בתשובה ליהונתן אורן, 21/12/05 19:44
Freakonomics meets Tversky and Kahneman 356488
שכ"ג וברקת ייצגו יפה את דעתי בנוגע לחלק מהנקודות שעלו בדיון, אבל הנה נקודה נוספת.

לכשל ה"אחר כך כבר נסתדר" אולי הייתי צריך לקרוא כשל ה"בעתיד אני אהיה בן-אדם מסודר". כשמישהו מסכים להתחייב למטלה עתידית שאין סיכוי שיסכים לבצע אותה היום, זה הרבה פעמים (גם) בגלל שהוא חושב משהו נוסח "כן, עכשיו אני עסוק ומבולגן, אבל בטוח שלפני מועד 'פרעון' המטלה אני אקח את עצמי בידיים, אשתנה, ואהיה יעיל וחרוץ". זהו כשל, משום שאותו מישהו לא לומד מנסיון העבר: אין-ספור פעמים הוא נשבע לתקן את דרכיו, אבל מכל התכנונים היפים לא יצא כלום, והוא נשאר אותו "הוא" ישן, על כל מגרעותיו.

אגב, ה"עתיד" בכשל הזה לא חייב להיות רחוק: מה יש לך יותר - ימים בהם אתה מספיק יותר משתכננת, או ימים בהם אתה מספיק פחות משתכננת? אני מרשה לעצמי לנחש שלכמעט כל האנושות יש יותר ימים מהסוג השני, ולמרות זאת, כמעט כולם קמים כל בוקר מחדש נחושים להספיק הרבה, ולא לומדים מהניסיון.

אני מסכים אתך שלרוב באמת מסתדרים בסוף, אבל הרבה פעמים מתפשרים על חיים פחות "שאפתניים" מהחיים שרצינו - חשוב על כל כרטיסי המינוי למכוני כושר שמעלים אבק, הספרים שלא נכתבו, הטיולים שלא נערכו וכו'.

לכל הנ"ל יש קשר רופף מאד לכשל מאמן הכדורסל עליו ממנו התחיל כל הדיון; בהחלט יכול להיות שפסיכולוגים התנהגותיים (או איך שלא קוראים לחוקרים של התופעות האלה) מקטלגים את הנושאים עליהם אנחנו מדברים כאן במגירות שונות.

(מתנצל על האיחור בתשובה - ענייני השעה לחצו וכו'.)
Freakonomics meets Tversky and Kahneman 356518
מעניין. האם ה"בעתיד אני אהיה בן-אדם מסודר" זה באמת כשל? לפי התיאור שלך, נראה שאם אלמד מהניסיון ואחליט לבצע פחות מטלות בגלל שאני לא בן-אדם מסודר, גם אז אני אספיק פחות ממה שתכננתי! דווקא ה"בעתיד אני אהיה בן-אדם מסודר" היא האסטרטגיה המיטבית במצב זה.

סתם. הבנתי. תודה.
Freakonomics meets Tversky and Kahneman 356552
נדמה לי שהסבר אחד לא נידון: ה"דחיינות" היא צורה מנומסת של להגיד "לא תודה, אין לי צורך להיפגש איתך." (מה שקראו פעם שיטת הפריץ והכלב).
Freakonomics meets Tversky and Kahneman 356584
אבל אז זה לא דפוס דחייני. אם הרעיון הוא שאתה לא רוצה להיפגש עם הבן אדם, סביר שלא תקבע איתו גם בפעם אחרת (אלא אם כן לפתע תזדקק לו או תחשוק בו או...).
Freakonomics meets Tversky and Kahneman 356601
צודק. אבל זה מצמצם את התופעה בהרבה, שכן רוב הדחיינים פשוט יגידו ''כשיהיה לי זמן'', ''אחרי החגים'' או ''תתקשר אלי בעוד חודש'' מתוך ההנחה הנכונה שאם הדבר אינו ממש חשוב לפונה הוא ישכח מן העניין.
Freakonomics meets Tversky and Kahneman 356605
לא בדיוק. כלומר, הדחיין האמתי (כמוני, למשל) יכול לדחות גם דברים שהוא רוצה/יודע שהוא צריך לעשות. ברור שבחלק מהם הוא גם דוחה דברים בתקווה שהם יתפוגגו או ייעלמו אם הזמן, אבל ממש לא בהכרח.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים