בתשובה להמסביר לצרכן, 17/01/08 15:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש הרבה דרגות ביניים. יש סיבה שבחוק נקבע שקודם לשביתה חייב ארגון עובדים להכריז על סכסוך עבודה, ורק בתום תקופה מסויימת, באם הסכסוך לא טופל, ניתן לפצוח בשביתה. לא ברור לי מה מקומה של תביעה משפטית כאן: אין פה הפרה של שום חוק או חוזה מצד אף אחד. זו פשוט תביעה של צד אחד לשיפור בתנאי העסקתו. גם חקיקה אינה רלוונטית כאן, כי הסכמי העסקה אינם עניין לחקיקה - רק התנאים לניהול מו"מ על הסכמים כאלו (ואי אלו סעיפים שאסור לכלול בהסכם) מוגבלים ע"י חקיקה, לא ההסכמים עצמם. הפגנות בדרך כלל יש, אם כי, אם העובדים לא שובתים, לא ברור לי איך יש להם זמן ללכת להפגין. בוררות, דומני, הועלתה כאופציה ונדחתה, לא זכור לי על ידי מי. נדמיין אדם שמועסק בחוזה אישי. נגיד שהוא מעוניין לקבל העלאה בשכר. מה האפשרויות שלו? האם הוא יכול לתבוע את המעסיק? לא. הוא יכול לבקש מהמעסיק, ואם יש לו מספיק כוח בארגון, הוא יכול לאיים על המעסיק בשביתה (שאז ניתן לפטר אותו, כי לא מדובר בשביתה מאורגנת), או בהתפטרות. בהנחה שאף אחד לא מתכוון לשחק איתו שחמט עבור ההעלאה בשכרו, איזה אפשרות יש לו לקבל הטבה בתנאים אם המעסיק לא מעוניין לתת לו כלום? שום דבר. חשוב על הא-סימטריה שיש כאן. המעסיק רשאי לפטר את המועסק בכל עת, וכל אימת שהחוזה עומד בפני חידוש, המעסיק יכול להנמיך את התנאים. לעובד אין שום סמכות לקבוע מסמרות בענייני חוזה ההעסקה שלו. יש לו רק כלי אחד: התפטרות. ברור כי הכלי הזה פוגע בעובד לא פחות משהוא פוגע במעביד, אולי אפילו יותר (בייחוד לאור מצב השוק בישראל), מה שרק מדגיש את הא-סימטריה במערכת היחסים הזו. בגלל זה חוקי העבודה בישראל מקנים כלים מסויימים לעובדים, כדי לאזן את הא-סימטריה הזו. אחד הכלים המרכזיים הוא הזכות לאיים בשביתה, והאיסור לפטר עובדים ששובתים בהתאם לחוק. אם אתה יכול להציע כלי טוב יותר כדי לאזן את כוחו של המעסיק, אשמח לשמוע אודותיו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בסכסוך הנוכחי האפשרות הועלתה ונדחתה ע"י המרצים, שהציעו הצעת נגד, בשל נטייתה "להגרר" במשך שנים(שכר הרופאים בבוררות ב8 השנים האחרונות).מאוחר יותר הועלו מספר הצעות נגד שנדחו ע"י אחד או יותר מהצדדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אתחיל מההתחלה. אתה תובע סימטריה בין המעסיק למועסק. על סמך אתה מבסס תביעה זו? בשוק הפרטי ברור שאין סיבה שתהיה סימטריה כזו. הסימטריה קיימת בנקודה בסיסית יותר. כל אדם, יש לו הזכות להיות מעסיק, וכן הזכות להיות מועסק. מרגע שבחרת תפקיד במשחק הזה, בהתאם להעדפותיך וכישוריך, נכנסת אליו על כל המשתמע ממנו. אין סימטריה בין הורים לילדים, אין סימטריה בין מורים לתלמידים, אין סימטריה בין משווקים לצרכנים, אין סימטריה בין מפקדים לחיילים – מדוע שתהיה סימטריה בין מעסיקים למועסקים? כאשר מדובר בעובדי ציבור, המצב קצת יותר מסובך, שכן המעסיק הוא המדינה, אבל בכל זאת, אני ממש לא מבין מדוע מצבם של עובדי המדינה צריך להיות טוב מזה של המועסקים בשוק הפרטי. אם אתה אתה חייב לתבוע איזו סימטריה הרי ש*זו* הסימטריה המתבקשת. בסופו של דבר, אנחנו, אזרחי המדינה, משלמים את משכורתם של עובדי המדינה. במילים אחרות, אני מרוויח שכר מסויים, הנגזר מכח המיקוח הפרטי שלי מול המעסיק שלי. רק טבעי הוא הדבר שגם עובד המדינה אותו אני מממן יאבק על חלקו באותם הכלים העומדים לרשותי. אם לרגע תעמיד על הציר הנ"ל את המרצים השובתים אל מול עמיתיהם המרצים-מן-החוץ, הרי שהאבסורד ממש זועק לשמיים. נראה לי שזכות ההתאגדות לבדה מספיקה בהחלט לאלו שהמדינה אכן זקוקה לכישוריהם. זכות זו מספקת להם שווה-ערך לזכות ההתפטרות של עובד בשוק הפרטי (שכן כאמור כח עמידתה של המדינה עלול להיות גדול מזה של מעסיק פרטי). בכל הנוגע לשביתות, הרי שאני שותף לגמרי לדעתו של "המסביר". מה גם שהפתרון שהוצע בתחילת הדיון, בו כל צד מספק הצעת פשרה, ובורר חיצוני בוחר את זו הרדיקלית פחות, *ככתבה וכלשונה*, נשמע לי כמו תחליף ראוי לחלוטין לשביתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי אדם תלוי בהכנסתו על מנת להתקיים, והחברה המודרנית (מאז המאה ה-19) הבינה שראוי לאפשר לאדם להתקיים בכבוד. כי מצב בו יש מערכת יחסים כל כך לא סימטרית הדרושה על מנת לספק צורך קיומי כל כך חשוב (מצדו של החלש במערכת היחסים) מזמין ניצול ותנאים שקרובים לעבדות. לא צריך להרחיק עד למכרות הפחם באנגליה במאה ה-19, מספיק להביט בתנאים של העובדים החלשים והלא-מאוגדים בארץ - עובדי השמירה, הנקיון, העובדים הזרים וכיוצא בזאת. מוטב היה לאנשי ההיי-טק, שרגילים ליחסי-כח קצת יותר מאוזנים ביניהם לבין המעסיק, לו היו מפסיקים לראות את כל שוק העבודה כאילו הוא איזה חברת סטרט-אפ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני, בכל מקום בו נעלמים או דועכים ערכים הומניסטיים או שיש חוסר יכולת לקחת בחשבון את התמונה הכללית, הזכות לשביתה והזכות להתארגן מחריפה את הפגיעה בלא מאורגנים, בזמן שהיא מגנה על החברים באיגוד. נוצרת חברה ששומרת (או מנסה לשמור) על זכויות של איגודים, במקום על זכויות של בני אדם. מעבר לעובדי השמירה, הנקיון, העובדים הזרים או אפילו העובדים מן החוץ באוניברסיטאות, דוגמא מצוינת היא הפתרון שהאוצר, המרצים, ההסתדרות וור"ה יגיעו אליו (אולי) עד מחר בצהרים. את הכסף שיכניסו לכיס של המרצים, פשוט יקחו מהכיס של הסטודנטים, עפ"י המלצות ועדת שוחט. או שאתה חלק מפמיליה או שאתה לא כלום. ולא, אין לי פתרונות קסם למצב הקיים. לפעמים, כשאני במצב רוח ציני במיוחד, אני לא יכול שלא להסכים עם אורוול לגבי כיוונה של החברה המודרנית. If you want a vision of the future, imagine a boot stamping on a human face - forever.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקומות בהם נעלמים הערכים ההומניסטים לא יגנו על זכויות הלא-מאורגנים בין כה ובין כה. השאלה המעניינת יותר היא האם תופעת ההתאגדות מקלה על העלמות הערכים ההומניסטים (כי היא מקלה על שיטת ''הפרד ומשול'' ומפוררת סולידריות בין קבוצות עובדים) או דווקא מקשה עליה (כי עובד מאורגן הוא אזרח המודע יותר לזכויותיו, למשל). אני חושב שמבט זריז על העולם יגלה שהקורלציה בין מידת ההתאגדות לבין הערכים ההומניסטיים היא לא חד משמעית לאף כיוון, אבל יכול להיות שאני טועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן שאלה מעניינת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר מצטטים, אז כדאי לצטט את הטובים ביותר: "ברוך הבא למין האנושי - אנחנו יצורים חביבים שכאלה." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רצית להגיד משהו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע אין סימטריה בין משווק לצרכן? כצרכן, מישהו יכול להכריח אותי לקנות? כמשווק, מישהו יכול להכריח אותי למכור? מישהו יכול למנוע ממישהו להתמקח על המחיר? לאיים להחליף מוצר? כל שאר הדוגמאות שלך הן פגומות מן היסוד. המועסקים אינם ילדים ואינם פקודים. הם אנשים מבוגרים ולא יתכן שהם יהיו נתונים לחסדיו של מעסיק - המעסיק לא עושה להם טובה בזה שהוא מעסיק אותם, בדיוק כמו שהם לא עושים לו טובה בכך שהם עובדים אצלו. מדוע אתה חושב שמועסקים בשוק הפרטי אינם יכולים להתאגד או לשבות? הם יכולים, והם גם עושים זאת (אם כי לעיתים רחוקות יותר - גם כי מעסיקים פרטיים פועלים באופן נחרץ יותר (ובלתי חוקי) כדי למנוע התאגדות של עובדים, וגם כי כשכבר יש התאגדות של עובדים, מעסיקים נרתעים יותר מלהגיע למצב של שביתה כי הפגיעה הישירה בהם יותר מורגשת מאשר פגיעתה של שביתה במגזר הציבורי. אבל זה לא אומר שאין דוגמאות: שביתת המלצרים שהייתה לאחרונה, לדוגמא, או שביתת פועלי הדפוס בידיעות לפני מספר שנים). זה שבשוק הפרטי היום ישנם יותר ויותר עובדים לא מאוגדים, זו בעיה של העובדים הללו, ובמידה רבה גם אשמתם (אבל לא רק. גם ההסתדרות אשמה בהזנחת העובדים שאינם שייכים לאיגודים החזקים). לכן, הם לא נלחמים בכלי שאין לך, הם נלחמים בכלי שיש גם בידיך - אתה בוחר שלא להשתמש בו, משום שאינך מרגיש צורך להתאגד. יש לך מספיק כוח. אגב, זו גם תשובה למסביר לצרכן - מכיוון שהם עובדי ציבור (כלומר, הציבור משלם להם את המשכורת) הגיוני שהפגיעה הכלכלית תהיה ב"מעסיק" שלהם, כלומר כלל הציבור. אין אפשרות אחרת. לא הבנתי איך זכות התאגדות בלי שום כלי שייתן איום בידי העובדים עוזרת למישהו. יופי, אז האיגוד בא ואומר שהוא רוצה לשנות את תנאי ההעסקה. המדינה אומרת "לא רוצה". מה הלאה, לדעתך? ההצעה שהצעת בסוף דבריך פשוט פותחת פתח למשחקי "דילמת אסיר" של מציאת התוכנית הטובה ביותר עבורי שתהיה קצת פחות זוועה מתוכניתו של הצד השני. אם אתה חושב שהתוצאה תהיה בדרך כלל תוכנית "אמצע הדרך", אתה לא מכיר את תורת המשחקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם דוגמא להתאגדות גם בסביבת ה"שוקי": שביתת הכותבים בארה"ב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הפסקה האחרונה שלך: אין שום קשר בין הרעיון של בורר שחייב לבחור בין שתי הצעות (בוא נקרא למשחק זה "הבורר") לבין דילמת האסיר. בדילמת האסיר לכל צד יש שתי אסטרטגיות לבחור מהן, כאשר שיווי המשקל הוא במצב ששני הצדדים מרמים, ושניהם יוצאים מופסדים לעומת המצב ששניהם משתפים פעולה. זהו אינו משחק סכום אפס! לעומת זאת, ב"בורר" מדובר בקירוב טוב על משחק סכום אפס: ככל שהמרצים יהיו מרוצים יותר, האוצר יהיה מרוצה פחות. לכן אפשר לדבר על רצף אסטרטגיות ששקול לסכום שישלם האוצר למרצים(1). בהנחה שיש "נקודת איזון" X שהיא הנקודה "הצודקת", כלומר שבאופן אוביקטיבי מייצגת את הסכום שמגיע למרצים, הלוא שהמרצים יגישו הצעה של X ועוד אפסילון והאוצר - X פחות אפסילון, ואידך זיל גמור. אתה חושב שבמשחק "הבורר" יקרה משהו אחר? ששני הצדדים יצאו ממנו מופסדים? אני אשמח לשמוע איך. -------------- (1) ברור שיש עניין של פריסת התשלום, מניעת שחיקה עתידית וכו', אבל לדעתי בקירוב טוב אפשר להצמיד לכל הצעה מרובת משתנים שכזאת מספר ממשי יחיד, כאשר האוצר יסדר את כל ההצעות (מהטובה לגרועה) בסדר עולה ואילו המרצים יסדרו אותן בסדר יורד. המספר הזה הוא "העלות" של ההצעה לאוצר, והוא גם "הרווח" של המרצים מההצעה. אפשר כמובן לדבר על משחקים אחרים - למשל חלוקת עוגה, כאשר אני מעדיף פרוסה צרה עם דובדבן בעוד אתה מבכר פרוסה רחבה ללא דובדבן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
===>"חשוב על הא-סימטריה שיש כאן" אני חושב שהנסיון לתקן את הא-סימטריה באמצעות זכות השביתה כשל משום שהוא היטה את הכף לצד השני. עכשיו, עקרונית, למשל, עובדי חברת החשמל יכולים לכבות לנו את השלטר - מה שאפילו מדינת ישראל לא יכולה לעשות לעזה. המרצים יכולים לגרום לנזק כלכלי של מיליארדים לאוצר המדינה ולאלפי אנשים פרטיים. הרופאים יכולים לגרום למוות של חולים, המורים, עובדי הנמלים ועוד ציבורים כאלו קיבלו אמצעים שבהחלט אינם מידתיים או סימטריים. לא מדובר כאן על כורי פחם או עובדים בתעשיית המכוניות ששובתים נגד פריץ קפיטליסטי וגורמים לו נזק בשביתתם. הנזק - או פוטנציאל הנזק - כאן הוא נגד כל המדינה. מישהו אמר, אולי אתה, שהם הרי "משלנו" ולא יגרמו לנו נזק כזה - הם הרי לא רוצים להרוס את האקדמיה (או את המדינה וכו'). אם אנחנו באמת יכולים לסמוך על זה אז הכלי של שביתה ריק מתוכן, כי גם האוצר יודע זאת. ואז כל השביתה היא רק ריטואל מיותר - לא של חורבן אבל של הקזת דם (זו מטאפורה! - לא דם אמיתי) ===>"לא ברור לי מה מקומה של תביעה משפטית כאן". נכון, בחקיקה הנוכחית אני גם (אנ'לא עו"ד) לא חושב שאפשר ליישב זאת בתביעה משפטית. אבל חקיקה מתאימה יכולה לדעתי להסדיר זאת באופן שסיכסוכים כאלו יפתרו בלי לגרום נזק עצום לסביבה החפה מפשע. השאלה הראשונה שיש לחשוב עליה היא של מי האקדמיה. אני חושב שהיא שלי ושלך - האזרחים - ולא של המרצים. לכן לי ולך - באמצעות נציגינו - מותר להחליט מה יהיה תקציבן. מותר לנו אפילו לסגור את הבסטה. זה כמובן יהיה טיפשי, אבל זו זכותינו. יחד עם זה, גם כשאנחנו (האזרחים באמצעות נציגינו) מנהלים את רכושינו המשותף - האקדמיה - אסור לנו לפגוע באנשים שעובדים שם או באחרים. למשל, למרות שמותר לנו לסגור את האקדמיה "שלנו" מחר בבוקר, לא יפה להעיף אנשים שתיכננו את חייהם בהנחה (מבוססת, סבירה) שהם יתפרנסו ממנה. אני חושב שאפשר לנסח חוזים (פרטיים או קיבוציים) לטווח רחוק ולחדש אותם באופן שיגן על העובדים מפני שינויים פתאומיים אבל יאפשר למעסיק לשנות את מדיניותו בטווח הארוך. בטווח הארוך, על כל פנים, צריך לזכור מי הבעלבית. צריך לזכור שהאקדמיה לא הוקמה כדי לתת מקום עבודה קבוע למרצים אלא כדי להעשיר את המדינה בתרבות וידע. אם אנחנו (האזרחים) לא רוצים אקדמיה, או רוצים לשלם עבורה מעט, מותר לנו להחליט כך - ובלבד שלא נפר את הסכמותינו הקודמות עם המרצים. אבל להם, למרצים, אסור לכפות עלינו את דעתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין. במקום אחד, אתה מתאר מקרה שנראה סביר בעיניך: "כורי פחם או עובדים בתעשיית המכוניות ששובתים נגד פריץ קפיטליסטי וגורמים לו נזק בשביתתם" - העובדים פוגעים במעסיק כדי להשיג את רצונם. במקום אחר, אתה קובע נחרצות שהאקדמיה היא של כלל הציבור - כלומר, שהציבור הוא המעסיק של המרצים ("של מי האקדמיה. אני חושב שהיא שלי ושלך - האזרחים - ולא של המרצים. לכן לי ולך - באמצעות נציגינו - מותר להחליט מה יהיה תקציבן. מותר לנו אפילו לסגור את הבסטה. זה כמובן יהיה טיפשי, אבל זו זכותינו."). אני מסיק מזה שצריך להיות לגיטימי בעיניך שהמרצים יפגעו במעסיק שלהם (הציבור) במסגרת מאבקם להשיג העלאת שכר. הסבר את חוסר העקביות בדבריך, בבקשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למסביר יש את התופעה של התעלמות מאחריותו הציבורית. אם הוא המעביד של המרצים, הוא צריך לשלוט בשלוחיו-מנהלי האוניברסיטאות ומנהליהם- האוצר. הוא מעלה כאן את החולשה של הציבור שאיננו מוכן לקחת בעלות, לשאול את עצמו האם כך הוא רוצה שינהלו את ענייניו. אם התשובה היא לא, אז המסביר וכולנו צריכים להביע מחאה ממשית כנגד שרת החינוך, שר האוצר וראש הממשלה. כמובן שאת זה היינו צריכים לעשות עוד בזמן שביתת המורים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המסביר מצביע על תופעה מוזרה של המנעות רווחת מאחריות ציבורית, כאשר אנשים בוחרים שר אוצר ומבקרים כל החלטה שלו, במקום לבחור שר אוצר אחר. זה מזכיר לי את השכנה שכל הזמן מקטרת על ועד הבית - למה לא נקי פה, הגינה על הפנים, האינטרקום מקולקל וכו'. אז הם הציעו לה לקחת את ועד הבית, אבל אין לה זמן...יש לה מספיק דברים לעשות בבית שלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה עם האחריות שלך? למה אתה רק מקטר? אתה בחרת מפלגה שמעולם לא מעלה על סדר היום את הצורך לבטל את זכות השביתה. אתה יכול להאשים רק את עצמך. בבחירות הבאות תבחר את המפלגה שתחרוט על דיגלה את ביטול זכות השביתה. בינתיים, אתה יכול להפסיק לקטר על המקטרים - אתה הרי בסך הכל אחד מהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני לא מבין" זה ניסוח שחביב עלי. תזהר לא להשתמש ב"חורבן" (אנשים לא אוהבים את זה כאן). 1. לא. שביתות של כורי פחם אינן סבירות בעיני. במיוחד לא ברמת החקיקה של היום שהיא נבדלת מזו של המאה ה-19 ותחילת ה-20. היום אני חושב שגם כורי פחם ופועלים במפעלי מכוניות (פרטיים) לא צריכים לשבות כי יש אמצעים אחרים - משפטיים - שדואגים להתנהלות הוגנת ותום לב של כל הצדדים. שביתה נראית לי התנהגות אלימה גם כשהיא מופעלת נגד פריץ קפיטליסטי פרטי (שלא איכפת לי ממנו). אבל היא נראית לי גם מטופשת כשהיא מופעלת נגד הציבור והמדינה (ופוגעת גם בי). 2. האקדמיה היא של כל אזרחי המדינה וגם של המרצים - שהם אזרחי המדינה. זה החלק הטיפשי בשביתה, שמבחינה זו המרצים אלימים נגד עצמם בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים". אבל, בגדול צריך להבין. אני לא אומר סתם שאסור לשבות (למרות שאמירה כזו היא איש קש נוח לתקיפה). אני אומר ששביתה זה אמצעי אלים, אשר פוגע בחפים מפשע, ושאפשר להחליף אותו באמצעים משפטיים שיחיבו הגינות, סבירות ותום לב. יחד עם זה, כל הכלים הללו צריכים להשאיר את ההחלטה הסופית לגבי המדיניות בידיו הבלעדיות של בעל הבית - הציבור באמצעות נבחריו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |