בתשובה לארז לנדוור, 04/06/04 13:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יצאו לא פחות מ60 ספרים מעניינים המתפרסים בעיקר על פני שני אגפים, אז בואו נפסיק לקשקש ונתחיל לדבר ספרים. האגף האינטלקטואלי כולל את המפעל המו"לי המרשים של השנה - "פרידה משרוליק" מאת עוז אלמוג. זהו פירוט של התרבות הישראלית וניתוח השינויים שעברה במהלך השנים. שלושה ספרים המדברים על השנים הרעות שעברנו יצאו לאחרונה. סיפרה של טניה ריינהרט "שקרים על שלום" הוא בעל גישה פוסט-ציונית אבל כולל בחלקו ביקורת מוצדקת על ממשלות ברק ושרון. מהצד השני סיפרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף "המלחמה השביעית" מייצג את גישת הקונצנזוס הממלכתי אך כולל ביקורת על המחסומים ומעשי החיסולים. האמת שכמו תמיד נמצאת באמצע מיוצגת בסיפרו של יורם מיטל "שלום שבור". עדות מהצד הפלסטיני על מצור רמאללה במיבצע חומת מגן נמצאת בסיפרו של רג'א שחאדה "כשהדרור הפסיק לשיר". ואילו אייל ארליך מתאר בסיפרו "הודנה" על יוזמה פרטית שלו להביא להפגת המתיחות בין שני הצדדים שלטענתו הביא לתהליך ההודנה. כדי להבין כיצד הגענו למצב זה ניפנה לסיפרם של עידית זרטל ועקיבא אלדר "אדוני הארץ" על המתנחלים ותמיכת המימסד בהם לאורך השנים. אין צורך לאמר שזהו אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו כאן אי פעם וספר חובה לכל ישראלי.גם שלמה סבירסקי בודק את מצב הכיבוש ומחשב כמה עלה לנו מאז תחילתו בסיפרו "מחיר היוהרה". על השנה שבה התחיל כל זה מספר תום שגב בסיפרו "1967, והארץ רעשה מבפנים" ואילו עמי גלוסקא מספר על מה שהביא לפרוץ המלחמה ב"אשכול, תן פקודה" - סיפור שאינו עולה בקנה אחד עם מה שרובנו נוטים לחשוב על הגורמים למלחמה.אבנר כהן מספר ב"טאבו האחרון" על העמימות המכוונת של מדיניות הגרעין הישראלית וקורא לנטוש אותה. עימנואל סיון שולל את תזת סמואל הנטינגטון על מאבק בין המערב לאיסלאם בסיפרו "התנגשות בתוך האיסלאם" שבו הוא מבדיל בין הזרמים השונים וטוען שמדובר בחיכוך פנימי. עמנואל טוד מנבא ב"אחרי האימפריה" את ירידת כוחה הפוליטי של ארה"ב. (בעבר ניבא את קריסת ברה"מ.) ארונדהטי רוי מתייחסת למעללי ארה"ב בעיראק ושלל עוולות בעולם בקובץ כתביה הפוליטים "דיבורים על מלחמה". בפונדמנטליזם האמריקאי עוסק "קיץ לאלים" של אדוארד ג'. לארסון המספר על משפט הקופים המפורסם ובמעללי ארה"ב בעבר עוסקים שני ספרים - "כל אנשי השאה" של סטיבן קינזר מספר על מעורבות ארה"ב בהחלפת המישטרים באירן ו"לילה אינדיאני: נאומו של צ'יף סיאטל" עוסק בג'נוסייד שנעשה לאינדיאנים. כמו כן יצאה מהדורה מחודשת של סיפרו הקלאסי של ג'ון הרסי "הירושימה". כאן הגענו למלחמת העולם השנייה. חלקה השני של הביוגרפיה של היטלר מאת איאן קרשו יצא סוף סוף וכן גם "החיילים היהודים של היטלר" מאת בריאן מארק ריג המספר על פרשייה עלומה ומרתקת זו. על אחת המערכות המרתקות במלחמה - "אל עלמיין" מאת סטיוון באנגיי. על צרפת במהלך ולאחר המלחמה - "פאריס לאחר המלחמה:1944 - 1949" מאת אנטוני ביוור וארטמיס קופר. על השבט היהודי האיכותי ביותר מספר לנו עמוס אילון ב"רקויאם גרמני" וספר של אחד מבני אותו השבט - "רעיונות ודעות" מאת אלברט איינשטיין. במורשת השואה בגרמניה עוסק קובץ המאמרים בעריכת יפעת וייס וגלעד מרגלית "זכרון ושיכחה, גרמניה והשואה". הספר "התנדבו לצבא הבריטי - חיילות ארצישראליות במלחמת העולם השנייה" בעריכת צביה כהן כולל בעיקר תמונות אך מהווה מיסמך היסטורי מרתק. ביחסנו לעוולות שנעשו לאחרים עוסק סיפרו של יאיר אורון "הכחשה, ישראל ורצח העם הארמני". בעוד מדינה שידעה משטר פשיסטי עוסק קובץ המאמרים בעריכת רענן ריין ותמר גרובס "מחוץ לזירת השוורים - ספרד במאה העשרים". שני ספרים עוסקים בנושאים יותר מלבבים - הספר מבית "מסע אחר" בעריכת משה גילעד "הנוסעים הגדולים" מספר לנו על המסעות החשובים בהיסטוריה וסיפרה של מיכל יפת "חיים עם ספרים" כולל שיחות עם חובבי ספר ידועים ופחות ידועים. לסיום אגף זה, ממתק אינטלקטואלי - "ההיסטוריון, הזמן והדמיון" מאת שלמה זנד. כמו תמיד אצל זנד, הנושאים מעניינים, הסגנון יפה והכתיבה מרתקת. תענוג אינטלקטואלי אמיתי וספר חובה לכל אייל המכבד את עצמו. באגף התל-אביבי שני ספרים: פרופיל תל-אביבי הוא אלבום המציג בפנינו את הדיוקנאות שעיצבו אמנים ברחבי העיר ו"עיר לבנה, עיר שחורה" מאת שרון רוטברד מספר על דרך בניית העיר מבחינה ארכיטקטונית. גם באגף הקולנועי שני ספרים: סיפרו של רוברט מאקי "סיפור" נותן הדרכה לכתיבת תסריטים. המחבר מעדיף את אותם תסריטים המבוססים על עלילה ובצדק הוא רואה את התסריט של "קזבלנקה" כטוב ביותר. האלבום "החיים בסרט" הוא אוסף רוב הכרזות של הקולנוע הישראלי מראשיתו ועד לשנה האחרונה. האגף הסיפרותי נפתח באיים הבריטים. הספרים "מתים להתפרסם" מאת בן אלטון ו"סושי למתחילים" מאת מריאן קיז הם ספרים מהנים, משעשעים, חכמים ונותנים טעם של עוד. משהו קלאסי יותר הוא "סקיצות לרומן" - סיפורים וקטעים מאת ג'רום ק. ג'רום. סיפרו הנוסטלגי של חיים ברעם "אדום,צהוב,שחור" מזכיר את "אהבה על הדשא" של ניק הורנבי ו"הרגלים רעים" מאת אגור שיף מתרחש בלונדון וכתוב בנוסח קולנועי. עוד ספר הכתוב בנוסח קולנועי הוא סיפרו של יהושע סובול "ויסקי זה בסדר". עוד רומן ישראלי הוא סיפרו של צביקה עמית "קוד כחול" העוסק בסכנה ממשית המאיימת על המדינה בימינו. בהקשר סיפרו של ברעם, עוד ספר העוסק בכדורגל - אנתולוגיית הסיפורים "ההולנדי של עכו" בעריכת אבי מלר. עוד שתי אנתולגיות הן "הקשב!" בעריכת ירון אביטוב ורן יגיל הכוללת שירים וסיפורים מחיי הצבא ו"לנצח אנגנך" בעריכת מלכה שקד הכולל שירים בעלי נושאים מהתנ"ך. עוד שני קבצים של יוצרים בודדים הם "אני מלחמת אזרחים" של חיים גורי ושירי ביאליק בעריכת אבנר הולצמן, כולל הערות, ניתוחים ופרשנויות. עוד קלאסיקה שיצאה לאור השנה בליווי הערות ופרשנות היא "הקלברי פין" מאת מארק טווין. גם הספרים "ברלין אלכסנדרפלאץ" מאת אלפרד דבלין ו"ההיסטוריה הסודית" מאת דונה טארט יצאו השנה במהדורה חדשה. הראשון הוא רומן מיוחד המתרחש ברפובליקת ווימאר והשני הוא דרמת מתח יוצאת דופן בסיגנונה. ספר שלא עוזב את הקורא במשך ימים רבים. גם סיפרה השני של דונה טארט יצא לאור השנה - "הידיד הקטן". גם הוא ספר מתח מיוחד ומרתק. אני מחכה לספריה הבאים. עוד רומן אמריקאי מיוחד הוא השיבה מאת מייקל קולינס המתרחש בארה"ב של שנות ה70. ומרחבי העולם: הקלאסיקה הארוטית של המחבר הסיני לי יו' מהמאה ה17 - "מחצלת הבשרים". ספרו של עמנואל ריבס "עיפרון הנגרים" מתרחש בספרד של מלחמת האזרחים ובספרד של ימינו מתרחש סיפרה של לוסיה אצ'ורה "אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות" המספר על חייהן של שלוש אחיות. מהחלק השני של חצי האי האיברי מגיע סיפרו של אנטוניו לובו אנטונש "הארורים" המספר על קורותיהם של חבורת אנשי שוליים במהפכה הפורטוגלית של 1975. שני ספרים מתרחשים בקובה - "הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה" מאת פדרו חואן גוטיירס הוא רומן ריאליסטי המעביר לנגד עינינו את המצב באותה מדינה ואילו סיפרו של המחבר האקואדורי דניאל צ'אברייה "אדיוס מוצ'אצ'וס" הוא מותחן קליל ומהנה. ולסיום כמו תמיד, אגף הבונוס הכולל השנה את "סובב ניו-יורק" מאת יוסף ג'קסון ו"שעה מלונדון" מאת דני קרמן - ספרי טיולים מחוץ לערים הגדולות. קריאה מהנה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אשר לסמואל הנטינגטון, אני חושב שמן הראוי להזכיר דבר מה שלא שומעים עליו: אותו פרופסור מהולל היה יועץ של הנשיא לינדון ג'ונסון בתחילת מלחמת וייטנאם. הוא היה גם חבר קרוב של הנרי קיסינג'ר, אבל זה פחות קריטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. הוא תמך במלחמת וויטנאם והביע צער על כך שיזכרו ממלחמה זו את לקחיה יותר מאשר אותה עצמה. ראוי לזכור זאת לפני שמהללים את סיפרו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסיפרם "בומרנג" טוענים רביב דרוקר ועופר שלח שמצב המלחמה בשנים האחרונות לא היה הכרחי ושלו היו אומרים לשרון שיבצע מהלך התנתקות מהשטחים ויגדיר זאת כצעד אמיץ, לא היה מאמין לכך. עוד ספר שמנתץ השקפות לאומניות שרובנו מחזיקים בן. עוד ספר אנגלי ששכחתי הוא "253" מאת ג'ף ריימן המספר 253 סיפורים על אנשים ברכבת התחתית של לונדון. עוד ספר שנשכח ממני הוא יומניו של ויקטור קלמפרר מהשנים 1933-1945 המציג בפנינו את החיים בגרמניה הנאצית מבעד לעיניו של גרמני. שני ספרים העוסקים בברה"מ לשעבר הם "גולאג" מאת אן אפלבאום ו"סטאלין" מאת אדוורד רדזינסקי. כמו כן יצאה ביוגרפיה של קארל מארקס מאת פרנסיס וויין. ותיקון טעות: דניאל צ'אברייה הוא סופר אווגוואי ולא אקואדורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיין לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז על בסיס איזה מידע אתה קובע ש"עוד ספר שמנתץ השקפות לאומניות שרובנו מחזיקים בן."? שוב אתה מערבב בין משאלות לב לעובדות? (אני רכשתי את בומרנג אתמול. יש בו יותר מדי עמודים...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ואגב, אני תוהה עם בעוד כמה חודשים אני אגיב כאן במילים ''אני רכשתי את בומרנג, ומאז אני לא מצליח להפטר ממנו'') | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הטיעון העיקרי של הספר אני יודע עוד מקודם. היה אפשר להמשיך בטאבה לאחר הבחירות, לא היה צריך להסלים את הפעולות בשטחים והאינתיפאדה פרצה באופן ספונטני מלמטה ולא בצורה מתוכננת ע''י הרשות. מי שמערבב בין עובדות למשאלות לב הם אלה שנוח להם לראות את המצב עפ''י השקפתם השבטית-לאומנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה פעמים אני אצטרך לחזור על הציטוט של עימאד פאלוג'י בנאום במחנה פליטים בלבנון במחצית הראשונה של שנת 2001 לפיו האינתיפדה תוכננה כבר בקיץ 2000 כדי שתשכנע? כבר הייתי צריך להבין שזה מקרה אבוד. טרחן כפייתי שכמוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למי אתה מאמין? לפלשתינאי עלוב נפש או למר לנדוור? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לך שההנהגה הפלסטינית תודה בכך שנגררה אחרי המאורעות? תישאל כל היסטוריון ויגיד לך שכל ציטוט צריך לקחת בערבון מוגבל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין לא ברור לי. הרי האינתיפאדה התחילה עוד בימי ברק. מה פירוש "לחזור לטאבה אחרי הבחירות"? ברור שאדם נורמלי היה מנסה להשקיט את הרוחות אחר כך, אבל ממתי שרון הוא "נורמלי" במובן הזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהטענה הזו באה ממי שקובע מה כתוב בספר בומרנג, אבל לא קרא אותו, אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. אתה רואה את הבקתה שמול עיניך? השלך אותה הצידה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאמור יצאו גם ספרים אחרים על הנושא כמו ''שלום שבור'' של יורם מיטל. ''בומרנג'' הוא רק תוספת (חשובה מאוד כמובן) לספרים אלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסוציאציה משונה. כמה בקתות כבר מזדמן לך לראות מול עינייך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 12467 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טול בקתה מבין עיניך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מותר לשאול לשם מה רכשת את הספר אם אתה כבר יודע מה כתוב בו, יודע כמה הוא טוב, ויודע בדיוק איזה מסקנות צריך להסיק ממנו? לא חבל על הכסף? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שהיה ידוע עוד לפני שיצא לאור סיפרו של עמי גלוסקא שמלחמת ששת הימים היתה מלחמת ברירה וכמו שהיה ידוע לפני שיצא לאור סיפרם של עידית זרטל ועקיבא אלדר שההתנחלויות הביאו לנו רק נזקים ושהמימסד שיתף פעולה, כך גם לגבי ספר זה. חשיבותם של כל הספרים האלה הוא באינפורמציה שהם מוסיפים ולאו דוקא בחידושים שהם חושפים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל בשביל מה *אתה*, שכבר יודע הכל מראש בין כה וכה, צריך לקרוא את הספר? במה זה מועיל לך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר שסיימתי את ''קיר הברזל'' של אבי שליים, ספר מצוין הסוקר את מדיניות ישראל מיום הקמתה ועד לתקופת ברק, קראתי ספר זה. מבחינת הסגנון הוא כתוב בצורה עיתונאית ולא היסטורית ולכן פחות טוב בעיניי מסיפרם של הראל ויששכרוף, אך מבחינת התוכן, בניגוד לאחרון המהווה עוד שופר תעמולה מימסדי, ספר זה נוקט בעמדה עצמאית ואובייקטיבית. בלי להתעלם מהעוולות והטעויות של הצד הפלסטיני, הוא מספר כיצד קיבעו שרון, מופז, יעלון, עמוס גילעד ואבי דיכטר תפיסה כוחנית גרידא והביאו את רוב הציבור לתמוך בה בטענה שאין ברירה אחרת. מסופר כיצד אישים מתונים כמו יצחק איתן, אלוף פיקוד מרכז לשעבר, בנימין בן-אליעזר, שר הביטחון לשעבר וקולין פאוול, מזכיר המדינה לשעבר לא הצליחו לשנות את המצב למרות מאמציהם ונגררו אחרי שותפיהם הקיצונים, ניתנת הצצה גם למימשל האמריקאי התלוי בתמיכת הימין הנוצרי הפונדמנטליסטי ומובאים בו ניתוחי אופי של כמה מהנפשות הפועלות. פרק מפתח הוא זה המספר על האיוולת שבהחלטה ובביצוע ההתנקשות בראאד כרמי ועל ההקצנה שנגרמה כתוצאה מכך (גם הראל ויששכרוף מביעים ביקורת על חיסול זה). בסופו של הספר מסופר כיצד הגיע שרון להחלטת ההתנתקות, דבר שהיה שולל מכל וכל בתחילת כהונתו. לסיכום, זהו ספר חובה למי שמוכן להשתחרר מדעות קדומות וממשוא פנים. ספר שראוי לעמוד לצד סיפריהם הקלאסיים של שיף ויערי על מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, והשתחררת מהדעות הקדומות וממשוא הפנים שלך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, מכיוון שלא לקיתי בהם מלכתחילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחלת מ http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... והמשכת ל http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... ? אין לך אלא להמשיך עתה ל http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... ... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הספר האחרון קראתי כבר קודם והזכרתי אותו בתגובה 307941 . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"החיים בגרמניה הנאצית מבעד לעיניו של גרמני"?! ויקטור קלמפרר הוא לא סתם "גרמני", הוא יהודי גרמני שנאלץ להתחבא במשך המלחמה. אבל חוץ מהפרט הפעוט הזה אתה צודק לגמרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויקטור קלמפרר הוא פרשת חיים מעניינת בפני עצמה. לא קראתי את ספרו (נדמה לי שזה עתה תורגם). אני לא לגמרי בטוח, אבל קלמפרר לא ממש התחבא, הוא חי די בגלוי במשך לפחות רוב שנות המלחמה בברלין (אאל''ט) ולא גורש בגלל שאשתו הגרמניה סרבה להתגרש ממנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכבוד שבוע הספר על מנת לסקור את הספרים הטובים, החשובים והמענינים ביותר שיצאו השנה, כ80 במספר. אז בואו נתחיל. נפתח באגף האלבומים עם המפעל המו"לי המרשים של השנה - האטלס האנציקלופדי של הוצאת שיחור בחמישה כרכים עם תמונות ומידע מפורט על כל מקום ואזור. האגף המדעי: סיפרו של סטיבן פינקר, "הלוח החלק", מספר על תכונותינו הטבועות בנו מלידה כתוצאה מתורשה גנטית ולא רק מהתפתחות סביבתית. צבי ינאי מספר בסיפרו "מסע לתודעת הטבע" על הידוע לנו בתחומי הפיזיקה, הקוסמולוגיה, הביולוגיה וחקר המוח. מריו ליביו מתאר בסיפרו "שפת הסימטריה" את הקשר של הסימטריה בתיאור עולמנו. סידרת אופקים של הוצאת עם עובד פתחה תת-סידרה חדשה הנקראת אופקים מדע. שלושת הספרים הראשונים בסידרה זו הם "המוח הרגשי" מאת ג'וזף לדו המתאר את פעולת המוח בעת רגשות, "חייו ומותו של כדור הארץ" מאת פיטר ד' וורד ודונלד בראונלי על מה שיקרה בסופו של כדור הארץ ו"היקום על פי הפיסיקה המודרנית" מאת יורם קירש על תגליות המחקר הפיזיקלי. האגף התנ"כי: סיפרה של אניטה שפירא, "התנ"ך והזהות הישראלית" הוא מסה המתארת את השתנות הגישה כלפי התנ"ך בישראל. מהדורה שנייה של "אסופת כתובות עבריות" מאת שמואל אחיטוב מעדכן את המהדורה הקודמת שיצאה לפני כעשור עם תגליות חדשות שנתגלו מאז וכתובות שנחשבו לאותנטיות ונתגלו כמזויפות מאז. ספר מחקריו של חיים תדמור "אשור, בבל ויהודה" עוסק בממלכות אלו וכן בבממלכות שכנות ליהודה בתקופת שלהי המלוכה. האגף האמנותי: בן-עמי שרפשטיין משווה בסיפרו "ספונטניות באמנות" בין מגמות דומות ביצירות אמנות מתקופות וממקומות שונים. ראסל מרטין מתאר בסיפרו "מלחמתו של פיקאסו" את תהליך יצירתה של יצירת המופת, הגוארניקה, ותולדותיה. על עוד יצירת מופת של גאון, הלא היא הקפלה הסיסטינית, מספר רוס קינג בסיפרו "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור". סיפרה של דנה אריאלי-הורוביץ, "יוצרים בעומס יתר", הוא ספר ראיונות עם אמנים ישראלים כיצד הושפעו מרצח רבין. כמו כן יצאו קטלוגים של היצירות המוצגות במוזיאון ישראל ומוזיאון תל-אביב. האגף הקולנועי: "לקסיקון הקולנוע השלם" של אייל בן-אהרון כולל ערכים על עולם הקולנוע. ראוי לשאול מה יש צורך בספר כזה בעידן הימד"ב והויקיפדיה, ובכל זאת. סיפרו של דוד שליט, "מקרינים כוח", מתאר את היחס הפטרוני של המימסד הישראלי לקולנוע במהלך השנים. סיפרם של נורית גרץ וג'ורג' ח'לייפי, "נוף בערפל", מתאר את תולדותיו של הקולנוע הפלסטיני מראשיתו ועד ימינו. האגף המוזיקאלי כולל את סיפרו של סטאדס טרקל על "ענקי הג'אז". (לא כולם, מיילס דייויס לא מופיע בו.) סיפרם של ז'ראל ארנו וז'אק שנל על הג'אז בעריכתו המקצועית של דני קרפל המהדורה העברית נמכר עכשיו בהנחה. האגף התל-אביבי: יואב רגב מספר על ראשיתה של תל אביב ב"ימי דיזנגוף". מעוז עזריהו מתאר את דימוייה של העיר במהלך השנים ב"תל אביב העיר ה(א)מיתית". רחל שיחור כותבת על החיים בעיר בשנות ה40 וה50 ברומן "התל אביבים". ספר תצלומיו של אלפונס הימלרייך, "צלם על הגג", חושף גם הוא את פניה של העיר והחיים בה משנות ה40 עד שנות ה70. היכונו לחגיגות יום השנה המאה לתל אביב המתקרב ובא. את האגף האינטלקטואלי נפתח עם העולם הקלאסי. "לא לשם שעשוע בלבד", משפט מתוך ההקדמה ל"מלחמות הפלופונסיות" של תוקידידס, בעריכת דוד אשרי, הוא קובץ מאמרים על ההיסטוריוגרפיה היוונית. מחקרו של צבי יעבץ על "המון ומנהיגיו ברומא", על הקשר שבין הקיסרים והעם הרומי יצא במהדורה שניה. זה לא הספר האחרון בסקירה זו היוצא במהדורה מחודשת. טום הולנד מתאר בסיפרו "רוביקון" את עליתה ונפילתה של הרפובליקה הרומית. ונעבור לזממנו ולמקומנו. אבי שליים מתאר ב"קיר הברזל" את מדיניות ישראל לאורך שנותיה המבוססת על התבצרות ביטחונית ושלילת מדיניות דיפלומטית למעט תקופות קצרות. ספר מחכים ומאלף. עזמי בשארה מתאר את חיי הפלסטינים תחת מדיניות הכיבוש ב"כיסופים בארץ המחסומים". הביוגרפיה של מיכאל בר-זוהר על שמעון פרס, "כעוף החול", מאוזנת ואוביקטיבית ברובה למעט חוסר התיחסות לתקופתו הבעייתית של פרס כשר החוץ בממשלת שרון. הביוגרפיה של עופר גרוזברד "מנחם בגין - דיוקנו של מנהיג" מנתחת את מושאה בכלים פסיכולוגים. אפשר להתווכח על נטל האשמה שהיא מורידה ממנו על מלחמת לבנון וכן לשים לב לשגיאות לאורך הספר בנוגע לתנועת העבודה. מתי כבר תתורגם לעברית הביוגרפיה של גבי שפר על משה שרת? מנחם קליין מתאר ב"יוזמת ז'נבה - מבט מבפנים" את הדרך להסכם המבורך ועומד על חשיבותו. נעצור לתחנת ביניים קצרה ברוסיה עם סיפרו של סיימון סבאג מונטיפיורי "סטאלין - חצר הצאר האדום" על חייו של הרודן. הגענו לגרמניה. עדותה של גרמניה אלמונית על החיים בגרמניה בסיום מלחמת העולם השנייה מובאת בספר "אישה בברלין". "בתוך הבונקר של היטלר" מאת יואכים פסט מתאר את ימיו האחרונים של החלאה. "נירנברג 1946" מרכז את הראיונות שערך הפסיכיאטר לאון גולדנסון עם פושעי המלחמה. אהרון לנסקי מספר ב"נגד כיוון ההיסטוריה" על הצלתו מאות אלפי ספרי יידיש. מייקל סמית מספר על "פולי", מרגל בריטי שהציל רבבות יהודים. אפרופו יידיש, יצא תרגום חדש לאחר עשרות שנים לזיכרונותיה של גליקל מהמלין, הסוחרת היהודיה בת המאה ה17. מסמך היסטורי יוצא דופן, נדיר ומרתק. עברנו לארה"ב. "לרקוד עם הרוח" בעריכת ראובן מירן הוא אוסף עדויות של מנהיגים אינדיאנים על עקירתם בידי האדם הלבן. עדותו של פרדריק דאגלס "עבד אמריקאי - סיפור חייו" מספר על העבדות מתוך ראייתו של אחד העבדים. על ראשיתה של ארה"ב נילמד מהספרים "1776" מאת דיוויד מקאלו על מלחמת העצמאות האמריקאית "הוד מעלתו ג'ורג' וושינגטון" מאת ג'וז'ף ג' אליס, ביוגרפיה של נשיאה הראשון של ארה"ב. ארנון גוטנפלד מספר על פרקים שונים בתולדותיה של המדינה בסיפרו "שערים לחוויה האמריקאית". הביוגרפיה של ברברה טוכמן על הגנרל האמריקאי ג'וז'ף סטילוול מתארת את האסטרטגיה האמריקאית בסין במלחמת העולם השנייה. תרגום חדש לסיפרו של קוונטין רינולדס, "בית המשפט" (שבעבר תורגם כ"בית דין"), מתאר את הקריירה המשפטית של סמואל לייבוביץ' שהיה בין השאר סנגורם של אל קאפונה ונערי סקוטסבורו ולאחר מכן היה לשופט. יובל בן-עמי מספר על מסעו לדרום ארה"ב בסיפרו "סוזאנה אל תיבכי - ח"י ימים בדרום ההזוי". ושני ספרים כלליים יותר: "המאבק על אירופה" מאת ויליאם היצ'קוק מספר בדרך בהירה ומרתקת על ההיסטוריה של היבשת מסיום מלחמת העולם השנייה ועד היום. סיפרו הקלאסי של אריק הובסבאום "לאומיות ולאומים" תורגם סוף סוף לעיברית ומצטרף לספריהם של גלנר ואנדרסון בנושא זה. ולקינוח אגף זה, שני סיפרי מאמרים. הראשון הוא סיפרו של ג'ורג' אורוול ,"מתחת לאף שלך", המוכיח שוב את ראייתו החודרת וחריפות מוחו של איש זה והשני קליל יותר הוא סיפרו של גיא מרוז, "עכשיו טורי", אוסף רשימות מהשנים האחרונות של הסאטיריקן השנון והאינטיליגנטי. בין האגף האינטלקטואלי לאגף הסיפרותי נמצא סיפרו של גינטר גראס "המאה שלי", סיפורים קצרים לכל שנה מהמאה החולפת מפיהם של גרמנים. את האגף הסיפרותי נפתח עם תרגומים מהשפה הספרדית. "מעוף המלכה" מאת תומס אלוי מרטינס הוא רומן ארגנטינאי המספר על מעקב של עורך עיתון אחר עיתונאית צעירה. "תעלומת הקבר המכושף" מאת אדוארדו מנדוסה הוא הראשון בסידרה בלשית על בלש תושב בית משוגעים בברצלונה. סיפרו של רוברטו בולניו, "נוקטרנו בצ'ילה", מספר על החיים בימי דיקטטורת פינושה. האנתולוגיה "אאורה פלוס" כוללת את יצירותיהם של הסופר המקסיקני קרלוס פואנטס, פושקין ופוקנר. (עוד אנתולגיות מומלצות של הספריה החדשה הן "האנתולוגיה החדשה" ו"האנשים הכחולים - סיפורים צפון אמריקאים".) "צילה של הרוח" מאת קרלוס רואיס סאפון הוא ספר מיסתורין המתרחש בברצלונה של ה40 בצל מלחמת האזרחים. תרגום חדש ל"פלאטרו ואני" מאת חימנס רמון חואן, ספר ילדים קלאסי שאחד מגיבוריו הוא חמור. פחות טוב מ"חמור שכולו תכלת" של נחום גוטמן אבל עדיין טוב. ספרד מתוארת גם בשני רומנים מתורגמים מחדש של ארנסט המינגווי - "וזרח השמש", ספר חובה לחובבי מלחמות שוורים ו"למי צילצלו הפעמונים" על מלחמת האזרחים. המינגווי מופיע גם בסיפרו של טוביאס וולף, "אסכולה ישנה", על שנתו האחרונה של בוגר קולג'. עוד מהסיפרות האמריקאית הוא תרגום חדש של "הקוסם מארץ עוץ" מאת פרנק באום עם הערות והסברים בגוף הטקסט. פושקין שהוזכר קודם זכה לתרגום חדש של "שלוש פואמות ואגדה אחת" ומופיע ברומן של סרנה ויטאלה, "הכפתור של פושקין". גם מיוונית יש שני תרגומים: תרגום חדש ל"הטעות" מאת אדוניס סמארקיס, רומן מיסתורין קלאסי ו"המבוך" מאת פאנוס קרנזיס המספר על קורותיה של יחידה יוונית בנסיגה במיפגש עם עיר תורכית בעת מלחמת תורכיה-יוון בשנות ה20. ומשלנו: הוצאות מחודשות ליצירות ברנר "מן המצר" ו"שכול וכישלון" וכן מסתו של אשר ביילין על "ברנר בלונדון" ולרומן של לאה גולדברג "והוא האור". "עירם של האנשים הקטנים" מאת שלום עליכם הוא קובץ סיפורי כתריאליבקה. ספרו של דורון ברוש "לחפש את אנה" מתאר את חיפושיו של צעיר אחר צעירה יפה שהובאה לארץ בשנות ה20. יותר מעניין מ"קרן אקסודוס" של נתן שחם ו"העולם קצת אחר כך" של אמיר גוטפרוינד העוסקים גם הם בעבר הציוני והישראלי. ספר פיזמוניה החדש של תירצה אתר הוא "בלדה לאישה". עוד סיבה להצטער על לכתה המוקדם. ספר מסותיו של דן מירון, "הספריה העיוורת", עוסק בנושאים שונים בספרות העברית כגון שירת ביאליק, ספרות בלשית, ירושלים ותל אביב, יצירת נעמי שמר ,תנועת ארץ ישראל השלמה ואפילו ג'ויס וייטס. המסות מרתקות והטיעונים משכנעים ומנומקים הייטב. לאורך רוב פרקי הספר מופיעה דמותו ויצירתו של נתן אלתרמן. מתי כבר ישלים מירון את הביוגרפיה של אלתרמן שהתחיל לכתבה? קלאסיקה נוספת שזוכה לתרגום חדש היא "קאנדיד" של וולטר, סאטירה שנונה וקולחת החובקת עולם ומלואו. ובלי משהו בריטי אי אפשר, והפעם ישן וחדש. תרגום ראשון ליצירתו של פ. ג'. וודהאוס עם "טוב ויפה ג'יבס" ורומן חדש של ניק הורנבי "ארוכה הדרך למטה", על חבורת מתאבדים בלונדון. באגף המד"ב תרגומים לשני רומנים זוכי הוגו ונביולה: תרגום מחודש ל"צד שמאל של החושך" (תורגם בעבר כ"מעבר לעלטה") מאת אורסולה לה גווין יחד עם שני סיפורים נוספים מאותה הסידרה ו"מזרקות גן העדן" מאת ארתור סי קלארק. ובאגף הבונוס נקנח עם מאכל ומשקה. "בטן מלאה" בעריכת אביעד קליינברג הוא אוסף מאמרים על אוכל והחברה הישראלית. שלמה פפירבלט משלים את טרילוגית המשקאות שלו ולאחר ספרים על היין ועל משקאות חריפים הוא כותב על המשקה הפופולרי ביותר בעולם ב"עולם הבירה". ועוד בונוס: שניים מהספרים הנסקרים לעיל מכילים שתיים משש הציטטות הספרותיות המגניבות ביותר, והנה הן כאן: 1. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. (יחזקאל טז, ו) 2. לא הכל הבלים, בתי, לא הכל הבלים והבל. גם לכסף הפרתי בריתי, גם זריתי ימי להבל. רק אחריך הלכתי, בתי, כצואר אחרי החבל. (שיר לאשת נעורים, שמחת עניים, נתן אלתרמן) 3. מה מעשיך כאן? - שאל הנסיך הקטן בראותו כי השיכור יושב לו דומם לפני מערכת שלמה של בקבוקי יין ריקים ובקבוקים מלאים. אני שותה - השיב השיכור קדורנית. ולמה הנך שותה? - הוסיף הנסיך הקטן לשאול. אני שותה כדי לשכוח - ענה השיכור. מה לשכוח? - שאל הנסיך הקטן, כי נכמרו רחמיו על השיכור. לשכוח חרפתי - הודה השיכור והרכין את ראשו. וחרפתך מהי? - חקרו הנסיך הקטן, שביקש לעזור לו. חרפת השתייה! - הפטיר השיכור ונשתתק כליל. (הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט-אכזופרי) 4. מעולם לא נראה דבר יפה יותר, מצוחצח יותר, מזהיר יותר, מופתי יותר משני הצבאות הללו. החצוצרות, החלילים, האבובים, התופים והתותחים ניגנו כולם בתואם שאף בגיהנום לא נודע כמוהו. במערכה הראשונה הפילו התותחים כששת אלפים לוחמים בכל אחד משני הצדדים. לאחר מכן מחתה אש הרובים מעל פני האדמה כתשעת אלפים עד עשרת אלפים מנוולים שזיהמו בנוכחותם את הטוב שבכל העולמות. כידוני הרובים שימשו אף הם טעם ונימוק מספיקים בתכלית למותם של כמה אלפים, ובסך הכל הגיע מספר ההרוגים לכשלושים אלף נפש. קנדיד, שרעד כמו פילוסוף אמיתי, הסתתר כמיטב יכולתו במשך הטבח ההרואי הזה. לבסוף, כאשר ציווה כל אחד משני המלכים על חילותיו להלל את האל בהמנון הTe Deum , החליט קנדיד ללכת משם ולהרהר במקום אחר על סיבות ומסובבים. הוא חלף על פני ערימות של מתים ושל גוססים והגיע לכפר סמוך. אך הואיל והיה זה כפר אברי, שוב לא נותר ממנו אלא אפר, כי הבולגרים שרפו אותו עד היסוד בהתאם לחוקי המלחמה. זקנים מנוקבי קליעים התבוננו בנשותיהם השחוטות, שעוללים נלפתים אל שדיהן שותתי הדם. נערות צעירות, שזה עתה סיפקו את צורכיהם הטבעיים של כמה וכמה גיבורים שכבו בבטן מבוקעת וחירחרו חירחורי גסיסה אחרונים. קורבנות אחרים, שרופים למחצה, שיוועו בזעקות ניחרות שיגאלו אותם מיסוריהם. הקרקע היתה מגואלת במוחות שפוכים, בזרועות גדומות וברגליים כרותות. קנדיד נמלט משם כל עוד נפשו בו ומצא את עצמו בכפר אחר. אך הפעם היה זה כפר בולגרי, וממילא שילמו לו הגיבורים האברים כגמולו, מידה כנגד מידה. קנדיד דרך על איברים מפרפרים, פילס את דרכו בין עיי חורבות, ולבסוף הצליח להיחלץ מזירת הקרבות. (קנדיד, וולטיר) 5. הקולונל אאורליאנו בואנדיה אירגן שלושים ושתיים מרידות מזוינות ובכולן נכשל. נולדו לו שבעה-עשר בנים משבע-עשרה נשים שונות, וכולם חוסלו בזה אחר זה בלילה אחד, קודם שמלאו למבוגר שבהם שלושים וחמש שנים. הוא ניצל מארבע-עשרה התנקשויות בחייו, משבעים ושלושה מארבים, ומכיתת יורים אחת. הוא הצליח להישאר בחיים לאחר מנת-סטריכנין בקפה שהיה בה כדי להרוג סוס. הוא סירב לקבל את "עיטור השירות המצוין" שהעניק לו נשיא הרפובליקה. הוא עלה לדרגת המפקד העליון של הכוחות המהפכניים, בעל זכות שיפוט ופיקוד מגבול אל גבול, והאיש שהממשלה פחדה ממנו יותר מכל אדם במדינה, אבל מעולם לא הרשה שיצלמו אותו. הוא דחה את הפנסיה לכל ימי חייו שהציעו לו אחרי המלחמה, והתפרנס עד זיקנה ושיבה מדגיגי-הזהב שעשה בסדנת הצורפים שלו במקונדו. אף-על-פי שנלחם תמיד בשורות הראשונות של אנשיו, נפצע את פצעו היחיד מידי עצמו, לאחר שחתם על כניעת נארלנדיה ששמה קץ לכמעט עשרים שנות מלחמת-אזרחים. הוא ירה באדח בחזהו, והכדור יצא לו מגבו ולא פגע בשום אבר חיוני. הדבר היחיד שנשאר מכל המעשים האלה היה רחוב שנקרא על שמו במקונדו. ואף-על-פי-כן, כפי שאמר כמה שנים לפני מותו בשיבה טובה, לא ציפה גם לכך באותו שחר שיצא עם עשרים ואחד אנשיו להצטרף לכוחותיו של הגנרל ויקטוריו מדינה. (מאה שנים של בדידות, גבריאל גרסייה מארקס) 6. אף אחד לא חי אף פעם את החיים שלו עד הסוף, חוץ מלוחמי הפרים. (וזרח השמש, ארנסט המינגווי) קריאה מהנה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |