בתשובה לברקת, 30/11/06 21:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מתן סטירה אינו האיסטינקט עליו אני מדברת, אלא הרצון לגדל את הילד נכון ולדאוג לטובתו. ההתפרטות של זה למעשים תלויה גם בתרבות, וגם באופי הבסיסי של האדם. אני מניחה שהאדם חש אינטואיטיבית מה ייטיב עם הילד שלו, בתוך ההקשר של הסיטואציה המסויימת בה הוא מצוי, ואם לא מפריעים לו, הוא פועל בדרך המיטבית לילדו. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
טוב ויפה, ועדיין הסטירה לא קשורה הנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא קשורה במידה שההורה יחוש שזה נכון ומתאים לתת אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאיציק אמר, להתפרץ על הילד ולתת מה שקוראים ''פליק'' ברגע של רתחה, או בשעת חירום (כמו כשהילד רץ לכביש סואן), זה אולי קשור לאינסטינקט (לא בהכרח הורי...). אבל להרביץ כמדיניות - זה לא קשור לאינסטינקט. זו לגמרי הבניה תרבותית, לכל דבר ועניין. זה כמו להחליט שממשיכים לקום לילד בלילה רק עד גיל מסוים (שנקבע שרירותית). או כמו ''לרווח ארוחות'' לתינוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''זה כמו להחליט שממשיכים לקום לילד בלילה רק עד גיל מסוים (שנקבע שרירותית). או כמו ''לרווח ארוחות'' לתינוק.''. גם להחלטות הללו אני חושבת שאסור להכניס את החוק ואת בתי המשפט... האינסטינקט שאני מדברת עליו מצוי ברובד בסיסי יותר- הוא הרצון של ההורה להיטיב באופן אמיתי ולטווח ארוך עם הילד שלו. אני חושבת שאסור למערכות חיצוניות להתערב באופן כפייתי (לא חוקי ולא חברתי), בדרך בה ההורה מתרגם את הרצון האינסטנקטיבי הזה למעשה. ללא ספק -יש הרבה הבנייה חברתית בדרך בה הורה מגדל את הילד. אבל אם רוצים בטובת הילדים, צריך שיחסי הגומלין סביבה-הורים יהיו מושתתים על אמון בסיסי בכך שכל התנהגות של הורה כלפי ילדו נעשית למען טובתו של הילד. בסביבה בה מתפתחת חשדנות כלפי מניעיהם של ההורים, העסק מתקלקל. (כך זה גם אצל מטפלות וגננות- אנחנו נאכל את פירות הבאושים של הפסיכוזה כנגד גננות מתעללות, תוך שנים מועטות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את שבה ומטשטשת בין שתי טענות: 1. הכאת ילדים היא עניין לא ראוי. 2. הכאת ילדים מחייבת התערבות הרשויות. לגמרי לא טענתי את הטענה השנייה. למעשה אפילו נכנסתי איתך במעין מו"מ על הראשונה. אלא שהטשטוש שלך חותר כנראה להעניק דה-לגיטימציה לטענה הראשונה. ולא היא, כמו שאומרים במשפטית. לגבי הנקודה הנוספת שהעלית - אמון במטפלים של הילד - שוב יש להבדיל בין ההורים עצמם לבין מורשים מטעמם (מטפלות, גננות וכולי). מאוד מובנת הדרישה של ההורים שאותם מורשים יפעלו רק כטוב בעיני ההורים, ומצד שני אני גם רואה איך זה מוביל לשיתוק של מערכת הטיפול בילדים, למשפטיזציה של הטיפול (כולל כסת"חים) ולהרגשת "אכלו לי, שתו לי" כללית של ההורים (האשמת אחרים היא עוד דרך לא לקחת אחריות). אבל שימי לב שניוותר חלוקים על כך, שייתכן שבאמת יש גננות מתעללות. דבר נוסף הוא, כפי שכבר ציינתי, שהורים רבים התרחקו מהאינסטינקטים שלהם. לכי תבררי אם האם שמרחיקה את ילדיה ממנה או לחלופין נצמדת אליהם, עושה זאת מתוך אינסטינקט או מתוך הבניה חברתית. את לא באמת יכולה לטעון שכולם נוהגים רק על פי צו לבם - והמתרחש בשטח בהרבה תחומים של ההורות מראה בדיוק ההפך. אינספור סוכני תיווך נכנסים באמצע ו"חושדים" בהורים. במצב הזה העצמת הורים היא דבר מתבקש, אלא שצריך לזכור שכל העצמה תהיה בסופו של דבר כפופה לאג'נדה של מישהו (כן להישמע לרצון התינוק, לא להישמע, לחנך לעצמאות מן ההתחלה, לחנך לביטחון עד שהילד מבקש עצמאות וכולי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי שום טשטוש אמרתי כבר בעבר שאני לא רואה שום פגם מוסרי או אחר בכך שהורים מפליקים לילדיהם. את ההבניה החברתית הגורמת לאנשים לראות בסטירות לחי לילדים דבר שלילי אני רואה כבלתי ראויה, ואפילו כמזיקה ליכולת של הורים בימינו לגדל את ילדיהם באופן נורמלי. החשדנות המצויה בבסיס ההבניה הזאת הורסת לאנשים את הלגיטימציה והיכולת להשתמש באינסטינקטים שלהם כדי לגדל את ילדיהם (בין אם היו מפליקים ובין אם לא). עצם הפוזה החברתית השיפוטית גורמת להם להתבלבל ברגליים. לדעתי מספר הילדים שינזק מגננות מתעללות קטן לאין ערוך ממספר הילדים שיינזקו מחשדנות כללית במערכת, ומכסתו''ח שבא על חשבון הטיפול המיטבי. לכן בחשיבה חברתית כללית עדיף לטפל בכל מקרה התעללות לגופו, בלי הסטריה ציבורית. את צודקת שמאז פרויד, האמהות מתקשות לנשק את ילדיהן בלי שבדל מחשבה של ''הנה אני אמא טובה ונותנת לילד שלי חום ואהבה'' ילכלך את התחושה הטבעית של ''אני משתגעת על הדבר החמוד, הנהדר, הנפלא הזה, מוווואה'' (זה במקום רעש של נשיקה). את גם צודקת שכדי להפטר מסוכני התווך צריך להעצים את ההורים. לגבי האג'נדה- אני לא דואגת. בכפוף לכך שאת מאמינה שאת האם הטובה ביותר לתינוקך ומה שאת חושבת שטוב לו, זה טוב לו באמת, אפשר לגדל ילדים באינסוף וריאציות והכל יהיה טוב. ממה שראיתי בסביבתי, ילדים- אם יש להם בטחון בסיסי ואמון בהוריהם- יכולים להיות סובלניים לאג'נדות שונות ומשונות, ולצאת אנשים טובים, בטוחים בעצמם, ומשובבי עין ולב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי להתווכח עם רוב התגובה הזו. רק לגבי המשפט האחרון: האם לא ייתכן שענישה פיזית תתרום לערעור הביטחון הבסיסי והאמון בהורים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"קשה לי להתווכח עם רוב התגובה הזו" - האם זה במשמעות של "אוי כמה שאת צודקת", או במשמעות הפוכה של, למשל, "אם אתחיל עם כל הנקודות שעליהן יש לי אתך ויכוח, לא יהיה לזה סוף"? (או משהו באמצע) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו באמצע. אני מסכימה עם חלק מהטענות שלה ועם חלק מהמסקנות שלה, אבל ההנחות והמסקנות מדבריה שאני מסכימה איתן לא בהכרח נפגשות זו עם זו (וצריך פינצטה כדי לחלץ את הכשלים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני משתפת את האיילים בשמחות שלי, אז אני מרשה לעצמי לשתף גם בדאגות. הנכדון שלי עבר ניתוח, והאיחורים שלי בתגובות נובעים, בין השאר, מכך שאני מחליפה את אמו בחלק מהלילות, לידו. מניסיוני, אין בענישה פיזית שום סתירה עם אמון ובטחון בסיסי בהורים. האמון והבטחון של הילדים בהורים נבנה על התחושה שהם חשובים להורים ושייכים אליהם באופן אבסולוטי, וכן שההורים שלהם גדולים וחזקים ויכולים לשמור ולהגן עליהם (מכירה את השיר העתיק "לאבא שלי יש סולם"?). את האמון הזה משיגים על ידי אהבה אמיתית (שבד"כ קיימת באופן טבעי), ועל ידי היכולת להיות "גדול" ו"מנהיג" כלפי הילד ולא נגרר ו"מונהג" על ידו. כלומר מצב בו ילד "טרוריסט" מצליח ל"כופף" את הוריו לפי גחמותיו, גורם לילד לאובדן אמון ובטחון בהם. (מצטערת על השימוש ההמוני במרכאות, אבל רק זה חסר לי, שהאיילים שעסוקים בניתוח הפסיכולוגי שלי יבינו את המושגים הללו כפשוטם...) קביעת גבולות לילד ויכולת לעמוד בהם, היא אחד הכלים הבסיסיים וההכרחיים ליצירת אמון ובטחון בהורה. ענישה גופנית, היא אחת הדרכים הישירות והפשוטות ביותר לקבוע גבולות. (אם כבר נכנסים לעניינים הללו אוסיף בקצרה שלדעתי הביטחון והאמון בהורה, יקרינו בעתיד, באופן ישיר, על הביטחון והאמון של האדם בעצמו) אם אין בכוונת ההורה להשפיל או לדכא ילד אלא לחנך אותו, תוך שימוש בענישה הגופנית- זה מה שיעבור אל הילד. גם ההפך נכון- אם ח"ו מתכוונים להשפיל ולדכא ילד, זה יעבור אליו גם אם מקפידים שלא להעניש אותו בעונש גופני. מילים רעות יכולות לגרום לנזק לא פחות מסטירה רעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החלמה מהירה לקטנטן! שוב הקפיצה גדולה מדי לטעמי: לצורך בקביעת גבולות לילד אני מסכימה. אלא שגבולות לא מחייבים ענישה גופנית (מכירה את הביטוי "כבוד לא לוקחים אלא מקבלים"?). אני גם לא בטוחה שענישה גופנית היא אמצעי לקביעת גבולות - ייתכן שהיא אמצעי לגרום לילד לעשות (או להימנע מעשיית) משהו שאנחנו מעוניינים בו. זה לא גבולות. ועוד - ענישה כאמצעי חינוך? אולי היא לא אמצעי חינוך אלא מכשיר ללמידה ביהביוריסטית? בין זה לבין חינוך יש מרחק גדול. "מילים רעות יכולות לגרום לנזק לא פחות מסטירה רעה" - מסכימה בהחלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"קביעת גבולות לא מחייבת ענישה גופנית"- אני מסכימה. כתבתי שזאת אחת הדרכים לעשות זאת, והיא לא פחות טובה מכל דרך אחרת. הטרנד של פסילת הדרך הזאת בגלל טעמים שלדעתי לא רלבנטיים לענייני חינוך וגידול ילדים, לא מקובל עלי. גבול- זה מה שאני, כהורה, לא מרשה לילד לעבור אותו. כאב גופני היא אחת הדרכים הפשוטות להעביר את המסר הזה בגילאים מסויימים. מה ההבדל העקרוני בין שיטת העברת המסר הזאת לשיטת הנו נו נו? למה נו נו נו זה פחות ביהביוריסטי מסטירה? קביעת גבולות, שהיום כולם מסכימים על נחיצותם, זה בעצם הגבלת חופש העשייה/הבחירה של הילד. זה בהגדרה מצב בו ההורה אינו מכפיף את עצמו להסכמה של הילד (ולכן לא מסתפק בשכנוע), אלא כופה עליו (באמצעים פסיכולוגיים-נו נו נו, או באמצעים גופניים- סטירה) את מה שהוא חושב שנכון. אם את מבינה גבולות אחרת, אשמח לשמוע. ענישה גופנית היא אמצעי לקביעת גבולות. קביעת גבולות הוא תהליך הכרחי (ומקדמי) לאפשרות לחנך. בלי גבולות אין אפשרות לחנך ולהעביר מסרים מורכבים של טוב ורע. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |