 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש הבדל מהותי בין להשאיר את הילדה בנתב"ג בדרך לפריס (או ביוטבתה בדרך לאילת - היה גם מקרה כזה) לבין להשאיר תינוק נעול במכונית. מעבר לפוטציאל הפאטליות של המקרה השני לעומת אי הנעימות הכרוכה במקרה הראשון, הרי יש הבדל מהותי בקורבן: ילד שנשכח בנתב"ג, או בחניית ביניים כזאת או אחרת הוא ילד עצמאי, ההולך על רגליו הוא. כאשר מדובר בחבורה גדולה יחסית ומפוזרת במרחב, יכול כל אחד מההורים1 להניח שהילד נמצא עם ההורה האחר. כאשר מדובר בתינוק הרתום למושב בטיחות, יושב ברכב שאין לו אפשרות לפותחו, כאן האחריות המוחלטת על המבוגר לשחררו ולהוציאו מהרכב. ___ 1 נכון, לא בדיוק הורים הזכאים לתואר "הורה השנה", אבל בכל זאת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מאידך, פחות ברור לי איך קורה מקרה נתב"ג/יטבתה מאשר מקרה המכונית: במקרה המכונית, השטן הוא החריגה הקטנה בתוך השגרה הגדולה, והמשך השגרה באופן רגיל, מבחינת ההורה, גורמת לכך שאי-תשומת הלב לתקלה תימשך במשך שעות. במקרה נתב"ג/יטבתה, הנסיבות ממילא אינן שגרתיות. הייתי מצפה שההורים, בכל אחד מהשלבים אחר-כך שבהם קורים דברים מעניינים עם הילדים (מתיישבים במטוס! ארוחה!! יענים בחי-בר!!! סתם הילדים רבים) ישימו לב שמישהו חסר. לכן אינסטינקטיבית הם נראים לי יותר "פושעים", אבל אני לא רוצה לשפוט ברצינות בלי לשמוע את הצד שלהם, או לגדל חמישה ילדים בעצמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבקש לכרוך את העניין עם תגובה 509454 ולהוסיף תהיה מזוית אחרת. ידוע שהלוקים בהפרעת קשב וריכוז נוטים להיות מועדים לשכחה ולחוסר שימת לב לפרטים. האם בשל כך נפטור אותם מאחריות למקרים מסוימים של רשלנות? אולי דווקא נאסור עליהם לעשות פעולות מסוכנות, כמו נהיגה או גידול ילדים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתי כבר ימציא מישהו חיישן שמתריע על "ילד במושב" כאשר הנהג טורק את הדלת והמתנע כבוי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכתבה שהסטודנט הביא כתוב שאין לזה שוק- אנשים לא מאמינים שזה יכול לקרות להם. האם יש כאן דוגמא לכשל שוק, או שצריך לקבל את הגישה התש"חיסטית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה ההבדל בין ילד לבין סתם חבילה כבדה? דרך אגב, יש חיישן דומה במהותו (מבחינת הבדיקה). עבור "נוסע ללא חגורת בטיחות". בפעם הבאה שאתם רואים מכונית עם החגורה של הנוסע מוכנסת לתוך מושב הנהג, זו כנראה הסיבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבילה כבדה לא מניחים בכסא בטיחות, ולחילופין יודעים להתעלם מצפצוף ההתרעה במקרה שכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מתרגלים להתעלם מצפצוף התרעה אלף פעמים, לא מתייחסים אליו בפעם האחת שהזאב באמת יגיע לטרוף את התינוק. שאלה אחרת: איך נמנעים מחיווט כסא הבטיחות (אביזר מסורבל למדי גם היום) למכונית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, אין חיישנים שמתייחסים גם לנשימה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא ממש דבר יעיל במושב בטיחות של רכב. האמת היא שהוא גם לא יעיל במיוחד במיטה של תינוק, אבל הוא כן יעיל בסחיטת רגשי אשמה של הורים ובתרגומם לרווח כספי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שזה אכן לא ממש דבר יעיל במושב בטיחות של רכב. אני לא יודע למה אתה קורא "לא יעיל במיוחד במיטה של תינוק". אצלי בבית זה עבד. האם היה מדובר באזעקת שווא? לא יודע, אבל גם אם כן זה לא משנה. עדיפות עשר אזעקות שווא על החמצת אזעקת אמת אחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מקבל מספיק אזעקות שווא אתה מפסיק להתיחס אליהן ברצינות, ובסופו של דבר מנתק את המכשיר. היעילות שלו תלויה במספר גדול של גורמים - למשל תנוחת השינה של התינוק, סוג המזרון, מיקום החיישנים וכו'; התוצאה הכוללת היא שרמת האמינות לא גבוהה במיוחד - גם במצב שגרתי (תינוק נושם) וגם במצב אמת (מפסיק לנשום). אם יש איפה שהוא נתונים על שעורי התמותה בעריסה עם ובלי המכשיר זה יכול להיות מעניין - קשה לי להאמין שיש כאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אם אתה מקבל מספיק אזעקות שווא אתה מפסיק להתיחס אליהן ברצינות. אני קיבלתי אזעקה אחת, ועד היום אני לא יודע האם זאת היתה אזעקת שווא או אזעקת אמת (וכנראה שגם לעולם לא אדע). לעומת זאת ב*כל* פעם שהוצאתי את הילדה מהמיטה מבלי לנתק את המכשיר (שקול מבחינת המכשיר להפסקת נשימה) התקבלה אזעקה תוך פרק זמן שאני מעריך כ 3-5 שניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל להוציא את הילדה זה לא ממש שקול להפסקת נשימה; השינוי בלחץ על החיישנים הוא גדול לאין שיעור מאשר במקרה של הפסקת נשימה כשהתינוק נשאר לשכב על החיישנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני מצטער. לילד הבא אני אגרום להפסיק לנשום, ונראה האם המכשיר יתריע או לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שכולם מקבלים אזעקת שווא אחת, כשהתינוק מתגלגל בפעם הראשונה מצד אחד של המיטה לצד השני. מזנקים בחרדה איומה באמצע הלילה, רואים שהכל בסדר, ואז נזכרים שיש חיישן נוסף והגיע הזמן לחבר אותו. (אני מקווה שלא יתברר לי שגם לבייביסנס אין צ'ופצ'יק) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלי היתה אזעקת שווא אחת ויחידה (ודוקא שני חלקי המכשיר היו מחוברים). הילד התגלגל על הצד וישן ממש צמוד לדופן המיטה. חוץ מזה כל האזעקות היו כשהוצאנו את הילד/ה מהמיטה בלי לכבות את המכשיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, זה לא יעזור למקרה של שכחת ילד ברכב: עד שהוא חלילה מפסיק לנשום, ההורה השוכח כבר לא שם כדי לשמוע. אני חשבתי יותר על חיישן שמזכיר לך להוציא מהרכב יצור נושם כשאתה יוצא ממנו בעצמך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור לחלוטין שהחיישן האמור לא מתאים לייעוד הזה, רק ציינתי שיש חיישן שיודע לזהות נשימות. לצורך האמור נדרש הרבה פחות, וטכנית זה אפילו לא נורא מורכב. יש כאן מישהו שרוצה להרים את הכפפה ולהרים פרויקט? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חשבתי על משהו כללי יותר, שימושי גם בהקשרים תמימים ונפוצים בהרבה (הליכה לאיבוד בהמון, "בריחה" מהבית או מהגן), ולכן עונה בקלות על בעיית "לי זה לא יקרה". משהו מזה בוודאי קיים. הגרסה הכי בסיסית היא מכשיר עם שתי יחידות קטנות, אחת מחוברת לילד ואחת להורה (נניח בתוך טבעת או משהו כזה), שמשדרות מרחק אחת לשנייה, ומשהו מצפצף איפשהו כשהן מתרחקות יותר מ-X מטר. זה כמובן בעייתי כשלילד יש שני הורים או הורה ומטפל (למרות שזה יחסוך את הויכוח אחר כך מי היה אחראי: זה עם הטבעת היה אחראי!). לכן השכלול הוא שלוש יחידות או יותר, והכלל הוא שיחידת הילד צריכה להיות קרובה ליחידת מבוגר אחת לפחות. עם קצת שינויים בלוגיקה ובפרטים אפשר לחשוב על עוד ישומים, לאו דווקא סימפטיים. נניח, יחידה צמודה באופן מחייב לפדופיל משוחרר, וצפצוף כשהוא קרוב מדי לאותו ילד יותר מדי זמן. מעשי הנדסית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה אינה עם ילד אחד אלא עם "הרבה" ילדים. כשמדובר על הליכה לאיבוד בהמון, המרחק הקריטי מאוד מסובך להגדרה. אבל למה לא פשוט לקשור את הילדים ברצועה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה הרבה ילדים זו בעיה? למה המרחק הקריטי מסובך להגדרה? (עד כדי כך שזה יהיה פחות טוב מכלום?) רצועה - אולי כתבת בצחוק, אבל וואלה! לבעיית שכיחת הילד במכונית, זה באמת פתרון פשוט להחריד ונראה לי שעובד (עד שיוכיחו לי אחרת) - לחבר באיזשהו חוט את הבגד של ההורה לבגד של התינוק. במתכונת הזו יש כמובן אפשרויות כשל, בעיקר שההורה צריך לנתק את החוט כדי לצאת מהמכונית לפני שהוא הולך מסביב כדי להוציא את התינוק, אבל אולי עצם פעולת ניתוק החוט תעזור להזכיר שיש תינוק. שכלול קטן, עדיין ללא שום הייטק, יפתור את זה: חוט עם פעמון קטן שמצלצל בעדינות מרגע שדורכים אותו (ביציאה מהבית; את זה מישהו צריך לזכור, עד שנוסיף שכלולים שיעשו גם לזה אוטומטיזציה) וכל עוד הוא לא מחובר לעולל. (שם המותג בישראל: בולבול הקבולבול.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשירה בעגלות הסופר, קשירה ברחוב, ישירות אל ההורה - ישנם מקומות שבהם זו לא בדיחה וגם לא נתפס כסוג של התעללות. ישנם מקומות בארה"ב שבהם מלבישים על הפעוט או הילד מין רתמה שדומה לזו שבכסא באוטו, והיא מחוברת ברצועה לפרק היד של ההורה, וכך הולכים ברחוב. המכירות של הרתמות האלה מתגברות בערים שבהן היתה לאחרונה חטיפה, או איבוד ילד. מכאן שאפשר לשאול את הרעיון גם לרכב ולעוד צרכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
RFID מעשי הנדסית? "איתוראן" מעשי הנדסית? אזיקים אלקטרוניים? בקיצור, מה שחסר כאן זה לא מהנדס אלא יזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה שאני רואה כאן (כמו גם ברעיון החוט) היא שהצפצפן יחייב הפעלה מכוונת, כי ברור שבד''כ הוא אמור להיות כבוי. מי שיש לו נטיה לשכוח את ילדו במכונית ישכח, מן הסתם, להפעיל את המכשיר בתחילת הנסיעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, ההתקן הדורש קרבה יכול להיות מופעל כל הזמן, מכויל למרחק (נניח) בין חדר השינה של התינוק לזה של ההורים. למה, יש זמן שבו אתה רוצה להרשות שהתינוק יהיה רחוק יותר מהמבוגר האחראי? החוט הוא משהו באמת ספציפי למכונית. אבל חשבתי, כנרמז בתגובה, שאפשר לחבר ולהפעיל אותו בבית לפני היציאה, וזה נראה לי (למרות שאין לי ניסיון) קצת פחות מועד לשיכחה, למרות שבהחלט לא חסין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אם אתה רוצה להיות יסודי, הולד מיד את הילדים החסרים כדי לבדוק את העניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 זהו, שאצלי מעולם לא היה מקום ל"הנחות". אנחנו לא "הנחנו". הכל היה בדיבור, בסיכום - או בתכנון עצמי, אם זאת הייתי אני לבד או אבי הילדים לבדו (מה שקרה בה פחות). היינו אומרים, נניח במסיבת סיום הגן שנערכה בפארק הירקון והגענו אליה לא רק עם הבוגר הגאה אלא עם הילדודיאדה: "אני אשגיח עליו ואתה תשגיח עליה", "רוצה ללכת לאכול משהו (כשמיקמו את השולחנות עם העוגות באופן אידיוטי, בקצה השני של הפארק)? - אוקיי, אז אני אהיה איתם ואתה תלך לאכול" - "אוקיי, אז אני הולך לאכול עכשיו ואחר כך אני אהיה איתם ואת תאכלי". "אני אעלה אותו הביתה ואתה תביא את העגלה...". לא יודעת למה שאר העולם לא נוהג לפי נוסחת הפלא הפשוטה הזאת. ולא זו בלבד שלא נוהגים כך אלא גם היו צוחקים עלי, בעיקר עלי, כי אצלי ההקפדה הזאת בלטה יותר מאשר אצלו. אבל עובדה: מעולם לא רץ אצלנו ילד לכביש, כמו שדובר כאן, מעולם לא צנח ילד מאיזה מקום מטורף למקום מטורף אחר (אם כי בת של גיס כן החליקה בהר נפוליון שבר"ג כשהיתה אצלנו - בערך את כל ההר, ובמזל יצאה ללא פגע - אבל זה קרה משום שהיא לא קיבלה את החינוך שלה אצלי :-]), ובכלל - אני יכולה לקבוע במצפון נקי שלאורך שנים - *הרבה* שנים - עם תינוקות, פעוטות וילדים - צמצמנו/צמצמתי דרך קבע את פוטנציאל הכמעט-אסון למיני-מיני-מינימום, ולא צריך להיות גאונים בשביל זה, רק לחשוב קצת מראש ולפתח הרגלי זהירות ברורים (ולאורך זמן זה באמת מעייף, לא אמרתי שלא, אבל זה כדאי..). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. אני מניח שלשחרר את הילד זה חלק מהכנתו לחיים. אי אפשר להחזיק אותו קשור עד שילך לצבא. אז כן, היו כמעט תאונות שנמנעו בשל השגחה מרחוק. היו גם תאונות שהן לא "כמעט" למרות הקירבה הצמודה. היו גם תאונות שקרו ללא השגחה כלל. אפילו השארתי פעם תינוקת במכונית חונה1 __ 1 לא, היא לא התבשלה למוות. עובדה - היא מגיבה כאן במאמר הזה למטה. זה היה בלילה, במודע, עם חלון פתוח ועין צופיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת באמת היתה טענה שהופנתה אלי ביחד עם הצחוקים והלגלוג הקל, בין השאר מצידה של מישהי שלילד שלה היה שבר משולש, מסובך נורא, ברגל, והיה חשש רציני שהוא יישאר עם צליעה חמורה - "תני להם חופש, מה, תמיד תחזיקי אותם מתחת לסינר?" והתשובה שלי היא: א. כן. ב. האמת היא שהם לא קשורים ולא פחות חופשיים, רק שלא קורות איתם תאונות אידיוטיות ומיותרות, ואני מתנצלת עמוקות בפני העם והאומה. ג. והצבא? כן, תודה, שמעתי. לילדים שלי יש פאפא, וגם על זה - קבלו נא את התנצלותי הדומעת. והפאפא של הבת שלי, מה לעשות, הוא השיג טלפון של המפקדת החולירע שלה - או-הו! - הוא לא מן הפאפאס שלא יודעים להשיג טלפון כשמישהי מעצבנת אותם! והוא נתן לה, למפקדת, באבו-אבוהה, ואני מנחשת שלא רק שהיא לא העזה יותר להתעמר בבת שלי - היא כנראה גם לא התעמרה יותר ב*שום* בת. לא יותר טוב לה לסיים ככה, עם פאפא-Raging-Bull בטלפון, במקום עם כרמלה מנשה ועיתונות וטלויזיה ובלגאנים? - יותר טוב! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשני המקרים להם הייתי אני עד של פאפות שהתקשרו למפקדי ילדיהם, לא רק שהדבר לא מנע מהמפקד האכזר להמשיך להתעמר בחיילים אחריםפ וגם בבנו של הפאפא, אלא שהתערבות ההורה אף החמירה את מצבו של הבן. אולי ההבדל הוא מגדרי- במקרים להם הייתי אני עד, היה מדובר בחיילים ומפקדים ממין זכר. אני לא הייתי קצין, אבל היו חיילים שהיו נתונים למרותי בעל כורחי ובעל כורחם, והיו בהם מעטים שסברו שאני קשוח מדי איתם (לדעתי ההיפך היה הנכון). עצם המחשבה על שיחה מאביו של אחד מהם בעקבות אירוע שאינו חריגה מפקודות מטכ"ל מעורר בי זעם, ואני עוד מאלו שצבאיות מעוררת בהם את רפלקס ההקאה. והנמשל: במקרים פרטניים הסתמכות על הורים מגוננים יכולנ להועיל, אבל עבור רוב האנשים וגלובלית, מדובר בתכונה מזיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלוהים ישמור... יכול להיות שאמא שלי כותבת באייל?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוישה? צא מיד מהאייל! זה לא בריא לתינוקות! | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |