 |
|
 |
||
|
||||
 |
הגזמת קצת. מה זה אומר "ריגוש שנובע בצורה שיטתית ומכוונת מתוך היצירה"? איזה מין סוג של נביעה זאת? לוגית? אחרת? זה לא ניטפוק, אלא השאלה שמונחת ביסוד החוויה האמנותית. ומי אמר שחוויה אסתטית היא מאפיין של האמנות? אני נוטה לחשוב שדווקא הכיוון השני יותר קרוב לאמנות. אמנות שונה מ"מלאכה" בכך שהיא ניסיון אנושי מכוון לשבור את הגבולות המוכרים רק כדי להביע או ליצור חוויה ייחודית. קריטריון של כמות האינפורמציה מתאים לבעלי-מלאכה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ובואוסמה היה אולי אומר שאם אתה רוצה אינפורמציה קרא עתון. יצירה אמנותית היא קודם כל מה שמרגש, מהנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטוח ש"מהנה"? (מסעיר, טורד-מנוחה, שואב וכולי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה מה שכתב רון הוסוויט (בתרגום מאד חופשי ומקוצר) , תלמיד ועורך של בואוסמה, בהקדמה לאחד הספרים: "בקורס בו דנו בספרות תלמידים טוענים שספרות (ושירה) זה סוג של אמירה, על המוסר או החיים, או שמלמדים ספרות כדי לשפר את אופי המוסרי של התלמידים. בואוסמה מתנגד לטענות האלה ומרדד אותם לטריביאליות מגוכחת, ומציע במקמומן טענה האומרת שאנחנו קוראים או מלמדים ספרות כדי להנות. זה לא אומר שספרות לא נותנת לנו "משהו לחשוב עליו." זאת לו הפונקציה המיוחדת של הספרות, כי גם מה שקרה לנו במשרד או תאונה בדרך הביתה נותנים לנו "משהו לחשוב עליו." מה שאנחנו עושים עם מה שניתן לנו "לחשוב עליו" יכול להיות חשוב ומעשיר, אבל המטרה המהותית של ספרות זה הנאה. זה לא אומר שהנאה משמעותה שמייד כשאנחנו קוראים דבר מה אנחנו מרגישים אושר או התרוממות הרוח, לפעמים זה יכול לקחת חודשים – בואוסמה התעמק בפיניגנס במשך שנה שלמה. אפשר להנות ממשחקי מלים, משפט מפיע, מלה חדשה, שורה במישקל מסוים. הנאה מהמשחק game – לשחק play במלים. במשחק כזה אפשר לאבד את הזמן, הסחה, סיפוק ממילה שנמצאת בדיוק במקומה, "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו." מילה חסרה או שלא במקומה יכולה להיות עינוי וסבל, ויש הנאה במציאת המילה המתאימה, ויש גבול למידת הסבל שלנו, מה עוד שאנחנו יכולים לסבול גם אם המשורר משתמש במלים המעלות זכרונות לא נעימים. בקיצור, בואוסמה טוען שספרות זאת שפה שנועדה בעיקר למען הנאתנו. שפה בחופשה. (כמי שהתעמק בוויטגינשטיין, הוא כמובן השתמש במושג הזה בכוונה)." יש לו מאמר מעניין שבודק את תאורית ההבעה של האמנות בו הוא בודק את חוסר הבהירות בשימושן של המלים "הבעה" ו "רגשות". כדרכו, הוא פותח בסיפור קטן שאם תרצה, אביא תרגום מקוצר שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקונים: 1) רון הוסטוויט. 2) ההערה בסוגרים שבסוף הפיסקה השניה היא שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שמה שקרה לנו במשרד או תאונה בדרך הביתה נותנים לנו ''משהו לחשוב עליו'', מה שקרה לנו במשרד או אירועים בדרך הביתה יכולים לגרום לנו הנאה. אני לא כל-כך מבין את הטיעון (אם זה אכן טיעון). בוודאי שארצה להכיר את הסיפור, אם יש לך סבלנות לתרגם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''גם מה שקרה לנו במשרד או תאונה בדרך הביתה נותנים לנו ''משהו לחשוב עליו.''...אבל המטרה המהותית של ספרות זה הנאה.'' ואח''כ ההערה של הוסטוויט על משחקי השפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני באמת לא מבין מה בואוסמה או הוסוויט מנסים להגיד כאן, המטרה של רוב הדברים שאנחנו עושים היא הנאה. המטרה המהותית של משחק כדורסל היא הנאה. משחקי השפה הם רק אמצעי שמתאים למדיום הספרותי, ברור שלכל מדיום יהיו אמצעים אחרים לגרום להנאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאמרתי "ריגוש שנובע בצורה שיטתית ומכוונת מתוך היצירה", התכוונתי לשלול ריגוש שאני רואה בו מקרי, כמו הריגוש שמישהו עשוי לחוש לנוכח כתם רורשאך (ושיהיה שונה לחלוטין מאדם לאדם). מרבית הצופים שמתרגשים מציורי הרנסאנס, והאימפרסיוניזם, והסוריאליזם, אני מניח שמתרגשים בצורה דומה; לפחות החוויה הראשונית שלהם דומה (בשלב מסוים אולי האסוציאציות השונות שלהם יובילו אותם למחוזות רגשיים שונים, אבל זה כבר שלב מאוד מתקדם בעיבוד הנפשי של היצירה; לפני כן כבר קרה הרבה, רק בחלק שניתן לקרוא לו העיבוד החזותי). ואני מניח שהאמנים ידעו איזה סוג של חוויה ראשונית הם גורמים, וכיצד פרטי היצירה שלהם מובילים לחוויה הזו. נראה לי שדברים אלו הם מהותיים לאמנות טובה. לא כל כך הבנתי את ההתנגדו(יו)ת שלך בפסקה השניה; מהו "הכיוון השני"? באשר ל"חוויה אסתטית", אולי אתה חושב שהתכוונתי למשהו יותר צר ממה שבאמת אני מתכוון; אני מתכוון לכל סוג של התרגשות שנובעת מהסתכלות על משהו שנתפס כיחודי במראהו (כולל תחושות של כיעור!). עד כמה שאני מבין, זה מאוד מהותי לאמנות פלסטית; זה אולי *כל* מה שיש באמנות פלסטית, חוץ ממסרים שניתנים להסקה מילולית מתוך היצירה (דוגמת תגובה 262595, פסקה שנייה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קצת מבולבל מהפיסקה הראשונה. היה נדמה לי שהתיאור ''שיטתית ומכוונת'' התייחס ליצירה ולדרך שהיא משפיעה על הצופה. במילים אחרות, שאתה מתייחס לאופן שבו היצירה מנביעה את הריגוש. עכשיו אתה מייחס את השיטתיות והכוונה לאמן, ולכוונה שלו לעורר חוויה מסוג מסוים. או בקיצור, אתה מדבר על היצירה כסוג של תקשורת. בעיניי, שתי האפשרויות בעיתיות. חוויות אסתטיות נחוות לא רק בהקשר אמנותי. וגם האפשרות של תקשורת נראית לי מופרכת כשאני חושב על חילוקי הדעות ביחס ליצירות שכה משמעותיות לעולם האמנות (או על התלות של ההבנה של מוצר אמנותי בקונטקסט היסטורי וכדומה). בנוגע לחוויה אסתטית - טעיתי כאן. כמוך, אני חושב שהיא אכן הכרחית. עדיין, אמנות מובחנת מ''מלאכה'', וזאת הבחנה מאוד חשובה. גלויה של ילד בוכה יכולה להכיל מספיק אינפורמציה ולעורר בנו חוויה אסתטית חזקה, אבל לא להיות אמנות כלל. אני חושב שבאמנות יש היבט חזק מאוד של שבירת הצפוי, של יצירתיות ומקוריות, שבלעדיו היא הופכת למיומנות גרידא. כל ניסיון לתאר אמנות צריך להתייחס להיבט הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שחוויות אסתטיות נחוות לא רק בהקשר אמנותי. הנאה ממראהו של פרח, או מנוף, או היגעלות ממראה ג'וק, הן חוויות אתסטיות - אולי אפילו יותר בסיסיות מצפיה באמנות (ואולי מהוות את נקודת המוצא של האמנות). לכן אני לא רוצה לומר שחוויה אסתטית *מגדירה* מהי אמנות, אלא רק שהיא חלק הכרחי באמנות - או, רק כדי להיות זהיר יותר, באמנות טובה. היבטים אחרים, כמו חדשנות ויצירתיות, קיימים גם ואין לי כל כוונה לבטל אותם. עכשיו אתה מייחס לי את הטענה "אמנות היא תקשורת". אני לא בטוח למה הכוונה, אבל נראה לי שזה הרבה יותר חזק ממה שהתכוונתי לומר. אולי את הנקודה הזו אפשר להבהיר באמצעות אנלוגיה למוזיקה. המלחין הכניס באיזו נקודה שבירה של המקצב. היה נראה לו שזה יוצר אפקט נחמד של הפתעה. גם אם הוא לא היה מאוד מודע לכך באותו רגע, ברקע הדברים היתה איזו הנחה, נכונה (אם הוא מלחין טוב), שגם אצל מרבית המאזינים יווצר אפקט נחמד של הפתעה. כך, אני מניח, גם צייר שמשתמש בשילוב צבעים שנראה לו יפה, או בעיוות שנראה לו מעניין של פנים אנושיות: לפחות בהרבה יצירות, גם מודרניות, אפשר לנחש שלמרבית הצופים יש חוויה ראשונית דומה למראה העיוות בפנים, ושהידיעה שכך הדבר היא חלק מה"ארסנל" של הצייר [הטוב], גם אם הוא לא ממש חושב על כך אלא רק על תחושותיו-הוא. זו כוונתי ב"שיטתית ומכוונת". האם זה אומר שלדעתי "אמנות היא תקשורת"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי. נניח שהמאזינים ליצירה חווים חוויה אסתטית, אבל זו אינה אותה חוויה שהמלחין חשב עליה. למשל, שבירת המקצב לא גורמת להפתעה נחמדה, אלא לתחושת התרוממות-רוח. האם זאת תהיה חוויה שיטתית ומכוונת? אולי בכלל "לא חוויה אסתטית" (נדמה לי שזה מה שכתבת בתגובה 262475)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"התרוממות רוח" כבר שייכת לרובד יותר מתקדם בעיבוד של היצירה מזה שאני מתכוון אליו (למשל, היא יכולה להיות תוצאה של חוויית ההפתעה הנחמדה). החוויה שאני מתכוון אליה היא כנראה צלילית לחלוטין, לא ניתנת לתיאור מילולי; "הפתעה" היא איפיון חלקי שלה, ואני חושב שרוב האנשים עם אוזן מוזיקלית מינימלית יוכלו להסכים מתי צליל מסוים הוא מפתיע, ולפחות ברובד ראשוני יוכלו לסווג את ההפתעות לנחמדות לעומת צורמות. (ברובד יותר מתקדם חלק יטענו שההפתעה הנחמדה הזו היא כבר קלישאה מעצבנת, ולעומת זאת בצרימה ההיא יש הומור מוזיקלי מבריק; ואחרים יחלקו עליהם). אבל הרובד הראשוני, אני חושב, הוא מאוד אוניברסלי (לפחות למאזינים בעלי רקע מוזיקלי משותף), והוא כלי העבודה של המלחין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקריאה ראשונית, אני לא כל כך מסכים. חוויה אסתטית לא מתפרקת למרכיבים ראשוניים שלה. מה שעושה אותה הוא שלם ששונה מסכום חלקיו. במילים אחרות, ליצור אפקט של הפתעה במוזיקה גם אני יודע (אם אנגן פראזה מונוטונית ואסטה ממנה לפתע), אבל זה שונה מאוד מהיכולת ליצור חוויות אסתטיות. (אבל אם זה נכון, אולי דווקא הצורך במורכבות תואם לתזה שלך על כמות האינפורמציה. כבר איבדתי את תחילת הפתיל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוויה אסתטית כנראה לא מתפרקת למרכיבים הראשוניים שלה, במובן זה שאפשר להסיק אותה מהמרכיבים; ובהחלט סביר שהשלם כאן גדול מסכום חלקיו (או לחילופין, שיש חלקים שאינם שייכים לרובד הראשוני שדיברתי עליו: המטען האסוציאטיבי והרגשי של כל אחד). אבל המרכיבים הראשוניים הם לפחות הקלט, שממנו יוצאת בסוף החוויה. בהנחה שאין לך מיומנות בהלחנה, ההפתעה שתצליח ליצור תהיה מפתיעה, אבל "קבוצת המיקוד" של המאזינים שדמיינתי קודם לא תתרשם ממנה כהפתעה מוצלחת, אפילו ברובד הראשוני; אולי גם לא כהפתעה צורמת, אלא כהפתעה סתמית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בניסויים רפואיים משתמשים בפלסבו כדי לבודד את השפעת התרופה האמיתית מסוגי השפעות שאינם רלוונטיים לתרופה עצמה. מה יכול להיות "פלסבו" של יצירות אומנות? ציורים של ילדים? נח: האם בד"כ תדע להבדיל בין השניים? התשובה היא כמובן "כן", כי לציורי ילדים יש מאפיינים די ברורים משלהם, ולכן הם טובים בפלסבו רק למגוון קטן של יצירות אומנות. לכן נדרש "פלסבו" טוב יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה שבועות התפרסמו בעיתונות המקומית כאן ציורי ילדים שלא היית מסוגל להבחין במאפיינים ילדותיים בהם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |