בתשובה לניצה, 27/07/05 22:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בארה''ב ישנו שירות מילואים הנקרא המשמר הלאומי. הם גויסו כשלא היה מספיק כוחות לשמור על הסדר. יש דילמה בכל מדינה דמוקרטית כשכוחות מסויימים קמים על המשטר הדמוקרטי. לדמוקרטיה יש זכות להתגונן אחרת היא תמוגר בעזרת פעילות חוץ פרלמנטרית תוך שימוש בפרזיולוגיה דמוקרטית. אם רוב העם עושה את זה, כמו שקרה באיראן עם הפלת משטר השאה, אז אפשר לכנות את זה הפלת משטר לא דמוקרטי ע''י כוחות עממיים. אם מיעוט בעם עושה את זה באמצעות היותו מאורגן ואידאולוגי- זוהי פעולה בלתי דמוקרטית בעליל. לדמוקרטיה הזכות להתגונן גם בעזרת הצבא. במדינת ישראל זו התופעה. קיימת סכנה ממשית כי החלק של הרוצים להשתלט על המדינה בצבא הוא הרבה מעבר לחלקם באוכלוסיה. ולכן הם מסכנים גם את קיומו של הצבא. התופעה בה הדתיים הלאומיים הפכו להיות גורם חשוב בפיקוד ובהרכב של היחידות הלוחמות, לא התרחשה סתם. היא לא קרתה בגלל שהדתיים הלאומיים יותר אחראיים למדינה מאחרים. היא קרתה כי ציבורים רחבים החלו להצביע ברגליים. הם ניתקו מהמטרות עליהם נאלץ להגן צה''ל. המלחמה על הבית הפכה להיות מלחמה על ביתם של המתנחלים. חלקים גדולים בציבור אינם מרגישים כך ולכן אפילו באופן לא מודע, הם מתחמקים משרות ביחידות הלוחמות או בכלל משרות צבאי. נכון שמהאינטיפדה השניה-במיוחד מבחירתו של שרון-החלו התפוצצויות המתאבדים והמלחמה הגיעה גם לבית של כולם. ראשית, התהליך ברובו הוא מעשי ידינו להתפאר, והדברים נאמרו בתוך כוחות הבטחון. שנית, תהליכים חברתיים לוקחים זמן רב והם בד''כ בלתי חזירים. לכן אני טוען שמפעל ההתנחלויות והכיבוש הרס לנו במידה רבה את המדינה. למרות שצה''ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, המבנה שלו כצבא העם נפגע . התופעה הזאת אינה חדשה בהיסטוריה. גם אלקסיס דה טוקוויל בספרו על הדמוקרטיה האמריקאית, מנתח את הבעייתיות של הצבא בדמוקרטיה. בשלטון דמוקרטי צריכים המנהיגים להשתמש בצבא בחילו ורחימו. הם אינם יכולים לנהל מדיניות שחלקים כה גדולים בציבור יהיו מנוכרים לה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה כותב: "כשכוחות מסויימים קמים על המשטר הדמוקרטי...", אבל אתה טועה מאוד. ה"כוחות המסויימים" לא קמים על המשטר הדמוקרטי. הם קמים נגד ביצוע של חוק שנראה להם בלתי מוסרי ובלתי דמוקרטי בעליל. אין לזה ולא כלום עם "לקום על המשטר הדמוקרטי". דבר זה ברור לכל מי שעיניו בראשו. בהסתכלות מקומית, זה אינו שונה מהותית ממאבק של מורים נגד יישום דו"ח ועדת דוברת, שגם הוא התקבל בהחלטת ממשלה, או מאבקם של חילונים נגד חוק החזיר, או חוק החמץ, כאשר הם עוברים על החוק בגלוי. התחושה הרווחת כאילו מדובר כאן ב"מרד", נובעת מכך שהאליטות התקשורתיות המשפטיות והכלכליות וכו' והאנשים המרגישים הזדהות קבוצתית אתן, חשים שבציבור הזה יש פוטציאל להחליף אותן. על אף שאין לאף אחד רצון לעשות את חילופי המשמרות הללו בצורה לא דמוקרטית, האליטות הללו חשות באיום, ומבחינתן זה "מרד". כדי להצדיק את היחס שלהן הן מגדירות את המשך שלטונן כ"דמוקרטיה", ואת היריבים הפוליטים שלהן כ"אוייבי הדמוקרטיה", ואז הכל מותר... אם לאליטות הללו היתה תודעה דמוקרטית אמיתית הם היו מתייחסים את מתנגדי ההתנתקות כאל אופוזיציה, ולא כאל מורדים. אבל אצל האליטות הללו השלטון חשוב, ולא הדמוקרטיה. כל סיכון שלו נחשב אצלן כמרד. לכן באופן מהופך, במקום שהמספר הגדול של המפגינים, יהפוך את ההתנגדות לחוק הזה ליותר לגיטימית ומוצדקת מבחינה דמוקרטית, באשר הוא מראה שיש ציבור עצום שמתנגד לחוק הזה, קורה ההפך. זה רק מגביר את הפחד ואת הדלגיטימציה של המתנגדים, ומצדיק את כל האמצעים הננקטים נגדו ( אופייני לשמוע שמתנגדי הגדר הם לגיטימיים, כי הם מעט, ומתנגדי ההתנתקות הם לא לגיטימיים כי הם הרבה....). אלו שאינם מסוגלים לסבול אופוזיציה אמיתית לשלטונם, שלא יתהדרו המילה דמוקרטיה. אלו שכדי להגן על שלטונם מחזיקים קטינות במעצר עד תום ההליכים, מאשימים אנשים ב"המרדה" (חוק מנדטורי המתאים לשלטון זר ולא דמוקרטי),רק בגלל עצם הפעילות נגד החלטות הממשלה, מפעילים את המשטרה בכוחניות מכוונת, ומפעילים את הצבא נגד העם, אינם דמוקרטיים ואינם "דמוקרטיה מתגוננת". הם הם אוייבי הדמוקרטיה, באשר הם מוחקים את כל כללי הדמוקרטיה ביחסם ליריבים פוליטים. לגבי ההמשך שכתבת, הכל אמת ויציב רק הפוך... יש הרבה יותר מתנגדי ההתנתקות בצבא, שקשה להם להשלים עם המדיניות של הצבא היום, מאשר כאלו שחושבים שאנחנו צבא כיבוש לא מוסרי ובגלל זה הפסיקו לשרת (אלו ססמאות שעד לפני שנתיים היו שייכות לשמאל הקיצוני בלבד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהסתכלות גלובלית, זה אינו שונה ממאבקו של ג'ורג' וואלאס להמשך מדיניות הסגרגציה בדרום ארצות הברית. גם זו היתה התנגדות להחלטות דמוקרטיות כי הן היו בעיניו משהו בלתי מוסרי, וגם זו היתה התנגדות שנועדה לשמר מצב אנטי-דמוקרטי בבסיסו. גם כנגד התנגדות זו נשלח צבא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקריאה בתקשורת ובאתר, נדמה לי שהמתנחלים תופסים את עצמם כאליטה. הם היו רוצים לרשת את האליטות הקיימות במדינה, בין היתר מפני שהם מוכנים להקריב את רווחתם האישית לטובת קידום מטרות ציבוריות - תכונה נדירה בקרב קהלים אחרים. מצד שני, בחירת המטרות של הציבור הזה היתה שגויה, לדעתי, וזו הסיבה לכך שרוב הישראלים אינם מכירים ב-"עליונותם" של המתנחלים ושל הציונים הדתיים בכלל. לפני כמאה שנה הגיעו לארץ חלוצים שהביאו איתם מודל קהילתי חדש ומלהיב: הקיבוץ. הם שילבו סוציאליזם, התיישבות ובטחון באופן שלא נוסה מעולם לפני כן. היה להם רעיון שהתאים לתקופתו וענה על צורך אמיתי של הציבור היהודי דאז. בגלל החדשנות, האנרגטיות, הנכונות להקרבה אישית והתאמת המטרות לצרכי הכלל זכו הקיבוצים להערצת הכלל והפכו לאליטה הישראלית המובילה. המתנחלים, בנסיונם להפוך לאליטה, הלכו בדרך הסלולה שהשאירו להם הקיבוצניקים ושילבו את הדת עם חקלאות, התיישבות ובטחוניות. יש להם היום גם את האנרגטיות והנכונות לתרום. ובכל זאת, אולי באופן לא מפתיע, הנסיון להציע לציבור הישראלי פתרון נוסף לבעיות שהיו בוערות לפני מאה שנה כשל, והציבור דחה את האליטה הפוטנציאלית. העולם אינו מעריך היום חקלאות אלא יזמות ודרכים חדשניות של שיתוף פעולה - ובאלו לא הציעו המתנחלים שום מודל חדש. גם בתחום הקהילתי והסוציאלי לא היה להם דגם חברתי שיצית את דמיונם של הצעירים החילוניים. במקום לנסות (לשווא) לשחזר את הצלחתם של הקיבוצניקים, כדאי למתנחלים לדבר אל הציבור בשפה שיבין. למשל, לו היו יכולים ליצור מודל קהילתי חדש המשלב ערכיות, שוויוניות והיי-טק ומוביל את החברה והכלכלה הישראלית, אין לי ספק שרבים היו הולכים שבי אחר רעיונותיהם. ניצנים ראשונים לשינוי אפשר אולי לראות בהתרחבותה של אוניברסיטת בר אילן, שדווקא בתקופה של שפל באקדמיה נמצאת בתנופת התרחבות ופיתוח. זו הדרך הנכונה, לדעתי, והיא משקפת את ההבנה שבכיפה ובעוזי אין די. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. הציונות הדתית לא רצתה להחליף את האליטות. נדמה לי שהיא פחדה מאוד אפילו לחשוב על זה. עד היום, יש רבים שמזדעזעים מהרעיון. אדיר זיק ז"ל היה אומר שהדתיים מלידה יש להם צ'יפ דפוק במוח, עליו כתוב ב' -קרי: אנחנו סוג ב' מגיע לנו רק ב' ותמיד נצביע ב'... אבל מה שקרה הוא שהציונות החילונית קרסה לה באמצע הדרך. זו הדתית מתחילה לקלוט לאט לאט שאין לה ברירה, והיא צריכה לצאת מהפינוק של החברה הסגורה שלה, ומטיפוח הנוער ומוסדות החינוך שלה, ולשרת את העם, במובן הכי אמיתי של לקיחת אחריות כוללת, ולא רק כגלגל חמישי. ב. אתה צודק שהציונות הדתית לא מביאה מודל חדש של התיישבות, שירות בצבא, חלוציות או הקרבה. את זה המדינה כבר לא צריכה. ההתנחלויות דווקא יכולות להוות מודל לא רע של קהילתיות שיויונית בה חברים מובטלים, סנדלרים, רבנים, רופאים ואנשי הייטק, עם מעורבות ואיכפתיות הדדית, ועם הענקת חשיבות למימדים אנושיים נוספים, המצויים מעבר למימד המעמדי-כלכלי של החברים בקהילה. אבל כפי שאמרתי, לדעתי, לא זאת הבשורה לה המדינה מחכה. השאלה הגדולה בפניה עומדת המדינה היא מהי הזהות שלה. בשביל מה היא קמה, ומה מצדיק את המשך קיומה. יש תחושה שהציונות החילונית לא ממש יודעת לענות לשאלות הללו, אפילו תשובה שתשכנע את עצמה. לציבור הדתי לאומי, לעומת זאת, יש תשובות לשאלות הללו. תשובות המתאימות לתחושת העומק של חלקים גדולים של הציבור בישראל, שרוצים לחיות כאן במדינת ישראל כיהודים, וחשים שהמדינה הזאת צודקת, צריכה להתקיים, ויש לה תפקיד הסטורי עולמי ייחודי. זה מה שיהפוך/הופך את אנשי הציונות הדתית לחלק מוביל בחברה הישראלית, כמעט בעל כרחם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסוף שלך הוא אכן העניין. מהי זהות המדינה? בשביל מה היא קמה? האם יש לה תפקיד היסטורי עולמי? הציונות החילונית כפי שהיתה אכן סיימה את תפקידה - הקימה מדינה. התפקיד החדש צריך להתמקד בשאלה -איזו מדינה היא זאת. הציונות הדתית לא קיבלה את הכיוון הזה. היא נשארה עדיין תקועה במשימת הקמת המדינה -התיישבות. לכן בחרה בדרך שלרוע המזל, פסה מן העולם כבר לפני כ-100 שנה- קולוניאליזם. התיישבות בחבלי ארץ בהם יושבת אוכלוסיה של ילידים והתנחלות שם. הדרך הזאת כרוכה בעליונות על האוכלוסיה הקיימת שגובלת בגזענות. יש ציונות חילונית ש אחרים מכנים אותה פוסט ציונות. אני לא מכנה אותה כך. הציונות הזאת היא בניית חברת מופת -אם נתייחס לתפיסת עולמך הדתית -על פי תפיסת עולם החברתית של הנביאים. חברה שוויונית, שמכבדת את האדם בגלל שהוא אדם. זה כמובן אינו קיים היום במדינת ישראל והמציאות מתרחקת מכך. הציונות הדתית התרחקה מכך. היא עדיין דבקה במטרה הלאומית של הקמת המדינה -התישבות וכד'. אולי היא תשנה כיוון עם הזמן ואז תהיה בעלת ברית שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטיעון, אם הבנתי אותו, אומר שהבעיה המרכזית של מדינת ישראל היום היא ריק ערכי, ושלציונות הדתית יש תשובה מתאימה. השאלה אם החילונים מרגישים שהם נמצאים בתוך ריק ערכי, ואני חושב שזו שאלה לא טריביאלית, מפני שאת הואקום שיוצרת הרדיפה אחרי הכסף מאזנת במידה מסוימת ההכרה בתפקידנו כמדינת מקלט לעם היהודי. כהערת אגב, אצל שכנינו נדמה לי שייתכן שאחת הסיבות לפריחת האיסלאם היא הצורך בסיוע רוחני כדי לדעת לאן לכוון את העושר החמרי העצום שהביא הנפט. אבל בישראל לא נראה לי שהמטריאליזם מוביל רק לחזרה לדת. כמו באירופה, גם בארץ לפעמים לובש האנטי-מטריאליזם צורה של פילנתרופיה במובן הרוחני: נכונות לחוש חמלה לסובל ולהכיר באחר (רב-תרבותיות, זכויות החיות), שמירה על הסביבה ויזמות חברתית. הגישה ההפוכה לניתוב העושר היא, כמו בארה"ב, אירן ובערב הסעודית, להשתמש בכסף לרכישת כוח והשפעה (על ידי התפשטות טריטוריאלית או תרבותית), מתוך תחושה כמו זו של העשיר הקמצן: יש איום מתמיד על רכושי ועלי להלחם בסובבים אותי. ככל שארצי גדולה יותר, כך רבים יותר הקמים עלי להרגי וכך מתרבות הטענות שהשגתי עושר ולא במשפט. וכך העושר מנותב למגננה ולכוחניות במקום להומניזם. במקרים מסוימים, הדת מציעה למאמינים הצדקה לרכוש החדש שנפל בחלקם (למשל השטחים שצה"ל נכנס אליהם ב- 1967, שמעטים חשבו שיפלו בחלקנו כה מהר). הסיפור הדתי הוא פשוט: "אתה בחרתנו". התעשרנו מפני שאנחנו מיוחדים וטובים יותר, ואלוהים איתנו. כך הופכת ברכה חמרית לקללה רוחנית - כפי שכותב פואד עג'מי על האיסלאם. שכרון הכוח מוביל את המאמין לרצות לבדוק את גבולות ההגנה האלוהית: לעשות דווקא את מה שאסור. להתגרות בגורל. להעמיד את אמונתו למבחן במעשים הנראים לצופים מן הצד כמטורפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת: "לציבור הדתי לאומי, לעומת זאת, יש תשובות לשאלות הללו. תשובות המתאימות לתחושת העומק של חלקים גדולים של הציבור בישראל, שרוצים לחיות כאן במדינת ישראל כיהודים, וחשים שהמדינה הזאת צודקת, צריכה להתקיים, ויש לה תפקיד הסטורי עולמי ייחודי." אם כן, נתת שלושה מאפיינים של הציונות הדתית שהופכים אותה לראויה להוביל את המחנה: א. לחיות כאן במדינת ישראל כיהודים ב. לחוש שהמדינה הזאת צודקת וצריכה להתקיים ג. יש לה תפקיד הסטורי עולמי ייחודי א' ו- ב' הם עמודי התווך של הציונות מאז ומעולם: יהדות, התיישבות ובטחוניות - ובזה הציונות הדתית הולכת בעקבות מפא"י והקיבוצניקים. מצד שני, מי שהיהדות חשובה לו מעל לכל יכול לחבור לחרדים. הציונות הדתית היא פשרה בין ציונות ודת, לא חם ולא קר, וכל עוד תיוותר מין יצור כלאיים שכזה לא תוכל למשוך אחריה המונים. רק לצורך השוואה: הקיבוץ לא היה פשרה, כי אם רעיון רדיקלי וחדש. לפי הבנתי, הציונות הדתית נמצאת במשבר זהות, כשלא ברור לה ייחודה מול החילונים מצד אחד והחרדים מצד שני, וההתיישבות נתפסת כמוצא מהקונפליקט, כעשיה שהיא ייחודית לכיפות הסרוגות, אלמנט מייחד שמגדיר את הזהות. לכן השבר כעת קשה כל כך. לגבי ג', אני סקרן. מהו התפקיד ההיסטורי-עולמי הייחודי? ומה הוא תובע מכל אינדיבידואל בחיי היום-יום? ההיבט הקהילתי שהזכרת גם הוא מעניין בעיני, מפני שאם יש משהו שהיהדות יכולה ללמד אותנו, החילונים, (פרט לחשיבותו של הלימוד כדרך חיים) זו הדאגה לחלשים והנסיון לממש את עקרונות המוסר של הנביאים. פה אולי נוכל להיות אור לגויים, מול הקפיטליזם הלא שוויוני בגרסתו האמריקאית. מהו המודל הקהילתי הייחודי של ההתנחלויות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו נקודת החולשה העיקרית של כל הציבוריים הדתיים בישראל-גם החרדים וגם הדתיים-לאומיים. הגישה של הדתיים הלאומיים ממוקדת ציונות מתיישבת ולוחמת. במקום לאומית (לאומנות) דתית הם יכלו להוביל סוציאליזם דתי. ספר עמוס במקום ספר יהושע. מה שקורה בישראל מבחינה חברתית וכלכלית מעניין אותם כקליפת השום. יותר מכך; העלות של מפעל ההתנחלות (גם רמת התשתיות, גם החינוך והתרבות בישובים הקטנים וגם עלויות הבטחון שכוללות גם את עלויות המלחמה באינטיפדה, שלדעתי פרצה בעיקר עקב הגידול ההולך ונמשך של מפעל ההתנחלויות) עלות זאת היא על חשבון הרווחה במדינת ישראל. אין לי אשליות שלולא ההוצעות הללו, לא היתה התקפה על מדיניות הרווחה. יתכן והקיצוצים היו מתונים יותר. השבר הוא קשה כי מדינת ישראל מתקרבת לסוף יכולתה לנהל מדיניות קולוניאליסטית בתחילת המאה ה-21. ךמזלם הטוב של המתנחלים והרע של מדינת ישראל, עדיין יש כנראה אינטרסים חזקים בארצות הברית בעד המשך המדיניות הזאת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |