בתשובה לאסתי, 23/01/08 7:50
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ברצוני לנצל את תגובתך ואזכור "סיפור הילדה הישראלית מוואראנסי" כדי להביע את דעתי בנושא של ההצעות השונות לפגוע באנונימיות הטוקבקית כדי ל"טהר את האוירה התקשורתית". תגובתי נובעת בעיקר מרצון להגיב על מאמרו של טומי לפיד "חופש הביטוי לחוליגנים": אני בכ"ז נאחז בעניין הילדה מוואראנסי משום שהוא מהווה מעין מיצוי טהור של הטענות על הנזק הגלום בטוקבקים ובעיני המדובר קודם כל בשקלול של מערכת של בעד ונגד (תועלות מול נזקים). צד הנגד א. "פגיעה בזולת, ... השמצות של [...] פרטים אישיים של אנשים פרטיים" - כדאי להזכיר שהפושע הגדול כאן אינו "אחד שיודע" או לא יודע. לא החור גנב, העכבר גנב. מי שנושא בעיקר האחריות לסבלה של המשפחה הם ההורים עצמם ולא השותפים הזוטרים לפשע. אין בכך כדי להצדיק את הנבלה שעליה את מדברת. השאלה היא כמה מותר לנו להגביל את חופש הביטוי כדי למנוע נזקים אלו ואחרים. פגיעה באנונימיות האינטרנטית משולה לאיסור על שימוש בטלפונים ציבוריים כדי למנוע השמצות בשיחות טלפון. ב. מה ראה השר לשעבר לפיד, המזועזע כל כך מן הפגיעה בפרט ובטוהר התקשורת, להזעיק לשם כך את הכנסת ובתי המשפט, במקום להפעיל את קשריו הטובים ולשכנע את האתר של מעריב להפסיק את הפרסום הנלוז של הטוקבקים? אין ספק שיש לכך קשר עם פגיעה אפשרית במספר הכניסות לאתר. כלומר טוהר התקשורת אינו מצדיק פגיעה בפרנסת משפ' לפיד, אך מצדיק פגיעה בפרטיותם של כל הכותבים באינטרנט. ג. "למי שטוען כי הטוקבק הוא "זכות הביטוי של האדם הקטן", אני מציע את המבחן הבא: קרא באתר שלך כל יום תריסר טוקבקים המגלים שאתה מושחת, שאשתך זונה, שבנך פדופיל ובתך נימפומנית. אחרי שבוע ימים אשאל אותך מה דעתך על האדם הקטן, שאתה כלכך מגן על זכות הביטוי שלו?" (ממאמרו של טומי לפיד) - דומה שכאשר לפיד מחפש נימוקים להגביל את הטוקבקיסטים, הוא בעצם מאפשר לנו הצצה אל המניע האמיתי והאישי של העניין. נדמה שעולמו של לפיד מתחלק לשניים. מצד אחד, אנשי המעלה יקירי התקשורת (כמו משפחתו שלו), אנשי העילית השלטונית והחברתית ומן הצד השני, האדם הקטן המקנא, משמיץ ומגדף באינטרנט. לאדם פרטי, מטבע הדברים, יש מעט אוייבים, הסיכוי שביניהם ימצא אחד שחשוב לו לכתוב שאויבו הוא פדופיל דוקא באינטרנט ולא על קירות השרותים קטן מאוד. יתר על כן, סליחה על חוסר האמון, אבל יש לי הרגשה שאם אותו אדם פרטי נפגע, יפנה אל גורמי התקשורת הרלאבנטיים, ויבקש להפעיל את האמצעים שחה"כ חסון וטומי לפיד מבקשים להבטיח לו, הוא יתקשה מאוד לקבל את מבוקשו. די ברור שמאחורי צחות הכוונות והטהרנות החוקית-תקשורתית, מסתתר נסיון להעניק הגנה נוספת לאנשי עילית המפורסמים, שגם כך לא חסרים כלים כאלו. כנגד הטענה כי מבחינה העבירה אין שום חידוש בהסתה/השמצות/גידופים באינטרנט לעומת שימוש באמצעים "מסורתיים" יותר, מצביעים תומכי החקיקה על רוחב התפוצה והמיידיות. דא עקא שתכונות אלו כמעט שאינן רלאבנטיות מבחינת אדם פרטי שנפגע. הן רלאבנטיות בעיקר לידוענים הידועים לציבורים רחבים. יש כאן נסיון להגן על מיוחסים, על חשבון זכויותיהם של הבלתי-מיוחסים. ד. מי שפרסם פרטים על המשפחה מואראנסי או מי שמוכרח לפרסם באינטרנט שלמשה כהן מסריח מהפה, לא עשה בכך שום עבירה שלא ניתן לעשות ללא האינטרנט. מדוע אם כן צריכים חה"כ חסון ומר לפיד לחוקק חוקים אינטרנטיים? איני מתנגד לתקנים תקשורתיים שיחייבו בעלי אתרים להתקין אמצעים להסרת תגובות ויאלצו אותם לשאת באחריות לנזקים שיגרמו מהתנהגות לא נאותה שלהם. אך מנין כאן הקפיצה עד ביטול יכולת התגובה האנונימית. התוצאה היא שאותה משטרה ואותם בתי משפט ששכחו כבר מזמן שחטיפת ארנק ופריצה לבית היא עבירה פלילית ולא ארוע ביטוח, יעסקו כעת במעקב וחיפוש אחרי מי כתב מה על כל מיני מיוחסים ויקירי תקשורת, והרי לך חוק קסדה. ה. "אם אתה רוכב בלי קסדה אתה פוגע (או עלול לפגוע) בעיקר בעצמך." - אני מאוד מסכים עם אביב ושהכ"ג בעניין חוקי הקסדה. חוקי הקסדה אינם מתאפיינים ע"י כך שהם מגינים על האזרח מפני עצמו. (אפילו חוק הקסדה המקורי נבע בודאי יותר מאינטרסים ציבוריים של מערכת בריאות קורסת ומערכת אינפלציונית של זכויות ותשלומים לחולים, נכים ומוגבלים מאשר מן האינטרס של האופנוען). חוקי קסדה מתאפיינים בכך שמלכתחילה חה"כ, המשטרה ובתי המשפט לא היו אמורים לעסוק בהם. ו. יש הטוענים שתרבות הטוקבקים "מקלקלת" את התקשורת. הבעיה כאן היא שלוי חטא ורוצים להעניש את שמעון. אין שום חוק המאלץ את אנשי התקשורת לפרסם את כל הטוקבקים או טוקבקים בכלל. ינקו אנשי התקשורת את בתיהם שלהם ויגלו את הטוקבקיסטים לגטאות של "זה שיודע" ו"כנסו כנסו" שאיש מלבד הכותבים לא יקרא, לפני שהם סותמים את הפה לכותבי האינטרנט שכל מה שחופש הביטוי יכול להעניק להם הוא שמירה על פרטיותם ו-5 קוראים. צד הבעד: ז. נראה שהרבה יותר קל להסיר תגובה מן האינטרנט מאשר לנקות את קירות הבתים ובתי השימוש. מנקודת המבט של ה"קהל השבוי" נראה שיש הקלה גדולה בתיעול כל האגרסיות והעוינויות התקשורתיות אל אתרי הטוקבקים. אחרי הכל אתה חייב ללכת ברחוב ולהכנס לשירותים. אתה לא חייב לקרוא טוקבקים. ח. נדמה לי שלתגובה האנונימית באינטרנט יש לפחות שתי פונקציות חשובות מאוד המאזנות כשלים של התקשורת, ותורמות לקיומה של דמוקרטיה תקינה. ולו בגלל התרומה הזו, חשוב לשמור עליה. ט. ראשית אתרי תגובות כמו זה שבו אנו משתתפים, מאפשרים גם לאדם הפרטי לפתח ולשכלל את תפיסת עולמו הפוליטית ע"י ויכוח והתנצחות עם מגיבים אחרים לפי טעמו ובחירתו. ברור שהאיכות והשכלול של התפיסות הפוליטיות בציבור הבוחר היא פקטור מרכזי בהצלחה ובשגשוג של משטרים דמוקרטיים. לא די שיש זכות בחירה. חשוב גם לדעת איך, על מה ואת מי בוחרים. התקשורת, אולי באופן בלתי נמנע, נוטה לצהבת. נושאים וויכוחים כאלו אינם סקסיים מספיק ואפילו כאשר מקצים מקום לדיונים כאלו, יש עדיפות עיתונאית למי אומר על פני מה אומר (כלומר בכל מקרה אין מקום לדעותיהם של מי שאינם ידוע/נ/ים). י. בזמן האחרון התגלו לא מעט מקרים בהם נתגלה קשר שתיקה תקשורתי בנוגע לחייהם הפרטיים של אנשי ציבור. לאחר שהללו נחשפו בקלונם, נאמר לנו ש"כולם [קריא בחוגי התקשורת] ידעו עליהם, אך לא רצו לחטט בחיים פרטיים". נדמה שהיוהרה והעצלות התקשורתית חברו למצב בו התקשורת משרתת את אנשי הציבור ביצירת הפרדה בין תדמיתם הציבורית לבין אופיים האמיתי הידוע רק ל"מקורבים". מצד אחד התקשורת רואה עצמה כחלק מן השלטון (הרשות הרביעית וכו'), משפחתיות וכולם חברים של כולם, העיתונאי/פובליציסט של היום הוא דובר המנכ"ל (אם לא המנכ"ל, ע"ע לפיד) של מחר ואל תעשה לחברך מה שלא תרצה שיעשו לך. מן הצד השני, העצלות הצהובה של התקשורת, גורמת לה להתרכז בעיקר בחייהם הפרטיים של בדרנים וספורטאים התלויים למחייתם בפירסומם התקשורתי ולכן אינם יכולים להגן על פרטיותם. אמנם לעיתונאים קל יותר להשיג ולפרסם את המידע הזה, אבל לאנשים אלו יש הרבה פחות השפעה על חיינו מאשר לנבחרי ציבור ונגידי כלכלה המטיבים מהם לשמור על פרטיותם. לדעתי העובדה שלרה"מ יש אח שברח מן הארץ והשאיר חובות היא לא פחות רלאבנטית לבוחר מאשר העובדה שהוא מבטיח המשך ו/או הפסקת ההתנתקות. נראה לי שהאפשרות שמידע כזה יעבור בין מגיבים היא איזון ראוי לכוחה של התקשורת לבנות תדמיות שקריות של אנשי ציבור. באשר לאמינות העובדות/השקרים שנמסרו, נדמה לי שיותר קל לשפוט בטוקבק מאשר בידיעה עיתונאית שלעולם אינך יודע מאיזה צד באה הידיעה ובאיזה צד עומד העיתון. כ. בהזדמנות זאת אולי מישהו יכול להסביר מדוע הגנה על אנונימיות המקורות של העיתונאים היא שמירה על חופש הביטוי ואילו הגנה על אנונימיות המגיבים באינטרנט היא פגיעה בחופש הביטוי? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כמה הערות קטנות וחצי-אקראיות: - אני לא צריכה להיות אדם "מיוחס" ובעלת אויבים רבים - מספיק שאני הילדה הכי-לא-מקובלת-בכיתה כדי שיהיו הנשמות הטובות ירצו ללכלך עלי. למי אכפת? לאף אחד לא אכפת, פרט לי, לשאר הילדים בכיתה, ולשאר הילדים בקיבוץ ומשפחותיהם. בדיוק כשם ששמה של הילדה שנאנסה או האשה שהוכתה לא מעניין באמת אף אחד - חוץ מאשר אלו שמכירים אותם. - האם מי שפרסם את שמו של ילד קטין שמעורב בתקיפה מינית מבצע עבירה שהוא יכול היה לעשות גם ללא הטוקבקים? כמובן. אבל השאלה אם הדברים נאמרים בשיחת סלון או ברשת כולה משמעותית לא רק מבחינת היקף הנחשפים למידע אלא גם מבחינת משך הזמן בו הוא מופיע. רוצה לומר, מה שאני אומרת מתפוגג ונעלם ברגע שאחרון המשתתפים שוכח ממנו. מה שאני כותבת ברשת נשאר לדראון-גוגל, ניתן להפצה ולשעתוק במהירות ובקלות. במקרים כאלו, הכמות הופכת לעתים לאיכות. אם אני רוצה לכתוב מניפסט, לצלם אותו ולתלות אותו ברחבי השכונה אני בהחלט יכולה לעשות את זה, רק שהמאמצים והאנרגיות שאצטרך להשקיע בכך יגרמו לי לחשוב ברצינות אם המאמץ שווה לי, ובדרך כלל - אלא אם מדובר בעניין חשוב ומהותי עבורי - אני לא אעשה את זה. האם מרבית הטוקבקיסטים היו מוכנים להשקיע את האנרגיות האלו רק בשביל לומר "אני מכירה אותו, יש לו ריח רע מהפה והוא גם שקרן"? אני בספק. - אתה לא צריך להיות ידוען בשביל לבקש הסרת טוקבק פוגעני. בארץ אומץ (לפחות בפרקטיקה, לפחות בחלק מהמקרים, ואני נזהרת מאד בדברי) הליך של "הודעה והסרה". כלומר, בהרבה מקרים, לפחות כשמדובר באתרי החדשות הגדולים, אם תפנה לעורך האתר ותבקש ממנו להסיר טקסט פוגעני שמהווה לשון הרע או פגיעה בפרטיות, סביר שהוא יוריד אותו בלי וויכוחים (וגם בכך יש לא מעט בעיות שמתעוררות). אתה לא צריך להיות טומי לפיד בשביל זה - האתרים מפחדים מדי מתביעות גם היום. - ההבדל בין מקורות אנונימים לבין מגיבים אנונימים, היא שהמערכת העיתונאית היא שנושאת באחריות על הדברים שאמר המקור הלא מזדהה. כשאני מגיבה בוואלה באנונימיות, אף אחד לא יכול להצליב את המידע שאני מפרסמת, להעביר אותו תחת בחינה של יועץ משפטי, למתן את הדברים או להיות כתובת למקרה שלנשוא האמירות יש תלונה. (וכל זה, בלי קשר לעובדה שאני חושבת שטוב שהצעת החוק של חסון נעלמה, לפחות בינתיים, מהשטח) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני נגד הסרת תגובות מן האינטרנט. מה שמפריע לי הוא הפגיעה באנונימיות של המגיבים. הגדרת יפה מאוד את ההבדל בין מקור אנונימי לבין מגיב אנונימי. אך נראה לי שההבדל הוא פחות רלאבנטי לעניין האנונימיות עצמה. העיתון אחראי לאמינות הפרסום ולנזקיו האפשריים בין אם המקור אנונימי או לא. העיתונאים מגינים בחרוף נפש על המקורות שלהם גם אם הם שקרו והטעו אותם. הסיבה לכך היא אחת: ללא מודיעים, לא תהיה עתונאות מן הסוג הזה. אני מנסה לטעון אותה טענה. פגיעה באנונימיות התגובות עשוייה לפגוע בדברים טובים וחשובים שיש באינטרנט. אנסה לעשות סדר במחשבות שלי: א. נראה שכמעט כולנו מסכימים שפגיעה באנונימיות, תפגע בצדדים חיוביים של האינטרנט (למשל האפשרות לגבש ולחדד לעצמךך תפיסת עולם פוליטית מתוך ויכוח עם עמדות שונות ומבלי שכל שכניך ומוקירי זכרך ידעו בדיוק למי אתה מצביע. למשל הגבלה וריסון של האפשרות ש"מאפיה" תקשורתית-פוליטית תבנה למיוחסיה תדמיות המסתירות חלקים מהותיים של המציאות). השאלה היא מה יכולה להיות סיבה מספקת לקבל עלינו את הנזקים הללו? ב. ראשית נראה לי שערבבתי יותר מדי בין שני עניינים נפרדים (כנראה בעיקר בעקבות מאמרו של ט. לפיד). ראשית ישנם הטוקבקיסטים המגדפים ובעיקרו של דבר פשוט מפגינים עוינות כלפי מישהו/מישהם/משהו. שנית, ישנם אלו הגורמים נזקים של ממש ע"י שקר ועלילה או ע"י חשיפת מידע אמיתי שטובים מהם החליטו שראוי לא להפיצו. ג. לראשונים נראה לי שאין משקל רב וככלל, הטוקבק נראה כעדיף בהרבה על האופציות האחרות לפרוק העוינויות וההתלהמויות הללו. בודאי שאין כאן סיבה ראוייה לפגוע באנונימיות של מגיבים אחרים. הסיבה האמיתית להצעות, היא רצונם של אבירי התקשורת לשמור על אחוזתם האליטיסתית וטוהר לשונה ולבודד עצמם מן ההתלהמות של ההמון הרועש. ד. לגבי השניים, נראה שהצורך הרבה יותר רציני. כל מי שדוגל ב"דמוקרטיה אינה אנרכיה" יבין את הצורך בכך שמדליפים כאלו יענשו במידה נגד מידת הנזק שגרמו. ה. לדעתי, מספר המדליפים מן הסוג השני בטל בשישים לעומת הסוג הראשון. אני לא מבין גדול באינטרנט, אך נדמה לי שגם היום המגיב באינטרנט הוא לא באמת אנונימי וטכנית תמיד אפשר בסופו של דבר לאתר אותו. זו רק שאלה של מידת המאמץ הנדרש לשם כך. נראה שמידת המאמץ הזו יוצרת את החיץ הנדרש כדי להבטיח שרשויות החוק לא ינצלו את האפשרות הזו כנגד כל המדליפים ובפרט אלו שלא גרמו נזק ממש ממש גדול. ו. לסיכום, פגיעה באנונימיות של כל מגיבי האינטרנט והכנסה לתמונה של כל מיני גורמים בירוקרטיים מסורבלים ואטומים, רק כדי לטפל במקרים המעטים בהם נגרם נזק של ממש למישהו, תהיה בבחינת לשפוך את התינוק עם המים. ז. לגבי "הילדה הכי-לא-מקובלת-בכיתה ..." , טענתי היא שבמקרים כאלו הנזק האינטרנטי אינו גדול בהרבה מהשמצה מקומית על לוח הכיתה או בלוח המודעות של בית-הספר. מצד השני הנפגעת תתקשה להפעיל את המערכת לחשיפת המשמיץ, לא פחות משהיא תתקשה להפעיל היום את הנהלת ביה"ס ו/או המשטרה כדי לגלות מי כתב את מה שכתב על הלוח. לכן נראה שהאינטרס כאן אינו שלה אלא של ה"מיוחסים" שתהיה להם היכולת להפעיל את מערכות החשיפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמת את האצבע על המניעים העיקריים של יוזמי החוק וטומי לפיד. זה לא רק באינטרנט: מהשנה שישבתי במועצת מנהלים אני יכול לומר לך שחלק לא קטן מהסודות ששומרים, אינם חומר עיסקי רגיש אלא חומר אישי רגיש -לא חס ושלום חומר רגיש על אנשים פשוטים אלא מנהלי התאגיד. חומר שחכול להביך אותם קצת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא הבנתי את שיטת המספור שלך, אבל ננסה להתמודד - ג. הטוקובק עדיף על אופציות אחרות לפריקת עוינות והתלהמויות, אבל מבנה הטוקבקים (לפחות באתרי החדשות הגדולים בישראל) מעודד במידה מסוימת התלהמות. מעבר לכך, אם בעבר הייתי קוראת רכילות בעיתון וחושבת לעצמי "שיאללה, איזו כונפה מכוערת", היום אני מטקבקת את אותם הדברים בדיוק. זה עדיף? לא בטוח. שוב - אני לא תומכת בחוק הטוקבקים ולא מסכימה עם דבריו של טומי לפיד, אבל החיים (גם ברשת) הם לא שחור ולבן. ה. המגיב שחושב שהוא אנונימי, בד"כ באמת אנונימי כלפי חוץ בלבד. כלומר, אפשר לחשוף את כתובת האיפי שלו, לפנות לספק ולגלות את הפרטים שלו (ולפעמים גם בדרכים אחרות). מצד שני, אם מישהי רוצה לשמור באמת על אנונימיות, היא יכולה לעשות את זה בקלות וללא ידע טכנולוגי מיוחד - פשוט לפרסם באמצעות מחשב בקפה אינטרנט, בספריה או באוניברסיטה (באותו אופן בו אם אתה מתקשר מטלפון ציבורי, אי אפשר לדעת מי ביצע את השיחה אחרי שאתה עוזב את המקום). ו. שוב - ההבדל הוא בזמינות, בקלות ובגודל התפוצה. אם אני מפרסמת תגובה ובה שמך ופרטים פרטיים עלייך, גם אם תבקש למחוק את התגובה עדיין אנשים רבים הספיקו לראות אותה, ועדיין היא נשארת בצ'ייס של גוגל במידה זו או אחרת. אם אני תולה מודעה על לוח המודעות הכיתתי, רק מי שנמצא פיזית באזור יוכל לראות אותה. וחוצמזה, גם לתלות מודעה וגם לפרסם טוקבק או פוסט עם שקרים עלייך (או גרוע לא פחות - אמיתות) זה לא בסדר. אפשר וראוי לטפל בשניהם. "הפעלת המערכת" אינה בלתי אפשרית ל"אדם הפשוט". נכון, היא דורשת פנייה לרשויות המוסמכות, אך כך גם הדבר כשאנשים פוגעים בך בסיטואציות מחוץ לרשת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
cache מבוטא כמו cash עכש"י. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג. אז כתבת "שיאללה, איזו כונפה מכוערת", היכן הנזק הגדול בכך? אם כוונתך היא לנזק לתדמית העיתון או לרמת השיח הציבורי בו, אני חושב שזה עניינו של העיתון/האתר. אף אחד לא מכריח אף אחד לפרסם טוקבקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג. ב''שיאללה, איזו כונפה וגו''' אין בעיה של ממש. הנזק נגרם כשמדובר באמירות אלימות ברמה זו או אחרת - אמירות שלא מחליפות התנהגות אלימה פיזית אלא עומדות בפני עצמן. מכך נגרם נזק, בהחלט - גם לפרט בו מדובר וגם לרמת השיח הציבורי בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שואלת את עצמי, מדוע וממתי1 נכנסו בכלל הטוקבקים לאתרי חדשות, ומי חשב שזה טוב? מדוע זה קרה בעיקר בישראל, בעוד שעיתונים מכובדים בארה"ב ואנגליה לא חולמים בכלל לאפשר לקוראיהם לטנף להם את העמודים? 1 טוב, אני יודעת ממתי - מסוף שנות התשעים, בהשפעת אתרים כמו וואלה שעירבו פורומים ותכנים "רשמיים" כמו חדשות ואקטואליה. רוח הדברים בקרב מובילי הדעה ויוצרי האינטרנט דאז היתה מאוד מוטת פורומים וצ'אטים. נכון שהאינטראקטיביות היא חלק חשוב בתוכן האינטרנטי, אבל היא יכולה הרי לבוא לידי ביטוי בהמון דרכים אחרות חוץ מהאפשרות להשאיר טוקבק: - לדרג אייטמים מעניינים, למרות שגם על זה יש לי השגות. - לפתוח מדור נפרד של "מכתבים מקוונים למערכת", שם יפרסמו רק תגובות מושכלות ומעמיקות. - יש עוד משהו אבל צריכה לזוז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה כבר חזרתי. ישנה תחושה שאם לא צולבים את העיתונאים ומושאי הכתבות בטוקבקים, זה מוציא את עוקצו של האינטרנט כמדיום. מצד אחד זה נכון - טוקבק שנון וענייני לכתבה יח"צנית או הזויה הוא כמו סיכה בבלון נפוח. מצד שני, כל תגובה ראויה כזו נושאת חטוטרת של 50 תגובות שטחיות או מטומטמות על גבה. ברור לי שרציתי לכתוב משהו חכם יותר אבל שכחתי (וככה זה באינטרנט, גם כשאין משהו חכם לומר ממשיכים לברבר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובנוסף על כל זה, אם יפרסמו רק תגובות מושכלות ומעמיקות (אמרת רק הרגע בתגובה הקודמת, וברגע הראשון זה נראה לי משכנע), עד מהרה יבואו טענות (רק טענות? - תנועות מחאה עם מצעדים והפגנות רעב!) על זה שמסווגים את האנשים לסוג א' וסוג ב' וסוג ז', על מבחני בוזגלו בתקשורת המקוונת ועל "מה, אם אני לא הלכתי לאוניברסיטה אז אסור לי לדבר?", ועל גזענות ומה לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? כי אנשים התרגלו שהאתר הוא "שלהם" (הרגל רע שנוצר לדעתי באותם ימים של סוף שנות התשעים)? מי שרוצה לדבר ללא הפרעה, שיפתח אתר אישי, בלוג או יכתוב בפורומים. אבל אפילו האמירה הזו נחשבת כ"גירוש" באינטרנט - שוב לדעתי בגלל דפוסים היסטוריים רווחים, שנוצרו בנסיבות מסוימות מאוד. ודאי יש גם אנשים שמתמרמרים כי עיתון נייר לא הדפיס מכתב נייר ששלחו למערכת, אבל לא נראה לי שהם נאחזים בטיעונים האלה. ומספרם של הכותבים למערכת פחות לאין שיעור ממספר הטוקבקיסטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותי את מתאמצת לשכנע? את יודעת כמה שזה עוזר, לשכנע את המשוכנעים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומי יקבע מהי תגובה מושכלת ומעמיקה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי יקבע ולפי מה הוא יקבע, זוהי באמת בעיה רצינית שתתעורר בכל מקום שבו יחליטו על סינון תגובות לפי קריטריוני עומק ומושכלות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שקובע היום אילו מכתבים למערכת אכן מתפרסמים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע וממתי נכנסו בכלל הטוקבקים לאתרי חדשות? השערתי היא כאמור שהדבר קשור למספר הכניסות לאתר. מחירי הפרסום באינטרנט קשורים באופן עקיף לכל הפחות (בגוגל למשל הקשר ישיר) למספר הכניסות לאתר. אם את בעלת אתר חדשות (או אתר בכלל), חשבי מה קורה למספר הכניסות כאשר את פותחת טוקבקיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זו תופעה ישראלית בעיקר, והסיבות שציינת אינן בלעדיות לישראל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב הטוקבקים נכתבים בשעות העבודה, וזה לא משהו שמקובל בהרבה מדינות... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אמר (שזה לא מקובל בהרבה מדינות)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי לא פעם ולא פעמיים ידיעות על ניסיונות למגר או להקטין גלישת אינטרנט של עובדים במסגרת העבודה, במדינות מערביות שונות. כך שגלישה בזמן העבודה לצרכים אישיים ממש אינה תחביב ישראלי בלעדי (אחרת יו-טיוב ו-Fwd:Fwd:Fwd לא היו באים לעולם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על סלאשדוט שמעת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון: "כמו וואלה וכמו האייל הקורא." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלצה נאה (עם כל הכבוד לחלוציותו ואיכותו של האייל). אני מדברת על האתרים המסחריים, ועל מי שעמדו בראשם וקבעו את תכניהם והתנהלותם, ומתוך כך את פני האינטרנט המסחרי בישראל. הא לך קישור ממצה1 מפי יודע דבר, על הימים שבהם לא ידעו מה זה "בלוג" והשאלה הנשאלת בשיחות סלון היתה "מה עמוד הבית שלך"2: 1 גילוי נאות: אני מרואיינת שם ברבע משפט. 2 כן, פעם חשבו שיעשו כסף מאנשים שלא יודעים לשנות את ברירת המחדל של עמוד הבית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התבדחתי. האייל הקורא, בדיוק כמו וואיינט, הוא אתר שמפורסמות בו גם חדשות, ושנותן במה לתגובות הקוראים (או בשפתך: נותן להם לטנף את האתר עם דיעותיהם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אמרתי "לטנף"? האייל הקורא שונה מאוד מווי-נט. המודל שלו הוא SlashDot שאתה ודאי מכיר. הוא לא מתיימר להיות הכי מעודכן אקטואלית - מטרתו היא ליצור דיונים מעמיקים ומושכלים (וכך יש להתייחס למאמרי האייל - כטריגרים לדיונים). התגובות באייל אינן טוקבקים ואינן סרח עודף. הן עצם העניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 478624 - פסקרה ראשונה. על פי אותו הטיעון בדיוק, גם המודל של וואיינט איננו המודל של הניו-יורק טיימס, אלא משהו אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אז כנראה שזה נכון :-P למה זה על פי אותו הטיעון בדיוק? זה כלל לא קשור לטיעון שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קשור לטיעון שלך, אבל דורפל מעלה טיעון חדש שאני מוצא בו שמץ של אמת. הפורמט של YNET איננו ממש עתונאות. גם אם נסיר מ-YNET את תגובות הגולשים, לא נשאר עם משהו שניתן לכנותו עתון. הכתבות שם (כולל ניסוח הכותרות, הלקוניות, הצבעוניות המזעזעת, צילומי האילוסטרציה ואופי העריכה הצהבהב) מאופיינות בפורמט שדורש סתירה <אהממ... סליחה> שדורש תגובות של האספסוף אליו האתר פונה ישירות. לא חסרות אפילו כתבות שמנוסחות באופן שכאילו פונה ישירות אל הקורא או אף דורשות את תגובות הגולשים במפורש בגוף הכתבות עצמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ווי-נט התחיל בפירוש כאתר שעיקרו חדשות ואקטואליה, עם תכני תרבות וספורט מסביב, ועוצב בידי מעצב העל נוויל ברודי - במה שהיה פעם עיצוב נקי ושמרני, ברוח ה-Guardian ( http://www.guardian.co.uk/ ), ומאז הפך למעין באסטה צבעונית בשוק1. ווי-נט של 2008 אינו דומה בהרבה להצהרת הכוונות של מייסדיו ב-2000. נכון שעם הזמן שיקולי רייטינג ושיקולים אחרים הכתיבו גם את התופעות שתיארת, וגם נוספות: למשל, פרסום תוכן גולשים או תוכן אנונימי (למה לא, זה חינם..), פרסום טקסטים פרובוקטיביים בכוונה, העלאת פרויקטים שאינם כלל חדשות הארד-קור (כמו הקלטות שירים, ראיונות, "מאחורי הקלעים", צילומי רכילות וכולי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 - ??? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, רציתי לקשר לאיזה מאמר עתיק שדן באוריינטציה של ווי-נט בזמנו, אבל זה היה קצר מדי ואנקדוטלי מדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. נראה לי שמדובר בתהליך התכנסות אל השעטנז הישראלי הרגיל. התכנסות אל המקשה של חדשות, מוות, פופוליטיקה, מלחמה, שעשועונים, פלאפל, צה"ל, ויכוחים צעקניים, פרסומות ובידור זול. הצעד הבא הוא טוקבקים טלויזיונים (טקסט רץ בתחתית המסך) במהדורת החדשות של ערוץ 10. אגב, גם האתר של הארץ זז לכיוון המרנין הזה (אבל יותר לאט). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה הגישה השלילית הזאת? "השעטנז הישראלי הרגיל". אתה לא יכול לפרגן קצת ולדבר על הפיוז'ן הייחודי הישראלי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שמעולם לא הצלחתי לראות את הדמיון בין האייל לסלאש-דוט, כיוון שזה האחרון נראה לי מאוד לא ידידותי לקורא. באיזה מובן זה אותו המודל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 16 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שהוא לא ידידותי לקורא. הוא פשוט בפורמט אחר (זה שהוא נתן השראה לא סותר זאת). בסלאשדוט, מניחים מראש שאתה לא רוצה לקרוא את כל התגובות, ולכן לא מציגים את רובן בפניך. האתר בכלל לא בנוי לניהול דיונים ארוכים - אחרי שבועיים, אזא''מ, דיונים ננעלים לתגובות חדשות, ואחרי חצי שנה, אאז''נ, מוחקים אותן לגמרי. לעומת זאת, אתה יכול לסמן לעצמך אנשים שתגובותיהם מצאו חן בעיניך, וכך לתת לתגובות עתידיות שלהם עדיפות כשהמערכת בוחרת אילו תגובות להציג בפניך בדיון. מסיבה דומה יש גם את מנגנון דירוג הקהל של התגובות - אף אחד לא מצופה שם לקרוא את כולן, ורוצים לחשוף אותך בעיקר לאלו שכנראה הולכות לעניין אותך. תחת הנחות הפורמט השונות הללו, הוא ידידותי לגמרי למשתמש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא ידידותי לגמרי למשתמש מאוד מסוים ובעל דעות מאוד מסוימות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Unix is user friendly - it's just picky about it's friends
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה כוונתך? "דעות מסוימות מאוד" זה רק הקהל, לא האתר עצמו. איך האתר עצמו והנהלתו לא ידידותיים למשתמש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האתר עצמו זה גם התוכן שלו (וה-modding של התוכן) ולא רק הממשק. לכן האתר עצמו זה גם דעות הקונצנזוס של הקהל. הממשק של האתר (בתוספת של אופי הקהילה שלו) מונע דיונים באמת מעניינים (לא פעם, בלשון המעטה, קראתי שם עמדות רהוטות, מנומקות וכתובות היטב שתויגו כטרולים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהמ... או.קיי., כנראה פשוט לא השתלטתי עליו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |