בתשובה לגילית, 25/04/06 12:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
גאנדהי וטולסטוי דוקא כן עסקו בפציפיזם אבסולוטי. הסתכלי למשל בתגובתי תגובה 379152 (או בעצם אולי כדאי לחפש מקורות יותר קרובים למקור). שניהם התנגדו לכל אלימות כולל הגנה עצמית. הרעיון המרכזי היה שאלימות המגן אך ורק מגבירה את הנזק של אלימות התוקפן. אי הציות האזרחי (הלא אלים) היתה בעיניהם ההתנגדות הלגיטימית היחידה לאלימות. היא היתה בעיניהם חובה דתית שכלל אינה נושא לדיון או ערעור. אני מניח שאת מצדדת בעמדה היותר מקובלת, העמדה האורווליאנית שהמלחמה היא לפעמים הכרח בל יגונה. אך כאמור הויכוח כלל לא היה על כך. הויכוח היה אם צריך לראות במיליטאריזם ובמלחמה דבר פסול ומתועב שהוא בבחינת עונש לכל בני האדם, אך ככל הנראה לעיתים הוא הכרחי בבחינת כל האמצעים כשרים, לעומת גישה הרואה במלחמה תופעה נייטרלית שיש לה מעלות וחסרונות. נטען כאן שאחד מן הצדדים של המלחמה הוא הצד האסתטי והרוחני שלה. אנו מן הצד השני טענו שצד זה מזוייף כולו והוא עולה בד"כ רק בהגיגיהם של אנשים הרחוקים מאוד מן הפראקטיקה של הצבאיות והמלחמה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
>>נטען כאן שאחד מן הצדדים של המלחמה הוא הצד האסתטי והרוחני שלה. אנו מן הצד השני טענו שצד זה מזוייף כולו והוא עולה בד"כ רק בהגיגיהם של אנשים הרחוקים מאוד מן הפראקטיקה של הצבאיות והמלחמה.<< לא בהכרח ולא תמיד. כמדומני שהזכרתי פה את שמו של הפילוסוף הגרמני ארנסט יונגר והוא בהחלט לא היה צופה מרחוק. בניגוד למה שמקובל לחשוב, האסתטיזציה הרוחנית של המלחמה אינה אופיינית להוגים גרמנים דווקא. בעבודותיו של פרופסור זאב שטרנהל על הפאשיזם ניתן למצוא רשימה של מקבילים צרפתים ואיטלקים. ואנוכי הקטן מצרף לרשימה גם את הרב אברהם יצחק הכהן קוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המורכבות של העניין הזה מתבטאת בדוגמה המובהקת ביותר לעניין זה: היטלר. האיש הכיר את כל מוראות מלחמת החפירות באופן אינטימי ולא כקצין מטה או חייל בעורף. מצד שני כאשר היטלר הפך למצביא של הורמאכט הוא ניתק עצמו באופן טוטאלי מכל מה שאפילו רמז או הזכיר את סבלם של החיילים בחזית. אני חושב שזו דוגמה מובהקת לכך שאנשים בעלי אידיאולוגיה דוגמאטית ופאנאטית מסוגלים לנתק עצמם מן המציאות באופן טוטאלי ואפילו הם שרויים בתוכה. כל זה לא עומד בניגוד לסברה שבד"כ הרבה יותר קל להתעלם מן המציאות כאשר היא אינה למול עיניך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא הייתי נוקב בשמו של היטלר בדיון הספציפי הזה. הוא לא היה פילוסוף בשום מובן שאני מכיר. לעומת זאת, הרבה אינטלקטואלים גרמנים שלקחו חלק במלחמת העולם הראשונה, אימצו להם את המסרים האמנותיים של פרידריך הלדרלין ושטפאן גיאורגה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, פילוסוף במובן של "אוהב חכמה" הוא בודאי לא היה. למרבה הצער מבחינת חשיבותו לעניין זה ולעוד עניינים חשובים רבים, רבה מחשיבותם של כל אחד אחר במאה ה-20. היטלר וגבלס הביאו למיצויים את הרעיונות המיליטרו-רומנטיים של הלדרלין וגאורג. אצלם העולם כבר התרוקן מכל דבר מלבד הצמד של התעלות הנפש של המנצחים ודימדומי האלים של המובסים. הצוואה של היטלר אומרת פחות או יותר שאם העם הגרמני אינו מסוגל לספק את הלוחמים שינצחו במלחמה, מוטב שהעם הגרמני יקפוץ לתוך האבדון. אני חושש שהכנסת השרץ הזה לויכוח אינה קונסטרוקטיבית כל כך. ברור שהעובדה שמישהו הביא רעיונות מסויימים לקיצוניות ועד-אבסורדום ותוצאת המעשה הזה היתה שואה עולמית אינה בבחינת הוכחה שכל הרעיונות המקוריים היו שגויים. היא רק מוכיחה שהרעיונות האלו יכולים להיות מסוכנים. בויכוח זה אין ברצוני להתבסס על הסכנות הכרוכות ברעיונות הנ"ל, אלא ברצוני לשכנע שהרעיונות הללו שקריים מיסודם ונטולי כל בסיס ממשי במציאות. אני רוצה להציע שהדברים הנעלים שאנשים מסויימים רואים בשדה הקרב ובמחנות הצבא (אנשים מסויימים רואים רק אותם ומדחיקים את כל היתר) נובע מהתכונות הנעלות שיש לפעמים לבני אדם ולאו דוקא מן המסגרת הצבאית או מן התנאים הקיצוניים בשדה הקרב. העובדה שגיבורים מתגלים בזמן סופת טורנדו, אינה בבחינת ראיה למעלותיה של סופת הטורנדו. נ.ב. א. אולי תוכל להגיד כמה מילים על ארנסט יונגר. ב. אולי תוכל להגיד כמה מילים נוספות על סמך מה אתה מיחס את הרב קו"ק למחנה הדתי לאומי? טענתך בעניין זה הפתיעה אותי מאד. אאל"ט הרב קו"ק היה בין הרבנים שקראו לתמוך באגודת ישראל כאשר זו לחמה במזרחי לא פחות ואולי יותר מאשר בחילונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית אבהיר שאינני מתכוון לעסוק יותר ברב קוק ובציונות הדתית. אני מעריך ומכבד את הראי"ה, והריני מתחייב בזאת שאור ליום ג' באלול התשס"ו, אעלה לקברו אשר בהר הזיתים ואבקש סליחה מן המת במעמד עשרה. היטלר מייצג לדעתי באופן חד את ההבדל בין פילוסוף לאידיאולוג. בשעה שהפילוסופים עסקו בחיפוש, גיבוש ולאחר מכן בפורמולציה, הרי שהאידיאולוג בדרך כלל בא עם משנה סדורה, וחיפושו הוא לא אחר סימוכין, אלא אחר צידוקים למשנתו. הקריאה של היטלר היתה שטחית ומגמתית ביותר. הוא לא הכיר את הפאשיזם כתיאוריה במחשבה המדינית, הוא יצר וריאציה שלו מן הכח אל הפועל. הכל התערבב אצלו: חייו האישיים האומללים בוינה, העולם שסירב להכיר ב"גדולתו", אשמה והשפלה גרמנית אותן הוא חווה כאשמה והשפלה שלו עצמו, שנאת הזר שהתפתחה אצלו מאוחר יחסית וחצאי אמיתות פילוסופיו שאותן קרא.. הפאשיזם היה תוצאה של הניהליזם בפילוסופיה של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בדרך כלל המרחק בין שלילתה של כל אידיאולוגיה ומשמעות לבין חשיבה במושגים טוטאלים, הוא קצר מאד. אני אישית לא בטוח אם הההצעה שלך להתמודדות עם הניאו-פאשיזם, הניאו-נאציזם והמיליטריזם של היום היא הנכונה. אני לא חושב שדור ה-X הוא אותו הדור של מלחמת העולם הראשונה של יונגר ושל מארינטי. אני מייחס משקל רב לירידה הדראסטית בכוחה של הדת בעולם המערבי כאובייקט המעניק משמעות, ולעליית המדע המודרני ככלי פונקציונלי שמעורר יותר שאלות מאשר תשובות. אני דוחה בכל תוקף את הפרשנות ההיידגריאנית למצב הזה שאלמנט מרכזי שלה הוא 'הניכור' לעולם המודרני, כמו גם התביעה לחזרה אל מהות טבעית בלתי-אמצעית. (צריך להבין שהירידה בכוחה של הדת הממוסדת, יחד עם הספקנות והחופש של החשיבה המדעית, מביאה באופן טבעי להדגשת החוויה הדתית האינדיווידואלית ומחשבה במושגים הוליסטים - ומכאן שיבה אל הדת בגירסה אחרת). אנשים שחיים בעולם שמקדש את הספק על-פני הוודאות (וזו לדעתי מהותה של החשיבה המדעית, חרף יומרתה לדיוק ולוודאות אמפירית), רשאים תיאורטית לאמץ כל אידיאולוגיה אפשרית, גם מיליטאריזם. ארנסט יונגר החל את דרכו כניהליסט. החוויה של מלחמת העולם הראשונה, הותירה בו (כמו ברבים אחרים) רושם של עוצמה ושל התעלות. הוא הפך מהר מאד לתיאורטיקן של המלחמה כחוויה מחשלת. הוא זכה להאריך ימים, ובערוב ימיו, לאחר קריסת הנאציזם, הוא עשה נסיון לחזור בתשובה. עדות מעניינת לכך היא צילום שלו בירושלים בביקור בכותל המערבי. כשהייתי בן 18, צעיר ונאיבי, יצא לאור ספר של פרופסור (אז ד"ר) דוד אוחנה. שם הספר היה 'מסדר הניהליסטים'. למרות שאוחנה עשה שם קצת סלט (הוא הזכיר את שופנהאואר ואת ניטשה בנשימה אחת, בשעה ששופנהאואר לא מתאים להגדרה של ניהליסט) ואפשר ללמוד הרבה על יונגר ועל דומיו הצרפתים והאיטלקים מהספר הזה. אין לי יותר את הספר הזה וחבל על דאבדין... אולי אפשר להשיג אותו בספריות. נ.ב משלי אני לא רוצה להצטייר כפולשני, אבל חבל שאין לך מייל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחתי לציין דבר נוסף והוא ירידת קרנה של החשיבה המטאפיסית. החשיבה המטאפיסית של המאה שעברה, איפשרה הן את הפילוסופיה הספקולטיבית של הגל והן את הפילוסופיה של הטבע של שלינג. הקסם בפאשיזם נובע בין היתר מהיסודות המטאפיסים שעליהם הוא נשען. גם השנאה ליהודים לבשה במאה ה-19 אופי מטאפיסי (שנאה מטאפיסית לזר ישנה גם ביהדות - במעמדו של עמלק). אם כבר הזכרתי את את שטפן גאורגה, הרי זה ביטוי מצויין למפנה בשירה הגרמנית שהחל אצל שילר, כאשר אצל שטפן גאורגה התעצם הכוח של המלים כאמצעי להעביר חוויה אסטטית משותפת ומאחדת של עם, שהיא בדרך כלל גם אלימה מאד. אם בזמנו של מאך, לפוזיטיביזם היו כח וחיים משלו, הרי שבחשיבה המודרנית חל מעבר של חשיבות מהאובייקט לבחירה של הסובייקט. לדעתי המיליטאריזם לבש ופשט צורה באופן דומה. אם אצל ביסמארק הוא היה תועלתני ופונקציונלי והתאפיין בדיאלוג עם המציאות והאילוצים הפוליטים (במה שכונה ריאלפוליטיק), הרי שאצל היטלר תהליכים קוסמים שלמים היו תלויים ברצונו של איש אחד. . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדאי להעיר שזוהי אינה השיטה היחידה בפירוש דברי הראי''ה על המלחמה, ומבחינות אחרות של הסוגיה הוא דווקא בולט כשוחר שלום. ככלל, כדאי להפריד בין משנתו לבין בית המדרש של ממשיכי דרכו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כולל הגנה עצמית", בסדר. אבל לא מצאתי בדברי איש מהם התייחסות למלחמת מגן על עם אחר (חוץ מהסכמתו של גנדי שמלחמה בגרמניה תהיה מוצדקת). אפשר לעסוק בהיקש (שוללים כל אלימות=גם אלימות לצורך הצלת חיי עם אחר) אבל מה שניסיתי להגיד הוא שמעניין יותר להתעמת עם הוגים שהתמקדו לא באי ציות אזרחי שפציפיזם עשוי לנבוע ממנו, אלא במוסריות (או אי מוסריות) המלחמה גרידא, על כל צדדיה. האמת היא שאם מנפים את הטיעון האסתטי, שעל פניו נשמע כמו פרי תקופה היסטורית מסוימת שעבר זמנו, אני מודה שההבדל בין שתי הגישות נראה לי די זניח. מה ההבדל בפועל בין "מלחמה היא פסולה אבל לפעמים הכרחית" לבין "מלחמה היא תופעה נייטרלית ולפעמים הכרחית"? האם הטענה היא שהגישה השנייה תביא ליותר מלחמות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק כך. מפני שזכרונו של ההמון קצר מאוד, לעומת זאת יכולתו לשכוח אינסופית. ככל שמתרחקים מזוועת המלחמות הגדולות, כן מתגברת הנטייה לנפנופי חרבות ודגלים וצעידה בסך. כאשר מדחיקים את המחיר ובעיקר מקוים שמישהו אחר ולא אתה ומשפחתך תישאו במחיר, מיד גדל מספר הסיבות והאינטרסים הקיומיים שמצדיקים אלימות מזויינת. גבולות ה''אין ברירה'' הם גמישים מאוד וזוהי חובה מוסרית להדק אותם ככל האפשר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גבולות האין ברירה אכן נזילים, אבל דווקא זה מחזיר אותי היישר לטולסטוי. כי ההבדל המעשי הוא אך ורק הדרך בה ימכרו המדינאים את החלטתם להמונים. זה באמת משנה אם הם ימחו דמעה ויגידו "ניסינו הכל" או יאמרו "זה הצעד המתבקש למען חוסננו העתידי"? החלטות מדיניות לעולם אינן מתקבלות על פי תיאוריה טהורה כזו אחרת, כל שההבדל הוא, חוששתני, קוסמטי משהו. מלחמה היא המוצא האחרון, אף אחד לא טוען אחרת. שתי הגישות מסכימות שכשהרווח רב על ההפסד יוצאים למלחמה, יכול להיות שכאן השאלה האמיתית. כי אם תטען שקדושת החיים היא מעל הזכות לחירות, למשל, אז הרווח לא עולה על ההפסד ובאמת לא כדאי להילחם על חירות. זו הנחת יסוד שיש מי שיחלוק עליה. "ככל שמתרחקים מזוועת המלחמות הגדולות, כן מתגברת הנטייה לנפנופי חרבות ודגלים וצעידה בסך", מעניין. יש לך סימוכים היסטוריים? לענ"ד ככל שיראל מתרחקת ממלחמתה האחרונה אזרחיה פונים יותר לשלום, למשל. עוד בנושא נפיץ זה - איך תופעת הפיגועים בישראל מתיישבת עם התיאוריה? הרי כל פעולה כזו פוגעת ישירות ב"אתה ומשפחתך" של המחבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במחשבה שנייה אני רואה שלא הועלתי לקוהרנטיות של הדיון בכך שהרחבתי את שדה הדיון בשאלת ה"מוסריות" של המלחמה עד לקוטב הפציפיסטי. את מציגה כאן עמדה שבציר גאנדהי-אורוול קרובה יותר לאורוול. במצבים מסויימים בעולם הממשי אין ברירה ומוצדק אלא לנקוט בהתנגדות חמושה ולעתים גם תוקפנית. הזכרת הפציפיזם המלא של גאנדהי-טולסטוי נועדה רק לציין שאפילו בקוטב הקיצוני לגמרי של פציפיזם אבסולוטי ישנם טיעונים תקפים מאד. אבל כפי שציינת נכון, הדיון לא היה בשום מקום קרוב לקוטב הזה. (דרך אגב, אני כמעט בטוח שאת טועה לגמרי לגבי גאנדהי המצדיק מלחמה כלשהי. אמנם היו התפתחויות טקטיות בתפיסות שלו. אבל הפציפיזם שלו נבע מעיקרון דתי הודי, הסטיאהגרה, האוסרת אלימות מכל צורה שהיא.) אני חושב שהיות ובציר הזה של הויכוח (שכאמור לא היה כלל נוכח בויכוח בין אורי ואביב לקהלת) את כאמור בקטב האורווליאני, חבל שלא אימצת גם את עמדותיו בנוגע לציר האמיתי של הויכוח, הציר שבין הגלוריפקציה של האביר הלוחם לצחנת בתי השימוש של מצודות ורדן. הספר שלו מחווה לקטלוניה. עוסק בדיוק בכך. ראשיתו של הספר מתארת את שירותו הקצר של אורוול בקטע החזית שהוחזק ע"י הפו"ם (מפלגה קומוניסטית-אנרכיסטית-סינדיקליסטית). ההיסטוריונים הצבאיים מספרים לנו שאורוול היה שם בתקופה שהחזית לא היתה פעילה. את תמצאי בסיפוריו על החיים בקו לא מעט מההתעלויות הנפשיות שאת וקהלת מחפשים בשדה הקרב. אלא שאצלו המעלות הללו נבעו מן האופי השיוויוני-אידיאולוגי של חבריו לקו. יחד עם הסיפורים האלו הולכת ומתגנבת לתוך התיאור אוירת השעמום, ההבל, הגניבות הזעירות והשגרה חסרת הפשר של החיים בקו. סופו של הסיפור הוא בטבח שערכה המפלגה הקומוניסטית-סטליניסטית, בת בריתם של האנרכיסטים במלחמה בפאשיזם, במגוייסים של הפו"ם. דוקא חוט הסיפור הזה מוביל בסוף לרגש התיעוב הכוללני כלפי המלחמה. האם אורוול הפך בעקבות הסיפור הזה לפציפיסט ותומך בפיוס הפאשיסטים? ובכן, בכלל לא. את טוענת ואולי בצדק שמי שמכיר בהכרחיות המלחמה, לא כל כך חשוב אם הוא רואה בה משאת נפש או תועבה הכרחית. ובכן, אני לא רוצה שהמדינה שלי תמנע מהפגזת אזרחים באופן קטגורי. אני כן רוצה שהיא תעשה כל מאמץ להמנע מכך. מבחינה זו אני ארגיש הרבה יותר נוח אם כולם יקבלו שמדובר בזועה מוסרית גם אם היא הכרחית. תפיסה כזו נותנת לי את התקוה שיעשה מאמץ להמנע מכך ככל האפשר. האם באופן מעשי זה אכן יפעל כך? אני לא בטוח. בכל זאת אני ארגיש שאיני יכול להזדהות עם צד אשר א-פריורי טוען שבאופן אובייקטיבי יש יתרון לקדושת חייו ע"פ קדושת החיים של הצד השני. יש הבדל בין אכילת חזיר לבין מריחת הזקן בשומן הנוטף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לטיעון התועלתני אולי יש משקל, אבל אני חושב שהוא רחוק מלתת את כל התמונה. איננו מתארים את הקסרקטינים המצחינים, את המוות, את הבזבוז, את האכזריות ואת הזיוף שברומנטיקה הצבאית, אך ורק משום שאנו מעוניינים להדק את גבולות ה"אין ברירה". אנו מתארים את אלה גם מן הסיבה הפשוטה שאנו חושבים שאלו הם פני הדברים, לא? במילים אחרות: התאור לא נובע מן החובה המוסרית אלא החובה המוסרית מן התאור. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |