בתשובה להמסביר לצרכן, 21/01/08 22:26
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למה לטרוח? אני מאושר. מה אכפת לי? משום מה אתה מייחס חשיבות לכמות המצטברת של אושר, בעוד שבמציאות אכפת לי רק משני דברים: א. שאני אהיה מאושר עכשיו; ב. שאני אהיה מאושר בהמשך. כל עוד אני יכול להבטיח את שני התנאים הללו למשך כל חיי, לא אכפת לי כמה זמן החיים הללו ימשכו. בגלל זה הסיכוי להיות מאושר הוא חלק חשוב מהחישוב אם כדאי לי להתאבד או עדיף להמשיך לחכות עד שאני אהיה מאושר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
===>"כל עוד אני יכול להבטיח את שני התנאים הללו למשך כל חיי, לא אכפת לי כמה זמן החיים הללו ימשכו." אבל את זה אני יכול להבטיח לך עם כדור 9 מ"מ שיסיים את חייך עכשיו. אולי זה בלוק מנטאלי, אבל נדמה לי שמה שאתה אומר שאתה רוצה, זה לא להגדיל את מספר ריגעי האושר, אלא לאפס את מספר רגעי אי-האושר. אם זה כל מה שאתה רוצה... גש הלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה ללכת רחוק? תבטיח לו את זה עם מנת-יתר של הרואין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת בדיוק הסיבה שהייתי במצב אובדני חלק גדול מחיי. אני רוצה להגדיל את היחס רגעי אושר/רגעי אי-אושר עד סוף ימי. אם אתה סתם יורה בי עכשיו (אם נספור רק מרגע כתיבת תגובה זו ועד הירי), היחס יהיה 0/0 (או 1/1, לצורך החישוב), ואני מאמין שאני יכול להשיג יותר כרגע. אלקטרודות יכולות להפוך את היחס הזה לאינסוף לאחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב. שיהיה בהצלחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חכה רגע (באמש'ך), לפני שאתה מתחבר בלי אפשרות לחזור, אני רוצה להבין יותר טוב את האלקטרודות האלו: האם אתה אומר שבחיים הרגילים שלנו (בהפשטה לצורך החישוב) יש רגעים של אושר שערכם (1) ורגעים של אי-אושר שערכם (1-). וכמובן, אנו מעוניינים למקסם את הסכום שלהם. לעומת זאת, האלקטרודה נותנת לך ברגע אחד אושר שערכו (9999999999999) גדול מכל סכום שאפר ללקט גם אם תחייה חיים ארוכים ויחסית מאושרים. ככה שאם אתה מתחבר אליה אפילו לשנייה אחת, קיבלת כל מה שאפשר לקוות לו? האם זאת ההצעה שעלינו לשקול פה? אם כך, מה שעוד צריך לברר זה אם אפשר לדבר על אושר בנפרד מחיים ולדבר על חיים בנפרד מזמן. למשל, אלו שמאמינים שהמוות מעביר אותך ל"עולם שכולו טוב" מדברים על אושר בדרגה אניסופית ולזמן אינסופי - אחרי החיים. אתה מדבר על רגע אחד לפני המוות - שבו אתה מאושר אבל למעשה לא חי. אבל אני הייתי בודק טוב טוב את אמינותו של המוכרן שמציע לך את האלקטרודות הללו. לא בטוח שהייתי משאיר לידו את הארנק, כי נראה שהוא "מתפלל" אותך, ומה שהוא מציע זה לא אלקטרודה או טכנולוגיה, אלא מושג חדש של אושר שאיננו תלוי בחיים ובזמן. אני הייתי מבקש אחריות וזכות החזרה לכמה שנים לפחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרא שוב: דובי לא רוצה למקסם את סכום האושר, הוא רוצה (אם הוא באמת רוצה, ראה תהיותיו של אדם1) למקסם את יחס האושר לאי-אושר. 1 aka אק"א! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הבחנתי שדובי משתמש במילה "יחס" ואני השתמשתי במילה "סכום". (אני גם רואה שאתה מדבר על "יחס האושר..." ודובי אמר "יחס *רגעי* האושר". להבנתי הדיבור על *רגעים* חשוב. באופן שאני הצגתי את החיים, כאוסף של רגעים שיש להם ערך ("אושרי") סופי, שלילי או חיובי, אני חושב שאי אפשר למקסם את היחס (מה שדובי אמר) בלי למקסם את הסכום (מה שאני אמרתי). אבל החלק שעוד לא ברור לי הוא, אם דובי (או מישהו) חושב שאפשר לקבל מסת אושר בגודל אינסופי (יעני 9999999999) מרוכזת/דחוסה בשנייה אחת ,כך שאם תחווה שנייה כזאת, כל שאר השניות של חיי אדם לא ישנו את היחס ולא את הסכום בשום צורה משמעותית. אפשר אומנם להגדיל את היחס בלי הסכום, אם מחלקים באפס - אבל לא חושב שהוא מתכוון לזה, כי מזה יוצא האבסורד שחיים שלא נחיו הם המאושרים ביותר. אני לא מתרשם שהדפרסיה של דובי כל כך עמוקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי שאפשר למקסם את היחס בלי למקסם את הסכום: 2 רגעים של אושר 10 עם רגע אחד של אושר 0 הם יחס טוב יותר מאשר 100 רגעים של אושר 10 עם 100 רגעים של אושר 0, למרות שבאופציה השנייה הסכום גדול יותר. זו בדיוק הפואנטה של דובי. לכן הוא לא צריך שבאופציית אלקטרודות האושר יהיה אושר אינסופי. לשיטתו, זה אפילו לא חייב להיות אושר גדול במיוחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מה זה אושר 0? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מדבר על מודל אחר, עם רגעי חיים ניטרליים שערכם האושרי 0. אתה צריך לפרט, אבל על פניו זה לא נראה לי מודל קוהרנטי. כי זה מאפשר מצב שמישהו חי 90 שנה שכל הרגעים בעלי אושר 0. אבל נראה לי שזה בנאדם סופר אומלל שהיה עדיף שלא היה חי. (יש דברים שהם בילט-אין בחיים. אי אפשר שבנדאם יחיה ולא ינשום, או לא יחשוב, או לא ישתין, או לא יהיה לו מצב רוח +/-). גם העובדה שהמודל שלך מאפשר מטעני אושר שונים (ולא רק +1, -1) עלולה ליצור בעיות. ואם האלקטרודות לא נותנות לו אפילו אושר גדול במיוחד, אז איך הוא מבטיח מראש שמה שהוא יקבל שם יותר טוב מהאושר שהוא מקבל פה, איתנו? אמרתי, אני לא הייתי קופץ על המציאה הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל מה הדיון הזה נחוץ ? אם כבר יצרת מרכז עונג כזה, למה לא להתנות את הפעולה שלו בחיים ערכיים (נגיד ע"י קריאה של אזור במוח שאחראי על תחושת סיפוק שמקורה לא גופני, החמימות הזו שאנשים מסויימים מרגישים כשהם עושים מעשה טוב) ? ככה תקבל אורגזמה כל פעם שתיתן לקבצן שקל (בהנחה שאתה מאמין שזה עוזר לו) וגם לא תאלץ למות מרעב (כי לאכול כשאתה יודע שזה נחוץ זה טוב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחוץ?! הצעות ושיפורים למכונת האושר יש להפנות לממציא - שכ"ג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תראה, לצורך הפתיל הזה קיבלת את ההנחה של דובי שאפשר לכמת אושר ולסכום אושר ואומללות על פני זמן. אני בחרתי 10 ו-0 כמידות אושר ואומללות, אבל ברור שזה שרירותי, פשטני, ורק כדי להבהיר את הנקודה - שמיקסום היחס זה משחק שונה ממקסום הסכום. והנקודה הזו תקפה לא משנה איך אתה ממדל את האושר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שמקסום היחס שונה ממקסום הסכום. רק אמרתי שבמודל שלי יש בינהם מתאם חיובי. אני גם מסכים שהמודל שלי והמודל שלך לכימות האושר הם שרירותיים ופשטניים. אבל לא עולה על דעתי שום דבר יותר מנומק ומעמיק שבאמצעותו אפשר לשקול את ''דילמת האלקטרודה''. אולי זו דילמה שרירותית ופשטנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפוך: אני (ולדעתי גם דובי וגם כל השאר) לא שוקל את דילמת האלקטרודה ומכריע בה לפי מודל כזה. אני מדמיין כמיטב יכולתי את הסיטואציה עצמה, ומכריע לפי אינטואיציות ורגשות בלי לתרגם את הדמיון למספרים. טיעונים רציונליים שונים בהחלט יכולים להיכנס לחשבון, אבל רק טיעונים לגוף הסיטואציה והאלטרנטיבות, בלי תרגום למספרים. המודלים החשבונאיים, שאכן הם שרירותיים ופשטניים, נכנסים כשאנחנו רוצים *להסביר* את השיקולים וההכרעות, לעצמנו ולאחרים - לצורך זה הם יכולים להיות יעילים למדי. לטעמי הדילמה אינה שרירותית ופשטנית, אלא מרתקת ומאלפת מאין כמוה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה "וגם כל השאר"? לחץ חברתי על בסיס אינטואיציה ורגשות? הדיון אכן החל באינטואיציות ורגשות ועבר למודלים מספריים החל בתגובה 468986. אבל לי אין התנגדות גם לדיונים שלא גולשים למודלים מספריים - שמטבעם הם פשטניים יותר מביטוי של אינטואיציות ורגשות. באופן כללי נדמה לי שאם מתדינים יכולים להגיע להסכמה על מודל פשטני של האינטואיציות שלהם, יש יותר סיכוי שיבינו זה את זה. ומסיבה זו דיונים גולשים למספרים אפילו בלי כוונה - כמו שקרה למעלה. על כל פנים, אם אתה יכול לתת ביטוי מובן (אובייקטיבי?) לאינטואיציות, לרגשות, ולדמיון שלך, בעניין זה, אני ("וגם כל השאר") אשמח לקרוא. ואם על בסיס זה אוכל לנסח את ריגשותי באופן שיש סיכוי שיהיו נהירים לך ולאחרים, אעשה זאת גם. ואם לא, זה גם בסדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם זה נאמר בבדיחות הדעת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה בלי קשר לניסוי המחשבתי הנידון האם במציאות אלו הם שני הדברים שמניעים אותך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברמה מופשטת כלשהי, אני מאמין שכן. אבל זה לא כאילו שאני יושב עם עפרון ומחשב את האמצעים הטובים ביותר למקסם את האושר שלי. אני לא מספיק רציונלי בשביל זה. איזה דברים אחרים יכולים להניע אנשים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים שואפים לממש את עצמם, לציית לנורמות חברתיות, לסייע לאחרים, להתפתח, להטביע חותם ועוד ועוד. הרעיון של ''מיקסום האושר'' הגיע אלינו מתפיסה מכניסטית ששלטה במאה השמונה עשרה, ואולי עבר עוד קצת גילגולים עם התפיסה הביולוגית של פרויד (הנפש כשואפת להומאוסטזיס). אין הרבה קשר בינו לבין החיים של בני אדם אמיתיים (מלבד הנזק שהוא גורם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לציית לנורמות חברתיות" זו שאיפה? אתה רציני? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי. האדם הוא יצור חברתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כמובן, אבל בדרך כלל ה*ציות* איננו השאיפה עצמה אלא האמצעי לשאיפה - להיות מאושר, או לפחות להרגיש טוב יותר, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, נראה לי שיש הבדל תהומי בין "להיות מאושר" לבין "להרגיש טוב", כמו שיש הבדל בין אידאל האושר המודרני לבין אידאל "השגשוג" או "הרווחה" של היוונים הקדמונים. יכול להיות שאנחנו יכולים להשפיע ישירות על המוח האנושי כפי שתואר בניסוי על העכברים, אבל זה לא אומר דבר לגבי בני אדם במצב נורמאלי. ההיקש הזה נראה לי הגיוני כמו לכרות לאדם את הרגליים ואז לטעון שבני אדם מטבעם לא מסוגלים ללכת. שנית, כלל לא ברור (לי) שהשאיפה היחידה של בני אדם היא להרגיש טוב יותר. נראה לי שיש כאן היפוך של סיבה ותוצאה: לבני אדם יש טבע שכולל שאיפה להתפתחות קוגניטיבית, שאיפה לחיות בחברה וכדומה. כאשר טבעו של אדם אינו ממומש בצורה מספקת, בני אדם מרגישים לא טוב (תסכול, ייאוש ודיכאון) וחותרים לשנות את המצב. אבל מכאן אי אפשר לטעון שהשאיפה של בני אדם היא להרגיש טוב. השאיפות הן למימוש עצמי, והרגשות הקשים הם תוצר לוואי של אי היכולת להגשים את השאיפות הללו. הסימפטום אינו בהכרח המחלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוחה אם ההבדל הוא תהומי כל כך. או אולי זה תלוי אצל מי. בכל אופן, אני הייתי מסתפקת בתחושה טובה. לגבי הסיבה והתוצאה - זו באמת שאלה קשה. נראה לי שבמקרים רבים אנשים לא ממש יודעים מה יתרום להרגשתם הטובה, וכך הם מנסים - להתפתח קוגניטיבית, לממש את עצמם, להגיע לסביבה חברתית נוחה/נעימה/מעניינת... בקיצור, לספק את מה שהם חשים בתקופה מסוימת כצורך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי. אני באמת לא סמכות בנושא הרגשה טובה. אבל אני מנסה להציע שמה שאנחנו צריכים לחפש הוא את הטוב והמשמעותי ולא את ''ההרגשה הטובה''. נראה לי שבניגוד למה שמוכרים לנו בתרבות הפרסומות, ההרגשה הטובה נלווית לעשיית הטוב והמשמעותי ולא ''מה שגורם לנו להרגיש טוב'' הוא הקריטריון להגדרת הטוב והמשמעותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא שבעיני כל אחד יש ''טוב'' אחר ו''משמעותי'' אחר. וכמובן, לא כל אחד יכול לעשות את הטוב והמשמעותי בעיניו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רק רוצה להגיד שמי שטוען שבני אדם מחפשים למקסם את אושרם, לא בהכרח מאמין שבני אדם הם יצורים מונוליתיים עם רצונות ברורים. זה יכול להיות גם תיאור פשטני של תהליך מורכב, כמו ''כל אטומי המים שואפים לרדת לנקודה הנמוכה ביותר'' - אטומים לא ''שואפים'' לשום דבר, היא הדיעה המקובלת. אז ''בני אדם שואפים למקסם את אושרם'' לא עומד בסתירה הכרחית לטענתך שבני אדם שואפים לכל מיני אחרים, כמו סטטוס חברתי, ושהאושר הוא התוצאה ולא הסיבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. הדיון היה בהקשר לתמיהתו של דובי "איזה דברים אחרים יכולים להניע אנשים?". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק בזה שאושר הוא אינדיקטור למטרות אחרות, אבל אתה מתעלם מזה שברגע שאפשר לתפלל את האינדיקטור, במצבים מסויימים, האינדיקטור הופך להיות המטרה. (מבחנים בינלאומיים אמורים להיות אינדיקטור למצב מערכת החינוך, אבל אם אפשר לתפלל את המבחן, אז הצלחה במבחן היא מטרת מערכת החינוך). אני חושב שזה המצב שאנחנו עומדים בפניו. אם אפשר לנתק את האושר מכל הגורמים האחרים, אני ארצה למקסם אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי "אושר" זאת הגדרה לא מתאימה מספיק וצריך לדבר על "מצב זרימה" אופטימלי בשעה שכישורים ויכולות באים לידי ביטוי בעשיה או פעולה שדורשת מאמץ מסוים המציבה בפניך איזה שהוא אתגר, כמו בתגובה 373085 (שלצערי כבר ענית עליה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה לתפלל? להפוך לתפל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג מה האתימולוגיה, אבל זו המילה העברית התקנית ל''לעשות מניפולציה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, זה לטפלל (מלשון ''טפל'', לא ''תפל''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טפלול נמרץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגיוני. אף פעם לא ראיתי אותה בכתב, ולא טרחתי לחשוב עליה יותר מדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 365163 ושאלת היום: האם הומיאופתים חולמים על הטפלת מים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, לא זכרתי שראיתי את המילה הזו בכתב אי פעם. טוב יותר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קצת קופץ באמצע ואולי גם קופץ בראש (מתנצל... לא עקבתי אחרי רוב הפתיל ואין לי מספיק זמן). נראה לי שהאידיאל היווני הוא שלווה, ושהוא מטופח על ידי הגברת מודעות (וכך שמה של הפילוסופיה מצדיק את עצמו). המודעות אמורה לספק את עצמה באופן כמעט בלעדי. שאיפה והרגשה הם ביטויים שנוגדים במידת מה את הסיפוק העצמי של האידיאל היווני. מימוש עצמי לפי אותה גישה הוא ענין של חוסר תלות חיצונית, כלומר, האידיאל היווני מסתמך על זה שהתבונה (מרגע והפכה לגורם משמעותי בחיי הפרט) פעילה תמיד לשימור מצבה והפעילות שלה היא מימוש עצמי. אם במימוש עצמי אתה מתכוון למימוש במסגרת הציפיות מין המערכת, הרי שברורה לי הטענה בנוגע לצורך לקיים נורמות. מימוש עצמי כפי שהיוונים התייחסו אליו להבנתי, יתייחס לקיום נורמות כדרך רצויה להימנעות מעימותים מיותרים. זאת כל עוד יישום הנורמות בפירושן הסטנדרטי אינו מהווה מכשול בתפישת הפרט המודע את עצמו (כלומר, הן או תומכות בתפישתו, או לא מפריעות ויישומן הוא כמו אכילה, שתיה, נשימה או כל פעילות קיומית לא תבונית נדרשת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שאתה מתייחס כבר לאושר כפי שהוא נתפס ע"י הפילוסופים היוונים (כמו סוקרטס). אבל מושג האושר היווני (eudaimonia) כהצלחה או רווחה הוא קודם לזה של הפילוסופים, והם יוצקים לתוכו תוכן חדש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז הכוונה היא למימוש עצמי כהבט של השתתפות בפוליס והאושר בהגדרתו "העממית" (בגרסותיהם של סולון, פריקלס והסופיסטים למשל)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זאת הגרסה שבד''כ מתייחסים אליה כ''עממית'' ואני חושב שהיא מתאימה לסופיסטים (אני לא כל כך זוכר את הפרטים של סולון ופריקלס. מצטער, עבר הרבה זמן מאז שלמדתי את זה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צריכה עוד לחשוב על זה, אבל באופן שטחי - נראה לי שיש עוד מניעים שקשה לי כרגע להגדיר מה מביא אדם "לשבור את הראש" במשך שנים על בעיות במתמטיקה למשל? (ראיתי לא מזמן תכנית בערוץ 8 על חיפוש ההוכחה להשערת רימן, והדהימה אותי המסירות של האנשים העוסקים בזה) לא נראה לי שפרנסה זו הסיבה - כי אני מניחה שיש דרכים קלות יותר להתפרנס, גם שאיפה לכבוד ולפרסום אפשר להשיג בדרכים קלות יותר (להיות נינט למשל) עקרון דומה אפשר למצוא אצל אמנים, ובכלל אנשים יוצרים אולי ניתן לומר שעצם החיפוש אחר הפתרון/ההשקעה ביצירה מסב סוג מסוים של אושר, אך מעדויות של אמנים (עם מתמטיקאים לא יצא לי לדבר על זה), זה לא תמיד כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רעיון המדידה פשוט נראה לי מופרך לחלוטין. אפשר להצביע על היררכיה מסויימת בין מצבים (כאן אני שמח יותר, וכאן פחות) אבל מדידה היא בלתי אפשרית. כל זה גם בלי להזכיר אפילו שאושר זה לא פונקציה של מיליארד משתנים, כי העבר והעתיד כפי שאתה חוזה אותו משפיעים שניהם על האושר שלך. תסבול הרבה יותר כהומלס אם חיית חצי מהחיים כמיליונר ואז פתאום ירדת מהנכסים; סבל יכול להביא לתובנות על החיים, וכו'. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |