בתשובה לדב אנשלוביץ, 23/12/08 9:50
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אפשר להוסיף לרשימת העובדות שהבאתי עוד סעיף מעניין. א' (מלשכת הנשיא) ערכה ביוזמתה שתי בדיקות פוליגרף שבהן נמצאה דוברת אמת. זה מאד שימח את ההמון הטורף, והגביר את נהמותיו. אבל מסתבר שבבדיקה הראשונה שכחה לציין מה בכלל היו השאלות, ובבדיקה השנייה פורסמו השאלות והסתבר ששאלת מליון הדולר כלל לא נשאלה בבדיקה הזאת. אני מתכוון לשאלה: "האם היחסים שהיו לך עם קצב היו בנגוד לרצונך ?" |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם המקרה היה רק בין קצב לא'-הייתי מסכים לכל הספקות שאתה מעלה. במקרה הזה חבל שאין בישראל את המוסד של שופט -חוקר שהיה מתחיל לחקור מקרית מלאכי ועד בית הנשיא. חבל שיש בעניינים הללו חוקי התיישנות, כי חלק מהנשים מסוגלות להתלונן רק שנים לאחר המקרה. האמת היא שאני רואה את קצב כאנס ומטריד שכל מקרה הוא חלק מהשלם ואתה מתייחס רק למקרה א'- לכן עדיף להפסיק את הויכוח. ההגנה על קצב מתאמצת להפריד בין מיקרה למיקרה ולהתייחס לכל מיקרה לגופו וכאילו שהוא היחיד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שההגנה על קצב מתאמצת להפריד בין מיקרה למיקרה ולהתייחס לכל מיקרה לגופו וכאילו שהוא היחיד. זה תפקידה, ואפילו חובתה. זהו מהותו של המשפט. גם אם יובא חשוד כאנס סידרתי בפני בית המשפט, ויואשם בעשרה סעיפי אישום של אונס, ובכל אחד מאותם עשרה מקרים תצליח התביעה לשכנע את בית המשפט בוודאות של 70% כי האיש אכן ביצע את המיוחס לו, עדיין בית המשפט יזכה אותו (מחמת הספק) בכל אחד מסעיפי האישום, ולא יחייבו בשבעה מקרים כ"חלק מהשלם". הציבור, כציבור צריך להשתחרר מאמות המידה היורידיות, ולשפוט אנשי ציבור בכלים אחרים ובכללים אחרים, ולא לרוץ לקרוא לאבא או לאח הגדול - בית המשפט והיוהמ"ש - בכל פעם שאיש ציבור נוהג בצורה שאינה ראויה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך לגמרי. אם קצב היה מתפטר מיד עם התפוצצות הפרשה - לא היינו מתווכחים כאן. אני מסכים שתפקיד ההגנה להקטין את האשמה, אך לעובדה שהאיש עבריין סידרתי צריך להיות גם משקל מישפטי. בכלל, האתיקה המישפטית שמאפשרת לעורך דין לטעון ולשכנע את בית המישפט, שמרשו זכאי מחוסר אשמה בזמן שהוא יודע שהוא אשם -צריכה להעלם מתחום המישפט. עורך דין שעושה את זה צריך להתבע על שותפות לפשע או לפחות על הסתרת ראיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרשת קצב התחילה בא' מבית הנשיא. אני לא מעלה ספקות בעניין הזה אלא טוען שלא היה שם דבר דומה לאונס. אבל כשהחלה החקירה התחילו לספר לנו על כעשר נשים (והברמנית הגיעה עד 15) שרצו להתלונן כנגד קצב. סיפורה של אף אחת מאלה (למעט אחת) לא הוצג בפני הציבור, אין אנו מכירים את סיפוריהן, והפרט היחיד שמוצג בפנינו הוא המספר הנחמד 10 שלפחות אני לא יכול להסיק ממנו שום מסקנה. והנה אותה אחת שבכל זאת הפרקליטות נסתה לעשות מסיפורה משהו, כלומר, הסיפור שלה הוא החזק והמשכנע מכולם, מתגלה שכתבה את אותו מכתב, שבעבורי מסיים חד וחלק את התלונה שלה, ומוסיף את המקרה שלה למקרה של א' האחרת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |