בתשובה ליפתח גולדמן, 27/10/09 8:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
===>"אף סוציאליסט או קומוניסט רציני לא הציע מעולם לבטל את הרכוש הפרטי במובן של הדברים המשמשים את הפרט באופן ישיר ומיידי." זה כמובן נכון (אולי להוציא את פרודון, אם הוא רציני). ואני גם ציינתי שאתה ותמוז לא קוראים בפה מלא לביטול הרכוש הפרטי. אבל מאוד מסקרן היכן אתם מעבירים את הקו של "באופן ישיר ומיידי". למשל, אני מניח שלך יש הרבה ספרים, ושוויתרת על הרבה דברים אחרים כדי לרכוש אותם. אפשר להתווכח אם השימוש בספרים שלך הוא "ישיר ומיידי". אפשר שבאספת הקיבוץ יחליטו שהספרים האלו הם רכוש הקיבוץ ולא רכושך הפרטי - וזה לכאורה בסדר. אבל אפשר גם שבאספה הבאה יחליטו למכור את הספרים שלך ולכוש בכסף, נגיד, נדנדות למגרש המשחקים. אני לא יודע מה איתך, לי זה יראה עוול נורא. ===>"אדם רוצה לדעת שהוא בטוח. שאינו נמצא בסכנה מיידית לאובדן הדברים היקרים לו. אדם רוצה לנהל את האינטראקציה שלו עם הטבע ועם החברה ממקום של בטחון, של הכרה (חברתית), של קבלה..." האם משטר שיש בו רכוש פרטי מונע מאדם את הדברים הללו? האם קיבוץ שאין בו רכוש פרטי, מבטיח לאדם את הדברים היקרים דווקא לו? (בדוגמה לעיל, האם אתה יכול להיות בטוח שהקיבוץ ירשה לך להחזיק בספריך היקרים?) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, ראיתי בשבוע שעבר הצגת יחיד שמבצעת עדי בילסקי - ''סיפור אהבה ארץ ישראלי''. מומלץ בחום גבוה ממש. יש שם סצינה שזוג צעיר, בקיבוץ צעיר, עומדים להתחתן, ואספת הקיבוץ דנה מה לעשות עם המתנות שיקבלו. מישהי מציעה שאת הקומקום החשמלי שהם יקבלו יעבירו מחדר לחדר כל שבוע, כדי שלא תיווצר בורגנות (של בעלי קומקומים) בקיבוץ. אני לא חושב שזה המצב היום בתמוז. אבל סקרן לדעת מה כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני הרבה שנים ראיתי חוברת שאיזשהו קיבוץ הוציא לכבוד יובל הארבעים או החמישים שלו. את החוברת אייר הקריקטוריסט של הקיבוץ, והיה בה איור אחד מייצג עבור כל שנה. באיור של אחת השנים הראשונות ראו זוג צעיר יושבים בחדר שלהם, ואומרים זה לזו: "אם יהיה לכל אחד קומקום משלו - הקיבוץ יתפרק". באיור של כמה שנים מאוחר יותר רואים את הזוג הזה, קצת יותר מבוגר, יושב בחדר מצויד בקומקום והם אומרים "אם לכל אחד יהיה רדיו - הקיבוץ יתפרק". כמה שנים אחרי זה, בחדר עם קומקום ורדיו, הם אומרים אותו דבר לגבי מקרר וכן הלאה. הרעיון היה, כמובן, ללעוג לאפשרות שזה יפגע בחוסנו של הקיבוץ; הנה, עברו השנים ויש קומקום ומקרר ורדיו ושום דבר לא קרה. כמובן, היום הלעג הזה נראה נלעג בעצמו - עברו עוד כמה שנים ודווקא די הרבה קרה בקיבוץ (יש שיגידו לשעבר) הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כמו הסיפור על הסוס שכמעט למד לחיות בלי לאכול ומת, רק הפוך... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה אמנם סיפור הקומקום בקיבוץ אבל כמדומני שלא היה סיפור הספרים. סיפור הקומקום התאים לקיבוץ של אז שהיה חברה מאד עניה ומסתפקת במועט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקח לי הרבה זמן לגלות שהופנתה אלי שאלה. אני קצת הולך לאיבוד בשיטת השרשור של "האייל הקורא"... לגופם של דברים: הסיטואציה שאתה מתאר מפורכת לחלוטין. בשום אסיפת קיבוץ, בתמוז, בקבוצות שיתופיות אחרות או בקיבוצים מהסוג ה"ישן" לא יכולה להתחולל סצנה כזאת. ודרך אגב: אין לי הרבה ספרים. בעצם יש לי. אבל הם לא בבעלותי. הם בבעלות הספריה של אוניברסיטת תל אביב. בכל פעם שאני נזקק לאחד מאלפי הספרים הללו אני נוסע לשם ולוקח את הספר שאני זקוק לו. כמעט תמיד אני יכול לשמור אותו אצלי לכל משך הזמן שאני זקוק לו. לפעמים מדובר בשנים. אני מציין זאת כי גם זה קשור לויכוח על הבעלות. יש עוד דרכים להפוך משהו לשלך גם מבלי לבעול אותו... שבת שלום יפתח |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. אגב, למיטב הבנתי, תקנון האייל איננו מחייב להשיב על שאלות שמופנות לכותב או למגיב. אבל כמובן שזה תמיד מבורך. אם אתה כבר מעוניין להשיב, אז השאלה העיקרית שהפנתי אליך איננה בעניין הספרים (זו דוגמה, אולי לא מוצלחת מספיק. אפשר להחליף בקומקום, פסנתר, או ציוד לסקי, טבעת יהלום, תקליטים וכו'). השאלה העיקרית והכללית הייתה: "מאוד מסקרן היכן אתם מעבירים את הקו של "באופן ישיר ומיידי". כלומר איך, ומאילו שיקולים, נקבע אילו חפצים חומריים מותר לחברי הקהילה לבעול לבדם ואילו חפצים נבעלים בצוותא? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |