בתשובה לסמיילי, 16/04/06 11:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא מיסטיקה כלל. סיכום תמציתי לגבי דיכאון אחרי לידה: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=454 "גורמי סיכון מוכחים להתפתחות דיכאון לאחר לידה הם תורשה של הפרעות פסיכיאטריות ואפיזודה של דיכאון בעבר. כאמור, דכדוך לאחר לידה גם הוא גורם סיכון להתפתחות דיכאון לאחר לידה.בעבר חשבו שגורמים הורמונלים הם הגורם העיקרי להתפתחות דיכאון לאחר לידה. כיום מתרבים המחקרים המדגימים דווקא את חשיבות הגורמים הפסיכוסוציאלים בהתפתחות ההפרעה. התייחסות לגורמים אלה בתקופת ההריון ולאחר הלידה יכולה להוריד את הסיכון להתפתחותה". במלים פשוטות - בשנים האחרונות קישרו את התפתחות דא"ל לנטייה להפריד אם ותינוק מיד לאחר הלידה. במצב כזה, הגוף לא "נשטף" כפי שראוי לו, בהורמונים שלאחר לידה (המיוצרים במהלך הנקה וגם במהלך סתם מגע פיזי עם התינוק או אפילו האזנה לקול התינוק), ומפרש את המצב כאילו "אין תינוק" (=מוות? אבל? בלבול, בכל אופן). וכמובן, מצב של תשישות וחוסר שינה כרוני כמו שמתקיים בד"כ אחרי לידה, משפיע מן הסתם על הפרשת הורמונים הדרושים לפעילות תקינה. על פי המאמר שקישרתי אליו, היום נוטים לקשר את התפתחות דא"ל גם לגורמים סביבתיים כמו תמיכת המשפחה הגרעינית/המורחבת ביולדת, התנאים שעומדים לרשותה במהלך משכב הלידה וכולי. ולפעמים, לפחות כשמדובר בדכדוך אחרי לידה (ולא בדיכאון פסיכיאטרי ממש), האשם הוא בחוסר פשוט של חומרים תזונתיים כמו B-12 או ברזל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 379027. חוץ מזה, למה את ולא אתה? נור איתן זה שם של בחורה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יסלח לי מר נור, אני פשוט רגילה לענות לאלמוניות ממין נקבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בסדר גמור.. :) העיקר הוא תוכן ההודעה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תמיד הנחתי שבנוסף לכל הגורמים הלא-גופניים (עצם ההלם בכך שעשית בן אדם קטן ואת אחראית לו מעכשיו מספיק בשביל להפיל כל אחת לקרשים, ואם נוסיף לכך את התשישות המטורפת שנובעת מטיפול בתינוק בן יומו, אז דיינו...), הרי עם כל ההורמונים שפורצים במחול מחניים במהלך ההריון, ועוד יותר עם סיומו בלידה, סביר מאד שמשהו ישתבש קצת במינונים... אבל אין לזלזל בהשפעה הסביבתית. לשמחתי הרבה (טפו טפו חמסה חמסה) לא לקיתי בדיכאון אחרי הלידה, אבל בהחלט היו לי כמה וכמה התקפות נמרצות של דכדוך-אחר-לידה. הם החלו להופיע בתום חופשת הלידה בת השלושה שבועות שלקח אבי התינוק כדי להיות איתנו, ומה שהיה עוזר היתה הזעקה של אמא שלי(*), שהיתה לוקחת את התינוק בידים ושולחת אותי לחדר אחר "לא להיות אמא". (*) "אמא, הקופאית בסופר חושבת שאני אמא רעה!" "לא היא לא, וגם אם כן מה אכפת לך?" "בהההההההההה!!!!!!!!" |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |