה של כלי־נשק יורים). סיפורים אנושיים-אוניברסליים מופיעים בצורה שונה לחלוטין בכל תרבות: פעם זה הנסיך שהורג דרקון כדי להציל נסיכה, פעם זה סגן עייף שמביס את הנאצים כדי לחלץ טוראי ביש־גדא, ועדיין אנחנו מספרים כך את הסיפורים ולא מנסים לדבר על "סובייקט נחוש שמנסה להציל אובייקט מבוהל ונתקל באוייב מרושע ומסוכן". או תחשוב אפילו על משחקי־המחשב הפרימיטיביים ביותר מתחילת שנות השבעים, שהתעקשו להלביש מטען עלילתי וגרפי (מדומיין ברובו) על השניים-וחצי פיקסלים של דמויותיהם והמכניקה הבסיסית שלהם. אז אני היום אופטימי/פזרני/ספונטני/יהיר/מפונק. אבל אני לא יכול לבטא את זה בצורה עירומה כזו. אני יכול להגיד את זה (גם מילים הן סמלים, אבל עזוב), אבל אנשים לא יבינו אותי, או שיבינו אבל הסמלים (האופנתיים, נניח) שאני משתמש בהם סותרים את המסר וכך הוא נחלש, מה שמחליש גם את היכולת שלי לבטא את זה. אתה יכול לקלף את שכבות הסמלים כדי להגיע למטה, אבל כשתסיים אתה צריך (מבחינה אנושית ומהותית) לכסות אותו בחזרה בסמלים, בין אם באותם סמלים ישנים, או בסט חדש לגמרי שקנית בסיבוב קניות מופרע או שלקחת מהגיס שלך שהשמין מאז. דבר שני, זה שהיום אני אופטימי/פזרני/ספונטני/יהיר/מפונק לא אומר שתמיד אני כזה או שתמיד אני רוצה להיות כזה. זה לא שאין אופי קבוע־יחסית, זה לא שבירור הזהות הוא פרוייקט חסר־משמעות – רחוק מזה! – אלא שצריך לזכור, לדעתי, שכל מסקנה או החלטה שנגיע אליה בנושא הזה יכולה להיות נתונה לשינויים מרגע לרגע. אולי אם אתה נתקע עם חולצה שלא מתאימה לך, אז אתה מכסה את הזהות, וחש ניכור? עוד סיבה לרענן את המלתחה (האמיתית והסימבולית) לקראת פסח. 1 פוקו זועף עלי מהמדף: איך זה שקנית אותי בכל־כך הרבה כסף ועוד לא קראת דף אחד? והוא לא היחיד. שבו בצד! קודם־כול מסיימים להתווכח באינטרנט! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העמדה שאני מנסה לנסח היא שלא כל ביטוי עצמי הוא מימוש עצמי או הגשמה עצמית. לשם מימוש עצמי אנחנו צריכים לרדת "לעומק" העצמי ולהוציא משם משהו ולא לפעול רק לרוחב במניפולציות על סמלים. זה הניסיון שלי להגיב לעמדה ש"הזהות היא עניין חברתי". אולי זה נכון, אבל אני חושב שיש עומק שהוא מעבר לזהות החברתית. תלבש איזו חולצה שאתה רוצה. זה באמת בסדר מבחינתי. אני גם מסכים ברצון שלבישת חולצה יכולה להיות ביטוי עצמי. אבל מה היא מבטאת? במקרים שהזכרת, היא מבטאת "מצב רוח" שזה משהו "על פני השטח". mood הוא לא דבר חזק ועמוק כמו emotion. ואולי בכלל מתאים כאן המובן המקורי של sentiment? האנגלית שלי לא מספיק טובה, אבל מצב-רוח באמת מתאים לכלכלת הסמלים יותר מלרגשות עמוקים. אני לא חושב שצריך לדאוג מהמציאות העירומה. אנחנו לא יכולים להגיע אליה. רק להתקרב קצת לפעמים. בנוגע לפוקו. אם הוא מזדעף, זרוק אותו לפח. הוא מאמין ביחסי כוח, לא? נראה אותו מתמודד עם זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אני לא בטוח שאני מבין למה אתה מתכוון ב"מימוש עצמי או הגשמה עצמית", בניגוד ל"ביטוי עצמי". אז חפרת בעצמך והבנת שאתה X. מה אתה עושה עם זה? ואיזה מין X זה יכול להיות? האם X הוא קבוע באופי שלך, או שזה פשוט איך שאתה מרגיש בטווח־זמן של, נגיד, כמה שנים? ואם באמת אי־אפשר להגיע למציאות העירומה, איך אתה מנסח את X לעצמך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שיש לי תשובות טובות לשאלות הללו. אבל אני יכול לנסות. כשאני חושב על הגשמה עצמית אני חושב על הניגוד של כלכלת הסמלים החברתית. זאת יכולה להיות יצירה (מחקרית, אמנותית וכדומה) ואלו יכולים להיות יחסים משמעותיים עם בני-אדם אחרים (אהבה, ידידות, השפעה). אולי יש עוד אפשרויות שלא עולות בדעתי כרגע. מה שנראה לי שמאפיין את האפשרויות שהעלתי הוא שהם מחייבים מעורבות עמוקה של "העצמי", והוא זה שקובע את התוצר הסופי - בין אם זאת יצירה או אופי של יחסים. זאת לא השקפה חדשנית. היא נפוצה חברתית, ואני חושש שיש בה אלמנטים רומנטיים. אבל אין לי השקפה טובה יותר להציע. אני מסכים אתך שאנחנו משתנים והעצמי הוא לא קבוע. למרות שנראה לי שיש דברים קבועים. אתה בטח מכיר את התחושה של לפגוש חבר מהעבר. אתה נדהם מכמה האדם השתנה, ואחרי איזה זמן אתה נדהם כמה הוא לא השתנה בבסיסו. בנוגע למציאות הערומה, אני ממדל אותה בכלים סמליים, זה ברור. אני חושב על זה כמו על מדע: אנחנו מציעים כל מיני מודלים, ומנסים להגיע לקירובים כמה שיותר טובים. זה תהליך נמשך של ניסיון להבין מהו העצמי ולנסות ליצור לעצמנו מודלים שיהיו יותר ויותר טובים במובן של התאמה לממשות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז נראה לי שאולי ההבדל בין הגשמה עצמית לביטוי עצמי הוא רק כמותי? לבחור חולצה זו גם יצירה, יצירה אסתטית. היא דורשת השקעה וחוש טעם ושיקול דעת ובחינה ובדיקה ודמיון, גם אם הרבה פחות משדורש עיצוב ליין שלם של כאלה, נניח. וכמו החולצה, גם בחירה של פרוייקט־חיים או של שותפים ליחסים משמעותיים מתבצעת בתוך הקשר חברתי מסוים. בחברות שונות יש סולמות־ערכים שונים של מה חשוב, ואנחנו נרצה שהפרוייקט שלנו יהיה חשוב, ויש סולמות־ערכים שונים של אילו סוגי אנשים נחשבים יותר, ואנחנו נרצה יחסים משמעותיים עם אנשים שנראים לנו נחשבים. אז אפשר לראות את הבחירה של היצירות שלנו ושל האנשים החשובים לנו כביטוי של מי שאנחנו (רוצים להיות) בחברה, ממש כמו הבגדים שאנחנו לובשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת שאלה של מידול, לא? אפשר באמת למדל את כל הפעולות שלנו כבחירה בין אלטרנטיבות. אם נבחר רזולוציה מספיק גבוהה, לא יהיה אפילו הבדל כמותי בין הבחירות. אתה בחרת לקחת את החולצה השחורה מהארון וואן-גוך בחר לקחת את הצבע האדום מכן-הצבעים. אנחנו לא יכולים ליצור מודל של המציאות שיהיה בקנה מידה של אחד לאחד. בורחס כבר סיפר לנו על מפה כזאת, והיא הייתה בגודל העולם. אז השאלה היא מה אנחנו בוחרים למדל. הביקורת החברתית טוענת שמודל הפעולות כבחירה בין אלטרנטיבות מגדיר את האדם באמצעות היותו צרכן: אני תמיד בוחר בין חלופות נתונות בעלות משמעות חברתית, וכל שנותר לי הוא לשחק במשמעויות ובשילובים שלהן. זה אומר שאני לא "הולך מעבר" למשמעויות נתונות, וגם שכדאי שיהיו לי יותר חולצות כדי להגדיל את אפשרויות הבחירה שלי. נשארתי בעמדת הצרכן של מוצרים קפיטליסטים. אני לא בטוח שאני מקבל את הביקורת החברתית, אבל המידול הזה בכל מקרה נראה לי בעייתי. לכל פעולה יש משמעויות חברתיות, אבל לא כל פעולה נעשית לשם המשמעויות החברתיות. ולא כל פעולה מקבלת את המשמעויות כנתונות. השאלה שלי היא לא "למה בחרתי ב-X על פני Y או Z", אלא "מאיזה מקום באישיות באה הפעולה X". בנוגע למערכות יחסים, אולי הניסוח שלי לא היה ברור. אני מקבל שהבחירה עם אילו אנשים אנחנו מעוניינים לקיים מערכות יחסים היא חברתית ובמידה רבה תלוית-סטטוס. אבל ככל שמערכת היחסים היא משמעותית יותר, אני חושב שהחלק "החברתי" הולך וקטן לטובת "העצמי" האמיתי. בין אם השגתי את הילדה הכי יפה בגן ובין אם היא השליכה את התפוח והלכתי עם ילדה אחרת, אופי היחסים יהיה תלוי בדפוסים, מאוויים וצרכים של ה"עצמי" שלי ושל ה"עצמי" שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה יפה. "מאיזה מקום באישיות באה הפעולה X"- אבל עוד כשהבאתי לתמי את התפוח, חשבתי לעצמי שאני לא הראשון שמביא תפוחים ולמעשה ההרגשה של הליכה בעקבות נשכחים כלשהם, היתה ברורה בהרבה מתחושת ההמצאה או הגילוי. בעצם, עסקתי בלבחור, חשבתי לעצמי, ברומנטיקניות. בוחן את המידה המתאימה לי ומברר את המחיר ההטבות והעלויות המשניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היית אמור לתת את התפוח לנורית? אולי בזה העניין. בכל אופן, אני מתקשה לראות מה הבעיה. לא ביקשתי המצאה או גילוי כתנאי לאותנטיות. וגם הסכמתי עם עדי שהבחירה בפרטנר היא חברתית וקשורה לשיקולי סטאטוס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזה בדיוק הענין! היתי צריך להביא לנורית, עם נורית הכל היה בטוח הרבה יותר פשוט. אני חושב שהבעיה היחידה שלי בענין, זו הנדנדה בין משמעות חברתית למשמעות פנימית, ההנחה שהנפש נעה בין קטבים כאלו, אני חושב שהן זהות. בחירה משמעותית במיוחד מבחינה אישית, היא כזו משום שהיא נחשבת משמעותית בתרבות שלך, אחרת לא היה מדובר בבחירה כלל כנראה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חיפשתי בפתיל ולא הצלחתי למצוא ''נדנדה בין משמעות חברתית למשמעות פנימית''. לא טענתי ש''העצמי הפנימי'' משתמש בסמלים בדרך אחרת מהמשמעויות החברתיות שלהם. וגם עדי לא טען שיש רק משמעויות חברתיות. בכלל לא נגענו בנקודה. עזוב, עוד סנובית. חבל רק על התפוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני חושב שהחלק "החברתי" הולך וקטן לטובת "העצמי" האמיתי." אבל הגבתי כי נהניתי מהתגובה לה הגבתי ולא בשביל ויכוח על זוטים שלא סוחט עוד כתיבה מהסוג ממנו נהניתי. והיא לא סנובית בכלל! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהממם. קודם־כל, אני לא חושב שמידול זו בעיה, כי אנחנו לא מנסים למדל את כל האינטראקציות האנושיות, או אפילו את האינטראקציות של אדם אחד. אנחנו קודם־כול מנסים להבין אינטראקציה בודדת, והמפה של בורחס יכולה להישאר מקופלת בהאנגר. גם אני לא מרגיש בנוח עם הביקורת החברתית שהזכרת. אני חושב שההקבלה ההכרחית לצרכנות קפיטליסטית היא קצת מאולצת. דבר ראשון, אין שום חיבור טבעי בין שימוש במה שקיים, לבין קפיטליזם דווקא. דווקא חברות שמרניות (אני חושב על חברות חקלאיות קדומות, נגיד במצרים) התאפיינו בתרבותן, עד כמה שאני זוכר, בשימוש חוזר באלמנטים מקובלים, ודווקא תרבותנו־שלנו יותר יצירתית וחדשנית. אפשר לטעון שהתפיסה התרבותית של "ערבב סמלים מהמדף" משרתת אינטרסים כלכליים, אבל אני פשוט לא רואה צורך לעשות את זה בהקשר של הדיון שלנו, גם כי זה לא נדרש, וגם כי כבר דיברנו גם על סמלים שדווקא לא קונים בכסף. דבר שני, ואולי יותר לעניין, אני לא חושב שהמודל הזה מצריך צרכנות פאסיבית (אפילו במובן הלא-כלכלי). הסמלים האלה מתפתחים, הם מתקשרים זה עם זה, הם מתקיימים בתוך הקשר חברתי שמשתנה עם הזמן ועם בחירת הקהל. התקשורת שלך חייבת להיבנות מעל מטען תרבותי מוסכם כדי להיות גם מובנת וגם בעלת־עומק, אבל היא כן יכולה להיות חדשה. נגיד, גוון מסוים של דיעה פוליטית, או אפילו חולצה שדווקא עלי, ולא עליך, נראית כמו משהו שטוני סופראנו היה לובש. זו לא "תחפושת טוני סופראנו" שקניתי בחנות ושמיועדת לזה ושכולם יודעים כמובן־מאליו מה זה אומר. ובעניין ההגשמה העצמית, אני לא מצליח להבין אילו פעולות אתה תוכל להצביע עליהן ולהגיד "זה מימוש עצמי, זה יותר מביטוי של מצב־רוח חולף, וזה לא תלוי בהשפעות החברה". אני מוכן לקבל שיש קווי־אופי קבועים באדם. אולי הם אפילו גנטיים, מה שמבודד אותם מהשפעת החברה בצורה מוחלטת. אבל, אז, מה? איך תממש את עצמך בלי תיווך של החברה ומשמעויותיה? אני, נגיד, אוהב אנליזה מילולית. יכול להיות שאני כזה לגמרי בלי קשר לחברה. אז כפי שאני היום, אני מתדיין על זהות פוסטמודרניות באייל, ואם הייתי נולד בנסיבות אחרות או שההשפעות החברתיות עלי היו שונות, היית אולי מוצא אותי בבית־מדרש. ושתי הפעילויות לא שקולות, ולא דומות אלא במובן ששתיהן יכולות לספק אצלי את אותו הצורך, ויתרה מזאת, אי־אפשר להבין את שתיהן בתוך אותו הקשר חברתי אלא צריך לשפוט כל אחד מהן בהקשר החברתי שלה. אז מה זה "הגשמה עצמית"? עצם העובדה שאני שעושה בפועל משהו כזה? גם אם כן, הרי ששוב הגשמה עצמית לא יכולה לקרות מחוץ להקשר החברתי. מערכת־יחסים נעשית משמעותית עם הזמן, ותחילתה בבחירה שמגיעה מתוך הקשר חברתי. היוצא־דופן של קשרים חברתיים הוא שהם יוצרים חברה אוטונומית משלה, שאולי יש לה דגשים שונים במקצת משל החברה הכללית. אבל עדיין, בחירת בן־זוג רומנטי (שלא לדבר על עצם המשמעות של הרעיון של בחירת בן־זוג רומנטי) היא פעולה שלי כל־כך ברור שהיא נשלטת כמעט לגמרי על־ידי קונבנציות חברתיות. אתה רואה את זה אחרת? (אתה הרי בטח לא מתכוון לטעון בזכות "אהבת־אמת" שנמצאת אי־שם בעולם, כי בעולם של שישה מליארדים זה כבר דורש השגחה פרטית.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבעתי התנגדות לטענות שמעשים נעשים בהקשר חברתי ושאנחנו פועלים באמצעות סמלים. ההיפך. אני תומך נלהב בהשקפות הללו. כן הבעתי התנגדות לטענה שזהות וסמלים הם כל מה שיש. אותו נופש באוסטריה אכן מממש את זהותו (ובאותו זמן יוצר אותה) באמצעות הנופש באוסטריה, אבל בעינה עומדת השאלה אם הוא מממש את עצמו - את ''העצמי'' שנמצא מתחת לזהות החברתית. אם אכן יש כזה עצמי, אז אפשר לדון במרווח שבין הנתיבים שהחברה מציעה לנו למימוש עצמי, לבין נתיבים אחרים שיותר יתאימו ל''עצמי''. אם אין מרווח כזה, אז דיון כזה יהיה חסר משמעות, וכל שנותר לנו הוא ליצור את ''העצמי'' באמצעות משחק בסמלים ומשמעויות. כשאתה משווה רכישת חולצות ''לכל פעילות אנושית אחרת'' או מציע שההבדל בין הגשמה עצמית לבין ביטוי עצמי הוא רק כמותי, אתה לא עושה הבחנה בין ה''זהות'' לבין ה''עצמי''. אנחנו רק בוחרים בין סמלים, ולא מנסים להתאים את הסמלים למשהו עמוק יותר. לא לי להגיד לאנשים איך לממש את עצמם. הויכוח הוא לא על האם הקשרים חברתיים דרושים למימוש עצמי. ברור שהם דרושים. הויכוח הוא על הרעיון של העומק. יכול להיות שיש אנשים שמסתפקים במשחק באופנה. בתרבות המודרנית, שמאמינה בעומק, האנשים האלה יוגדרו כשטחיים, כי הם פועלים רק על פני השטח. התרבות המודרנית רואה את פעולת השחרור כהתקדמות לעבר אחדות של סמלים ושל מציאות. ההגשמה העצמית היא הוצאה מהכוח אל הפועל של המציאות העמוקה, מה שהיא לא תהיה. התרבות הפוסט-מודרנית טוענת שבחברה הפוס-תעשייתית סמלים כבר לא מורים על מציאות אלא מתייחסים לסמלים אחרים. היא מנסה ללמד אותנו שהשחרור הוא מהתפיסה שיש עומק מחייב. במקום זה היא מציעה לנו הגשמה עצמית באמצעות ''קרנבל'' של זהויות, קולאז'ים של סמלים, אינטר-טקסטואליות וכו'. עכשיו רק נותר לנו לבחור במה אנחנו מאמינים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מפקפק בכך שאפשר להבדיל בין השניים. איך אתה מבדיל במקרה הזה? החולצה היפה אולי גורמת לי להרגיש טוב, אבל (בסבירות גבוהה) היא לא תגרום לי להרגיש טוב אם היא לא אופנתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. יש משאבים שלעולם לא מתכלים ומצד שני הם חסרים תמיד, וזה די ממוטט את הקרקע מתחת לכל התיאוריות הכלכליות1. "סטאטוס" הוא משאב כזה. כשהכל נורא זול אנשים מוכרים את המחיר עצמו, וזו תרבות ה"מותגים". גם אם הבושם שעולה עשרים שקל מריח טוב יותר מהבושם שעולה מאתיים שקל, איש לא יביא לבת זוגו בושם בעשרים שקל כי המתנה אינה "ריח טוב" אלא "מחיר גבוה". ______________ אתמול שמעתי ראיון יפה בין מודי בראון לבין דב חנין לרגל יום השנה לצאת המניפסט הקומוניסטי. הוא אפילו ערער את אהבתי הרבה לקפיטליזם. תכף אעלה אותו הנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור, היה אתמול ראיון נחמד בין מודי בר און1 לבין דב חנין2. יש לי אמון רב בקפילטליזם כי לדעתי זו השיטה היחידה שהולמת את נפש האדם וכל שיטה אחרת תצליח פחות. תצליח פחות זה אומר שבפועל גם תהיה פחות סוציאליסטית כי יהיו לה פחות משאבים לסייע לחלשים שבקרבה. מאידך גיסא אני סולדת מתרבות הצריכה וממרוץ התל"ג. בסופו של דבר לא הבנתי מדב חנין מהו "קומוניזם דמוקרטי" ואיך הוא פועל, אולי מישהו ינסה להסביר. הנה הראיון המוקלט, ומרוב חיבה אף תמללתי אותו: מודי: ערב טוב - לילה טוב - דב חנין. דב: ערב טוב. מודי: עדיין קמוניסט? דב: עדיין מאמין בתיקון עולם, עדיין מאמין שעולם שיש בו 300 מיליארדרים שיש להם יותר הכנסות מ-3 וחצי מיליארד בני אדם הוא עולם לא צודק לא הוגן ולא אפשרי. מודי :-) ועדיין כמו קומוניסט אתה פותח בהצהרה אידיאולוגית עזה. ראינו שאולי בניגוד לשמועות הקומוניזם עדיין חי וצועד בכל מיני מקומות בעולם. דב: תראה, לא כל מה שנראה קומוניזם הוא באמת תיקון עולם. אם אתה מדבר על משטרי עריצות כמו צפון קוריאה מבחינתי זו לא שאיפה וזה לא מה שאני רוצה לראות. זו חזרה מאד מעוותת על דברים בעייתיים. מודי: סין? דב: סין זה קפיטליזם די אכזרי שמתנהל אמנם תחת דגל אדום, אבל הוא מבחינתי לא מושא השאיפות שלי. מודי: יש מקום בעולם שהקומוניזם המסורתי עדיין חי, אפילו כמפלגת אופוזיציה? דב: יש הרבה מקומות, הקומוניזם כתנועה של שינוי חברתי חי ובועט בדרום אמריקה בהרבה מאד ארצות, בהודו, בדרום אפריקה אפילו שותפים לשלטון, אפילו בקפריסין הקרובה לנו יש נשיא קומוניסט. מודי: בוא ניקח קרוז קומוניסטי לקפריסין! דב :-) כן כן, אפשר. מודי: אבל בזירה המרכזית של המהפכה כרגע, בכיכרות של מדינות ערב - וזה מעניין כי המניפסט פורסם ב 1848 שנת המהפכות של אביב עמים, 2011 כבר קיבלה את הכינוי "אביב העמים החדש" - והקומוניזם הפעם נעדר מהכיכרות, הוא לא אופציה. דב: השמאל בעולם הערבי דוכא במשך הרבה מאד שנים בצורה קשה. מפלגות קומוניסטיות מאד גדולות שהיו קיימות בעיראק למשל, או באינדונזיה, נטבחו בצורה אכזרית. גם במצריים קומוניסטים איישו את בתי הכלא הרבה מאד שנים. אבל המהפכות האלה בתחילתן, אני מאחל להן באמת שיתקדמו למקום טוב, שלא ידרדרו לאיסלמיזם בעייתי וחשוך. זה תלוי בשמאל של העולם הערבי, האם הוא יידע להתאושש והאם הוא יידע להוביל. מודי: אה, אתה אומר זה המקרה הפרטי של העולם הערבי, אוקי. קראתי את המניספט לכבוד השיחה שלנו, ועדיין הביקורת החברתית שלו היא מרהיבה. תרשה לי לצטט לך ולצופים: "הבורגנות (זה נגדנו, המניספט הזה) הבורגנות ניתקה בלי רחם את כל הקשרים שקשרו את האדם ולא הותירה שום קשר בין איש לרעהו זולת האינטרס העירום, זולת תשלום המזומנים חסר הרגש; במקום הניצול המעוטף באשליות דתיות ופוליטיות כוננה את הניצול הגלוי החצוף, הישיר, הנוקשה". דב: אכן כך, זה העולם שלנו. הטקסט הזה שנכתב לפי יותר מ- 150 שנה , תקרא אותו היום ותראה את העולם בו אנו חיים. הכל סחורה, הכל לממכר, השוק הוא העולם הטוטאלי, לכולנו יש ערך כספי. זה העולם שבו אנו חיים. מודי: אבל הנה, כולנו קראנו את המניפסט הקומוניסטי ואמרנו: וואו, זה נכון! יאללה, בוא נהיה בורגנים! זה מה שקרה בשורה התחתונה. דב: וכל כך טוב לך? יש אמירה נורא יפה של לילי טומלין דווקא - שהיא כידוע לך לא תיאורטיקנית - היא כתבה שבמירוץ העכברים גם מי שמנצח נשאר בסוף רק עכבר. ובמירוץ העכברים הבורגני שחלק מאיתנו נמצאים בו ורצים כל הזמן במעלה המדרגות היורדות - כמו באליסה בארץ הפלאות, צריך לרוץ מהר כפליים כדי להישאר במקום. זה לא כל כך טוב. גם לבורגנים שלנו לא כל כך טוב. מודי: ובכל זאת, ואולי חלק מהענין שבכל זאת כולנו בחרנו בבורגנות - דב: לא ממש כולנו, אגב. מה זה בורגנות? בישראל יש לך לא רק הרבה עניים כולל עניים חדשים, יש לך גם שכבות ביניים שהולכות ונשחקות ולא יכולות לגמור את חודש. זאת בורגנות? מודי: אבל עדיין השכבות האלה שואפות וברגע שיתאפשר להן - כמו שההורים שלי היו פועלים וברגע שיכלו הם ערקו להנהלה, ואני כבר עצמאי ומוציא חשבוניות - דב: זה מה שהקפיטליזם מוכר, הקפיטליזם מוכר את הסיפור שכל אחד יכול, רק תנסה וגם אתה יכול להיות ביל גייטס. זה הסיפור שמוכרים לכולם. זה סיפור נורא קליט אבל מה לעשות שהוא לא נכון. כמה ביל גייטס אתה מכיר? מודי: אבל יכול להיות שהאלטרנטיבה שהקומוניסטים הציגו במהלך המאה העשרים נגמרה כל כך רע, שנשארנו רק עם האלטרנטיבה הזאת. דב: האלטרנטיבה שהקומוניסטים הציגו במהלך המאה העשרים - שהיו לה אגב השגים, השגים מרשימים - היא נגמרה רע מאד. היא נגמרה רע מאד בגלל שגיאה אחת מאד יסודית ועמוקה שגרמה לכך שהרכבת הזאת ירדה מהפסים, וזו המחשבה שאפשרי סוציאליזם בלי דמוקרטיה. לא הבינו שסוציאליזם לא רק חייב דמוקרטיה פוליטית, ולא רק שבמהותו הוא יותר דמוקרטי מהקפיטליזם כי הוא משחרר את הדמוקרטיה מהטייקונים וכל בעלי ההון, סוציאליזם הוא גם השלטה של הדמוקרטיה על הכלכלה והחברה. מודי: השאלה איך אתה יוצר מצב שאין קניין פרטי בתוך הדמוקרטיה, שאין חופש קניין. דב: הסוציאלזם והקומוניזם לא עוינים את חופש הקניין. הם עויינים את הרעיון שהקניין הוא חזות הכל. שהשוק משתלט על כל מישורי החיים, כי הקפיטליזם זו מערכת שבה הכל שוק, כולל יחסים בין בני אדם. לשוק יש מקום בעולם, אבל הוא לא יכול להיות חזות הכל. מודי: אני חוזר למניספט: "החברה מוצאת את עצמה פתאום מוחזרת למצב של ברבריות, מפני שיש לה ציביליזציה למעלה מהמידה, אמצעי מחייה למעלה מהמידה, תעשיה למעלה מן המידה, מסחר למעלה מן המידה" - ואם זה היה נכון אז, זה בוודאי נכון היום. דב: כן הסיסמה של הקפיטליזם במילה אחת היא 'עוד'. ול'עוד' הזה אין גבולות. הבעיה הגדולה היא שה'עוד' הזה, החברת 'עוד' הזאת של לייצר יותר ויותר, ה"השתמש וזרוק" הזה של הקפיטיליזם - חיים בעולם שאין בו אפשרויות ל"עוד" אינסופי. מודי: וזו הנקודה שבה אתה הופך מאדום לירוק. דב: אני לא הופך, אני חושב שהאדום היום הוא ירוק מאד והירוק האמיתי היום הוא האדום מאד. מודי: תסביר. דב: מרקס שם המון הדגש על סתירה אחת של הקפיטליזם שהיא הסתירה הפנימית בין עשירים לעניים, מנצלים ומנוצלים. הסתירה השניה של הקפיטליזם - שלא כל כך היתה חשובה בימיו של מרקס למרות שהוא מדבר עליה כמו שאתה ציינת - היא סטירה בין המערכת הזאת של הקפיטליזם שמבוססת על מה שמרקס קרא "הצבר הון" - כלומר כל הזמן לגדול, כל הזמן לצמוח - לבין העובדה שהצמיחה הזאת נעשית בתוך עולם שהוא עולם נתון. כשיש לך מערכת שכל הזמן גדלה, בלי להתחשב ביכולות ההכלה של המקום עליו היא יושבת זו בעיה מאד גדולה, אתה יודע, ברפואה יש לזה שם... __________________ 1 מודי בר-און - הגבר הכי שווה בטלוויזיה. (האישה הכי שווה היא אפרת שפירא רוזנברג.) 2 דב חנין - הח"כ הכי שווה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע! אבל עכשיו אני לא יודעת איך קוראים לזה ברפואה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא מתכוון לגידול סרטני (הוא זרק את זה כי זה התבקש מילולית, אני לא בטוחה שזו אנלוגיה נהדרת) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קוראים לזה לתופעה שמאל. ססמאות, רוע ופוליטיקה בדיוק כמו בימין, רק ללא הגיון. קיים תיעוד חוצה גבולות: כדאי לראות עד הסוף - ולגלות מדוע דב חנין ושאר הכוהנים נשמעים מעורפלים כשהם מפסיקים לתקוף את הקיים ומתחילים להציג את האלטרנטיבה שלהם, מבט שמאלה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה בדיוק אתה מצפה מראיון קצר שבא להקיף נושאים ענקיים? שדב חנין לא הצליח בקופירייטינג כמו הליצן באתר שהבאת? איפה זה בדיוק "הסוף"? אצל דב חנין אין "סוף"; יש תהליכים ומגמות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שדב חנין הצליח למצב את עצמו בתור משהו שהוא מאוד רחוק ממנו. זה חוזר על עצמו ומשתקף בסרטון בצורה מדוייקת. הליצנים הם עדיין אלה שמאמינים שלדב חנין בהיותו איש שמאל, אכפת מאוכלוסיות חלשות. יש כאלה שצריכים את הבעיות, גם על חשבון אוכלוסיות חלשות. כל עוד יש בעיה ויופנו אליה תקציבים ומשאבים לטיפול מישהו מרוויח -ובגדול(כסף, הון פוליטי). אם אתה מעוניין לדעת עוד על הפער, קרא כאן > |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן שאתה צודק, אני עצמי תמכתי בדעה זו בדיון קודם1. בכל אופן אפשר לטעון כנגדך שבמעמד חברתי יש תועלת חומרית. כלומר באופן חלקי לפחות אנשים שואפים לחזק את מעמדם החברתי,לשווק את עצמם, ליצור קשרים, להרשים, כדי לזכות בהזדמנויות ובסופו של דבר בתמורות כלכליות. בחברה שיש בה הכל (ואני מתכוון ממש הכל - כולל האפשרות לסנתז לעצמך בת זוג שנראית כמו בר רפאלי) מי בכלל צריך תמורות כלכליות? ואפרופו בר רפאלי מסונתזת, מי בכלל צריך אנשים אותנטיים, ומדוע לטרוח לעשות עליהם רושם? 1 קונשטוק מצא בטובו את המקום תגובה 529109 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצב קצת קיצוני. לא רק ביטלת את הכלכלה אלא פחות־או־יותר את העולם הפיסי כולו. אם כולנו (נגיד) חובשים קסדות מציאות וירטואלית וחיים בעולם משלנו, אז כבר אין משמעות לשום דבר בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ארצה לסנתז לי בת זוג עם אופי ואישיות, לא רק מראה נתון (אחרת זו סתם גרסה משוכללת של צריכת פורנוגרפיה). ברור שזה יהיה אפשרי באותה קלות, הבעיה היא שהמסונתזת עלולה לא לרצות אותי. אולי היא תעדיף לסנתז לעצמה מישהו שנראה כמו לאונרדו דיקפריו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |