בתשובה לתשע נשמות, 19/10/10 22:02
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא הבנתי את כוונת השאלה. האם אפשר לתרגם אותה ל"מה היית רוצה לרצות?"? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האם היית רוצה להיות כמו ביל גייטס או כמו האם תרזה, או אולי דווקא כמו גרגורי פרלמן? איזה סוג של אדם היית רוצה להיות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי. גם אני לא יודע לענות על השאלה הזאת, למרות שכן חשבתי עליה רבות. מזל שיש עוד זמן עד שאני אהיה גדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הבעיה היא שאתה כבר אדם עכשיו... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה סתם מנחש. אני תוהה אם אתה צודק. האידאל של "להיות כמו מישהו" נראה לי שייך לחברה מסורתית, שבה אדם צומח לזהויות נתונות ("והיו עיניך רואות את מוריך"). יש לנו גם אידאל מודרני שונה, של "להיות נאמן לעצמך". רעיון הזהות נתפס כפרויקט מתמשך, אישי וייחודי, של שילוב החוויות שאנחנו עוברים וקווי-האופי המולדים שלנו יחד עם אלמנטים מהמסורת הכללית ומהמסורת המשפחתית שלנו. האם רעיון הזהות המודרני מחייב אותנו לשים לעצמנו מטרות של איזה אנשים היינו רוצים להיות כדי להתקדם? אני לא בטוח. מצד אחד, מטרות כאלה עשויות לעזור לנו לצאת מההתבוססות בעצמי ובמיידי. אני מבין את הרעיון שכדי שיהיה לנו אינטגריטי, אנחנו זקוקים לקריטריונים לעמוד בהם. מצד שני, מטרות כאלה מפריעות לבנייה החופשית של פרויקט הזהות. הן יכולות להתגלות כחיץ בינינו לבין עצמנו וכתחליף קל מדי להקשבה מתמדת לעצמנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתי שאני יגדל אז אני יהיה אסתי גינצבורג שזותי דוגמנית נורה חשובה ויפה אחר כך שאני כבר יגדל נורה נורה ואני כבר יהיה זקנה בת איזה מלנתלפים אולי אפילו בת 24 או משו כזה אז אני כבר יהיה אסתי גינצבורג שחזרה בתשובה ואז אני יהיה נורה טובה וקדושה ויהיה לי בטלויזיה תוכנית בקבלה ובהתחזקות ובלהתאמן על יהדות ושמירת שבת וכול זה עיםם אתה אסטרולוג או פסיכולוג אז מאניין איפה אתה משייך אותי מכל מה שאמרת, כי אני חייבת לגיד לך שככה בידיוק אבל בידיוק גם כל החברות שלי גם הם מ ממממ ש אומרות את מה שאני אומרת והם רוצות אותודבר בידיוק וזה גם הבנות שהם מימישפחה מסורתית וגם אלה שביכלל לא וגם בנות שאימה שלהם היא סתם סתומה וגם בנות שאימה שלהם היא משאביאנוש נידמה לי או משו כזה אולי מעצבת שזה ממש עבודהחשובה ובלילה היא גם עובדת רקדנית בטן בחתונות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין יותר, איך זה להיות הילדה הכי יפה בסביבה? תמיד סקרן אותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מעניין אותך גם איך זה להיות הילד הכי מכוער בגן, יש לי כמה סיפורים בשבילך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מעניין אותנו. ספר, נו... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסופו של דבר זה פחות משמעותי משחושבים, והגורל הוא לנצח אותו גורל - היפות תמיד ירצו להיות חכמות והחכמות תמיד ירצו להיות יפות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם תמיד עניין אותי לדעת, איך זה להיות עם קומון-סנס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא משהו. איך זה להיות יהונתן אורן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לא שוס היסטרי, אבל אני לא מתלונן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי כתב את זה? בטח אייל-גבר, שמתי לב שנשים מקנאות מכדי להגיד אפילו בצחוק, אפילו באייל של אז, על אסתי גינזבורג או על השניה... רפאלי? שהיא "נורה יפה". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באייל של אז, הקוראים היו מבדילים בין נורא לבין נורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שהכוונה הייתה לפצצה יפה. נראה לי שהתגובה המקורית נשארת עדיין סבירה באותה מידה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לגמרי לא מסכים אתך. ראשית, אני לא מדבר כאן על צמיחה אל תוך זהויות נתונות; אם אני מזכיר שמות אז זה רק כארכיטיפים, כלומר ביל גייטס עשוי לייצג את היזם הפעיל והנמרץ, האמביציוזי והמצליח; האם תרזה היא ארכיטיפ של אדם המקבל אחריות על העולם שסביבו והנותן את כל מה שיש לו כדי לשפר את מצבם של אחיו בני האדם; גרגורי פרלמן הוא הסמל של המדען החוקר שבכוח מוחו מרחיב את גבולות הידע האנושי, האיש שלא מעניינים אותו תהילה, כבוד או הצלחה חמרית אלא רק השגי הרוח. השאלה החשובה שהדמויות האלה מעלות, מבחינתי, היא לא "האם היית רוצה להיות יזם מצליח" או "האם היית רוצה להיות מדען חוקר" אלא "האם היית רוצה להיות אדם שמה שמניע אותו הוא ההצלחה, הנתינה או הידיעה". השאלה עם מי מהארכיטיפים האלה אתה מעדיף להזדהות (או באיזו מדה אתה מזדהה עם כל אחד מהם או עם אחרים מהגלריה האינסופית של דמויות) אינה עומדת בסתירה למיזם בניית הזהות שאתה מתאר. להפך; בניית זהות היא במהותה בניית היכולת לענות על שאלות כאלה, ומצד שני היא עשויה להיות מוזנת על ידי הנסיון לענות עליהן. שנית, לגבי עצם בניית הזהות שאתה מתאר - אני לגמרי לא משוכנע שכך מתנהלים הדברים בעולם האמיתי. אני סבור שאנשים מחפשים להם, ומוצאים במודע או שלא במודע, מודלים להזדהות; זה חלק מטבעם. אני רואה את הילד שלי (מלפני שלושה שבועות יש לומר: הילד הגדול) שמנסה לחקות את איך שאשתי ואני עושים אלף דברים. בתיכון אנחנו מנסים להתנהג כמו ה-cool של השכבה. בטירונות ובמסלול, אחד הזכרונות החזקים שלי הוא כיצד מגיע מפקד חדש למחלקה, ותוך יומיים-שלושה החיילים מחקים (אפילו לא במודע) את האופן שבו הוא תוקע את אגודליו בחגורה או את סגנון הדיבור היחודי שלו. כשאנחנו מגיעים כעובדים חדשים למקום העבודה אנחנו עשויים בקלות ללמוד מעובד ותיק לא רק את סודותיו הטכניים של המקצוע אלא גם את המניירות ואת התפישה העצמית המאפיינת אותו. עולם האפנה כולו מתבסס על הרצון להיות כמו אנשים אחרים. אם אתה מתאר את בניית הזהות בלי לקחת בחשבון את התפקיד המרכזי שיש להזדהות עם אנשים אחרים בתהליך, אתה מפספס מרכיב חיוני. לגבי "חיץ בינינו לבין עצמנו ותחליף להקשבה מתמדת לעצמנו" - זה ממש משונה בעיני. זה מרמז לאיזה "עצמי" שקיים שם בפנים ומחכה שתחשוף אותו, איזה משהו מהותי ויחודי לך שלא קיים בתודעה שלך אלא רק באיזה תת-מודע. אני לא מאמין בדבר כזה; זה נשמע יותר מדי דומה למסרי וולט דיסני מתקתקים בסגנון "You must be true to your heart", וגם אם יש לנו רבדים לא מודעים שמרגישים דברים ומנסים "לומר" לנו אותם - אני לא רואה למה למסר שלהם צריכה להיות עדיפות על מה שהתודעה שלי בוחנת ומחליטה שהוא הטוב והראוי ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השתכנעתי. ומזל טוב (קצת מאוחר, אבל לא אמרת קודם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזל טוב! (וגם תגובה יפה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה רבה לשניכם! | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |