בתשובה לeasy, 31/01/08 23:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חייב לציין שעד לדוח וינוגרד הייתי בטוח שהתקיפה האחרונה היתה שגיאה לא מחויבת המציאות שנבעה בעיקר ממניעים פוליטיים, בדומה לדרך בה הציג זאת ירון. מבחינתי זה היה די והותר ללקיחת אחריות אישית ולהתפטרות ראש הממשלה ושר הביטחון דוח וינוגרד אמנם לא הפך לחלוטין את דעתי, אולם הוא הצליח לנטוע בי ספקות. וזה שהאשם האמיתי זה תמיד המאמן הקודם אני מכיר טוב, רק חשוב גם לציין שהשופט בן *@$^ |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני ההחלטה לצאת למלחמה וההחלטה על הפעולה הקרקעית היו סבירות ולגיטימיות. אפשר להתוכח הרבה על שיקול הדעת של הממשלה הנוכחית, אבל צריך לזכור שהיא הוקמה על פי שיקול הדעת של קהל הבוחרים. האשמה העיקרית במצבו של צה''ל היא של מי שהביא אותו למצבו ואותו הדבר נכון לכושר ההרתעה שלנו נגד מבצעי חטיפה של חיילים. קשה לבוא בטענות לממשלה שכיהנה שלושה חודשים בזמן הארוע על כשלים שהתחילו שנים לפני כן. בפרט, הפסקת האימונים למלחמה על חשבון הפעילות בשטחים נגד הפלשתינאים ונגד מפוני גוש קטיף וצפון השומרון, מינוי של רמטכ''ל שאינו מתאים לתפקידו, חוסר תגובה הולמת נגד התקפות החיזבאללה ועסקת טננבאום, כל אלו הביאו לתוצאות העגומות בלי קשר להחלטות של ממשלת אולמרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לסיבות של עיתוי הלחימה התייחסתי בתגובה 403671 בפסקה הלפני אחרונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים כמעט עם הכל, אבל אני לא מתווכח עם בלבניסטים (ברמה העקרונית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי יעזור לך אם תניח שהניק שלי הוא "האייל האלמוני", ותנסה לענות לגופו של עניין, במקום לפטור את עצמך ב"בלי חרות ומק"י"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא משהו נגדך, אני פשוט לא מקבל את כללי היסוד של הניתוח הבלבניסטי ולכן לנהל איתך דיון זה חסר כל ערך מבחינתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהתחלה חשבתי שהחצי השני של כינויך משמעותו "מועמד לשירות בטחוני", אבל לאור הזמן הרב שאתה משתמש בו מאז, אני מבין שטעיתי. אז מה הכוונה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מלש''ב - מנתח לפי שיטת בלבן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשרון יש אחריות למצב. לברק יש אחריות למצב. גם לביבי בעצם. בודאי לבגין. כך גם לרמטכלים ולשרי ביטחון של העבר. אם בוחנים איך הגענו למצב בו אנו נמצאים בלבנון - להרבה אנשים יש חלק בכך - מי יותר ומי פחות. הדבר הרלוונטי בהקשר הזה הוא ללמוד מטעויות העבר כלפי העתיד. מבחינה זו המלחמה האחרונה היתה חשובה מאוד (1) בהקשר בחינת תפקודו של אולמרט, הפסקה הקודמת אינה רלוונטית. הוא 'לקח את הקבוצה' (2) במצב ידוע ונתון. גם העובדה שהוא ושר הביטחון (עוזר מאמן? (2)) שלו טריים בתפקיד וחסרי ניסיון צבאי היה מצב ידוע ונתון. לפני התקיפה האחרונה, אני (שוב - כהדיוט גמור) כבר הבנתי את יחסי הכוחות מול החיזבאללה. לכל הפחות היה ברור שזה משחק חוץ קשה (2). זה שהיה גם שיקול צבאי וגם שיקול פוליטי ברור לי. אני עוד לא השתכנעתי איזה שיקול הוביל והאם התקיפה אכן היתה סיכון מחושב (3) (1) "לא נורא, במקרה הגרוע תמיד תוכל לשמש דוגמא שלילית" (2) מצטער שאני ממשיך עם הדימוי הלא כל כך מדויק הזה. מקווה שאף אחד לא יראה בזה זילות המלחמה וההרוגים (3) מזכיר לי קצת את התקיפה הכושלת בלבנון בתקופת ביבי מיד אחרי כישלון חיסול משעל - מקוה שזכרוני אינו מטעני |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה של ''מי יותר ומי פחות'' מאוד חשובה בעיני. אולמרט, בעיני, נמצא על הצד של פחות. עצם התגובה הנמרצת על ההתקפה של החיזבאללה, מה שבכל מקום בעולם היה נחשב כהכרזת מלחמה בעליל, היתה צעד הכרחי ונכון, שלפי דעתי קבע כללי משחק חדשים באזור. לא עוד ''ישראל תגיב במקום ובזמן שתמצא לנכון'' אלא תגובה חזקה (יהיו מי שיאמרו ''חסרת פרופורציה'' - אני בעד) שמבהירה שנחצה כאן קו אדום. אני חושב שאם ישראל היתה עושה את זה קודם (אחרי החטיפה בהר דב או אחרי התקרית ברג'ר שרק במזל הסתיימה ללא נפגעים) החטיפה האחרונה היתה נמנעת, כמו גם המלחמה שבעקבותיה. אני מאמין שאולמרט היה מודע, לפחות באופן חלקי, למצבו של צבא היבשה ולכן נרתע מהפעלתו בצורה אפקטיבית בשבועות הראשונים תוך שהוא מסתמך על הבטחות חסרות כיסוי בנוגע ליכולת של חיל האוויר ושל יחדיות מיוחדות. רק כשהיה ברור שהשיטה של דן חלוץ לא עובדת והמלחמה תסתיים שהחיזבאללה נמצא בעמדות הפתיחה שלו ובאותה יכולת מבצעית, נוצר הצורך לפעול באופן שיבהיר את יחסי הכוחות כאן - צה''ל צבא גדול וחזק - חיזבאללה מליציה קטנה וחלשה. לרוע המזל התברר ש''גדול וחזק'' לא עוזר כשהפיקוד הצבאי לא התאמן מעולם על הפעלת כוח גדול ממחלקה, הכוחות עצמם לא התאמנו על השגת יעדים מורכבים יותר מכיתור בית של מבוקש והתרגולת היחידה שמבוצעת במהירות היא חילוץ פצוע לאחור. עם כל הצער שבדבר, כמות הנפגעים שצה''ל ספג היא נמוכה ביחס למלחמות העבר ואני מאמין שלו פעלו כפי שכוחות יבשה אמורים לעבוד אז היו אולי אפילו פחות נפגעים והיעדים היו מושגים. במצב כזה - חיזבאללה מוכה וצה''ל מחזיק בדרום לבנון עד הליטאני, קטיושות בודדות משוגרות מצפון לליטאני לעבר אצבע הגליל ולבנון משותקת, אז אפילו אם היו פי שניים הרוגים לצה''ל, התחושה היתה של ניצחון ברור לצה''ל גם בישראל וגם אצל שכנותיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע, למרות שאני מסכים עם דבריך יותר מאשר עם רוב הכותבים האחרים, יש לי חשד עמוק כלפי מי שטוען שאילו היו מבצעים את מה שהוא הציע, הכל היה פחות או יותר ורוד. יש רק כשל אחד בדבריך - ההנחה שאילו כל היעדים היו מושגים, היו לישראל פי שניים הרוגים. לדעתי, היו הרבה יותר. מה שאתה מתאר מצריך שליטה מוחלטת על כל תאי השטח מהגבול הצפוני עד לליטאני, מצב בו חיילי צה"ל היו הופכים למטרות נייחות עבור לוחמי חיזבאללה שהיו יוצאים למשימות התאבדות. אני מסכים שחיזבאללה היה חוטף מכה אנושה, אני מסכים שיחס האבידות היה לטובת צה"ל באופן משמעותי, ועדין, היו יכולים לההירג מעל ל-300 חיילים. אז מצד אחד, מותם של רבים זו סטטיסטיקה, ואנחנו לא יכולים לשים לב לכל אחד בדרך להשגת יעד. מאידך, יש גבול מסוים שמעברו זה כבר לא משתלם. ערך חיי האדם, ובמיוחד החיילים, "הבנים שלנו", מאוד גבוה בישראל. יש בזה משהו רע (יש קשר ישיר בין הגישה הזו לעיסקת השבויים המבישה), אבל יש בזה גם משהו טוב. בסה"כ, המטרה האסטרטגית, היא שמירה על חיינו, אתה קצת מציע כאן לשפוך את התינוק עם המים. שלא לדבר על היום שאחרי, ברגע שאתה נכנס למבצע כ"כ עמוק, אתה לעולם לא יכול לדעת לאן זה יתפתח, ויש יותר מאינספור דוגמאות, אבל הטובה והקולעת ביותר היא כמובן 1982. ועוד דבר - אתה מציין את הכשלים התפיסתיים שבמעבר מה"לחימה" בשטחים ללבנון, ואתה צודק. אבל זה היה המצב הנתון ב-2006. יש גבול לכמה אפשר לחזור אחורה ולהגיד "מה היה אם". מה גם שהעלייה ביכולות השיטור והשמירה על חיי חיילי צה"ל הביאה אותנו להישגים בשטחים. מדובר בתופעה הכרחית ובלתי נמנעת. היות וברור לחלוטין שהשמדת החיזבאללה והחזרת החטופים באמצעים צבאיים הן מטרות לא ריאליות, המטרות שצריך היה להציב הן פשוטות - צריבה תודעתית במוחם של חיזבאללה וארגונים דומים לו שמעוניינים לפגוע בישראל. מה שאתה מציע היה משיג את המטרה הזו, אבל גם ההפצצות האוויריות, שאמנם לא שיתקו את ירי הקטיושות אך בהחלט היכו בתדהמה את לבנון והחיזבאללה, יתכן והשיגו את המטרה הזו. אני עוד לא החלטתי אם היה עדיף ללכת עד הסוף, כמו שאתה מציע, או להפסיק את המבצע ב-17 ביולי (אולי קצת מאוחר יותר, ואולי להפציץ תשתיות כמו שחלוץ ביקש ונדחה, בפעם הראשונה והיחידה לאורך כל המלחמה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רוצה לחזור לדיון מלפני שנה וחצי על איך היה צריך להגיב לחטיפה (משהו בסגנון לבנון אחראית - לבנון תשלם וביוקר). במקרה הנ"ל אני חושב שדרך הפעולה שנבחרה - פגיעה בחיזבאללה ולא בלבנון כמדינה (תשתיות אזרחיות, מטרות צבאיות מכל סוג ועד לריסוק המשטר) היתה שגויה מהיסוד, אבל לא על זה הדיון. ברור שלמתקפה קרקעית בהיקף רחב יש מחיר. לעניות דעתי, המחיר ששילם צה"ל על ישום תורת הלחימה של השטחים בלבנון היה כבד מדי, בעיקר ביחס להישגים. אם היו הולכים "לפי הספר" (למשל, השלמת טיהור היעד, אבטחה היקפית ורק אז פינוי פצועים) אז לי אין ספק שהיחס נפגעים - הישגים היה טוב בהרבה (גם אם בשורה התחתונה היו יותר הרוגים). בקשר ליום שאחרי, זה מצדיק את ההמתנה עם המבצע הקרקעי לזמן שבו ברור איך יוצאים משם. סביר שאולמרט לא רצה לאשר כיבוש של דרום לבנון בלי שיש מתווה ברור ליציאה משם. אפשר לראות את אותה גישה זהירה היום ברצועת עזה. הבעיה של מוכנות צה"ל ב-2006 היא רק חצי בעיה. החצי השני של הבעיה זו חוסר המודעות של הדרג המדיני למצב בצד חוסר האיכפתיות מצד הרמטכ"ל לנושא בהנחה היהירה והשגויה שצבא היבשה אינו נחוץ בעימות מסוג זה. כאור, על השאלה מה היה צריך לעשות כבר נערכו מספיק דיונים ואין לי כוונה לחזור לנושא הזה. אני לא חשבתי אז ולא חושב היום שדרך הפעולה שנבחרה היתה נכונה. אבל אם כבר מחליטים להכניס כוחות קרקעיים בהיקף גדול, אז חייבים ללכת עד הסוף, ולו כדי למנוע מהאויב להציג הישג גם בקרבות קרקעיים ולפגוע קשות בכושר ההרתעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |