בתשובה לברקת, 18/11/04 23:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"יותר מדי" כבר לא שייך לקריטריון שלי. כפי שהבהרתי לגדי, אני רחוק מלטעון שכל מה שיש בו מספיק אינפורמציה הוא אומנות טובה, או שבכלל זה המדד החשוב ביותר לטיב האומנות; אולי זה אפילו בכלל לא מדד לטיב, אלא רק הסבר למה סוג מסוים של יצירות הן דלות מכדי להיות אמנות טובה. באשר לשלוש דוגמאות הדלוּת שלך, לטעמי הראשונה היא מאוד בבירור דלה מדי, השניה פחות-אבל-עדיין בבירור, והשלישית אני לא יודע. אבל טעמי הוא לא הכי מעניין, אולי אני פשוט עיוור לרבדים מסוימים. בואי נדבר על היצירה של רותקו: אני יכול, עם קצת דמיון, לראות איך אנשים אחרים יפיקו חוויה אתסטית "שיטתית" ממנה; עם מספיק שכנוע עצמי, אפילו אני כמעט שם. אבל במידה שזה מצליח לי, זה נובע בכל זאת מעושר הפרטים ואי-טריוויאליות הארגון שאפשר (עם שכנוע עצמי וגו') למצוא ביצירה. כדי לדעת אם אני בכיוון, אני צריך לראיין כמה אנשים שמפיקים חוויה אסתטית מהיצירה, ולנסות ללמוד מה בה נותן את החוויה; כיצד שינויים אפשריים ביצירה היו משנים את החוויה. האם הגוונים הספציפיים הם קריטיים, ולמה? האם יחס הגודל בין שני המרובעים, ובינם לבין המסגרת? ואולי האופן הספציפי של המעברים בין שטחי הצבע? האם העובדה שהיא תלויה במוזיאון משנה את החוויה, ולמה? אם את, או מישהו אחר כאן, רוצה להרים את הכפפה, זה יכול להיות תרגיל מעניין. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תשובה אישית ולא מושכלת בעליל: החוויה האסתטית הנעימה ביותר שהפקתי מרותקו היתה "צלילה לתוך שדות הצבע" - עמידה מול התמונה במוזיאון, הליכה בקצב מהיר לקראתה ועצירה ממש סנטימטרים ספורים לפניה. לולא הסדרנים הקפדנים, הייתי ממשיכה לעשות זאת מול כל תמונה :-) מאידך, על התמונה של מלביץ' (האדום והשחור) קראתי פעם הסבר שלם על היותו של השחור סטאטי, והאדום דינאמי, חותר תחתיו. הנמשל הברור של זה - השינויים החברתיים באותה תקופה. אם כך, הצבעים ויחסי הגודל משנים בהחלט (לפחות לגבי סוג הפרשנות הזה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני קורא את הדיון הזה אני מרגיש כמו רואה בארץ העיורים שצריך להסביר מדוע הוא נהנה מהנוף שהוא רואה. לגבי, ההנאה מקומפוזיציה טובה (כמו של מלביץ' למשל) היא טריויאלית כמו הנאה מנוף של הרים מושלגים ואיננה דורשת הסבר ופירוק למרכיבים רציונאליים כמו משמעות הצבעים. האנלוגיה הטובה בעיני היא למוסיקה קלאסית שרובה מופשטת לחלוטין, לא מזכירה כלום ולמרות זאת לא נזקקת לצידוק לגבי איכותה וההנאה שהיא גורמת. היכולת ליהנות מאבסטרקט יכולה כנראה להרכש בחינוך מגיל צעיר, אבל אם לא, כנראה שאו שיש לך את זה או לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה מתחילה כשיש מישהו (אני?) שנהנה ממוזיקה קלאסית אבל לא מהקומפוזיציה של מלביץ'. מה אפשר לומר לו אז? "כנראה שלא למדת מספיק כילד, ועכשיו אתה מקולקל"? אגב, האם לדעתך אמנות ויזואלית ואמנות ווקאלית הן זהות מבחינת ההשפעה שלהן על המוח? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני באמת לא יודע מה לומר. אולי שלא למדת בתור ילד, אבל זו תשובה לא מוחלטת, כי גם אני לא למדתי אמנות מודרנית בתור ילד (בניגוד לילדים שלי, שגדלים עם זה) ולמרות זאת אני אוהב נלהב שלה (לא של כולה בצורה עיוורת). יש אנשים שזה עושה להם את זה ויש כאלה שלא (והם מפסידים, לדעתי). עצם העובדה שאתה נהנה ממוסיקה מופשטת ולא מציור מופשט אומר, כנראה, שההשפעה על המוח היא שונה, אבל זוהי תחושה שאיננה מבוססת על יותר מהאמרה הזו. מעבר לזה, אני ממש לא יודע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה זמן תהיה מוכן להקשיב לסימפוניה שכוללת בדיוק את אותו נושא קצר, אך נפלא שנמשך 12 שניות ? (ואח"כ חוזר על עצמו ללא שום ורייציות) כמה תהיה מוכן לשלם עבור שמיעתו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בהחלט נהנה לשמוע את הבולרו של רוול, גם בקונצרט שאני משלם עליו. אבל ברצינות, לא צריך למשוך את האנלוגיה יותר מדי. אני מקווה שאתה לא מטיל ספק בדברי שאני נהנה מקומפוזיציה מצויינת, במידה שהיא יכולה לגרום לי להתרגש עד לדמעות, וזאת לא בגלל שאוצר כלשהו אמר לי שהיא מצויינת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פיליפ גלאס יצר מוזיקה נהדרת על עקרון דומה למדי, אבל אולי אתה לא תאהב אותו. אישית אני מזדהה עם הכותב כאן בדיוק שאמר שהוא מרגיש שהוא "רואה בארץ של עיוורים" (אהלן גידי!). בתור ילדה קטנה, אמא שלי שמה את ספרי האמנות על המדף התחתון כדי שאוכל להגיע אליהם, ומאוד נהנתי לעבור שוב ושוב על הדפים של אמנות מודרנית (אחותי דווקא לא גילתה עניין בספרים הללו), עוד לפני שידעתי לקרוא. בתור נערה, הייתי מבריזה מבית הספר ונשארת שעות במוזיאון ישראל 1, בעיקר באגפי האמנות המודרנית (עברתי גם על שאר האגפים, אבל הם נטו לשעמם אותי הרבה יותר). יותר מאוחר, בתור אדם מבוגר, יצא לי לבקר במרכז פומפדו בפריז (שמציג בעיקר אמנות מודרנית), ולהנות מאוד מהרבה מהמוצגים שם, כולל הרבה מאוד מופשטים. אחד הדברים המדהימים בשבילי היה סוף סוף לצרף שמות ליצירות שאהבתי מילדותי, מהתקופה שלא ידעתי לקרוא ולא ידעתי מי יצר מה. עד היום, אני די גרועה בשמות, אבל מזהה מיד אם ראיתי יצירה בעבר. לצערי, אין לי את אוצר המילים המתאים בשביל להסביר מה מושך (ומשך אותי מאז שאני זוכרת את עצמי) לאמנות מודרנית. כשאני חושבת על אמנות מודרנית מופשטת *טובה*, הדימויים שעולים לי בראש הם מוזיקליים. ---- 1 יש דבר יותר חנוני מזה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 חנוניות? נשמע לי שיא הקוליות, לפחות מכיתה י' ומעלה. אבל מה אני מבין, אני סתם חנון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
17.60 ש"ח | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יופי, אתה האיש לספק את סקרנותי. אתה אומר שהקומפוזיציה של מלביץ' טובה (אני מקווה שזה נכון ספצפית ל http://www.artchive.com/artchive/M/malevich/blk_red.... ), ושהיא גורמת לך להנאה בלתי-אמצעית הדומה להנאה ממוזיקה. אני מבין שאינך יכול להסביר את ההנאה הזו, אבל אני מקווה שאתה יכול לדמיין כיצד היא תלויה בפרטי הקומפוזיציה: מה יעשו לקומפוזיציה שינויים כאלה ואחרים1. אם הצבעים של הריבועים היו אחרים, האם ההנאה היתה נפגמת? או אולי היתה חוויה מענגת, אבל שונה מהותית? ואם הזווית היתה אחרת? מרחק שונה? 1 בתור פיזיקאי, אולי תזדהה עם דרך החקירה הזו (-: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער על התגובה המאוחרת ניר. פיספסתי. אני בכלל לא מתייחס לציור כפיסיקאי. התרשמות שלי מציור מופשט, כקומפוזיציה, היא חוויתית לחלוטין ללא שמץ רציונאליות (הסבירו לי בהסתעפות אחרת שזה אפילו בצד השני של המוח) ולכן גם אין לי ניתוח רציונאלי איך תשתנה ההנאה עם שינוי פרמטרי הצבע והצורה. נראה לי במקרה הפרטי הזה שהעיקר בקומפוזיציה הזו הוא הצורות וסידורן במרחב וזהות הצבעים פחות דומיננטית, אבל אני צריך לראות כל יצירה בנפרד כדי לדעת אם היא עדיין יפה בעיני וניתוח רציונאלי לא יעזור לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נח היי הבעייה היא בחינוך לפתיחות לאמנות, כמו שכבר היו דיונים על זה. זה שאני אמנית בעצמי אולי הופך אותי ושכמוני לפתוחים יותר לגבי "תופעות" אמנותיות שונות, אם כי אולי קל לנו להבין את השפה של צבע וקו כי אנחנו משתמשים בה בעצמנו. אבל אנשים שאינם יוצרים בתחום הפלסטי, ואמורים בעצם להיות קהלנו (הרי לא נרצה שרק אמנים יראו אחד את העבודות של השני) ואני לא יודעת אבל נדמה לי שכל פעם צריך להמציא את הגלגל מחד ולהתחיל מאלף-בית לגבי אמנות מופשטת, למשל. הרי יש גם שירה מסוגים שונים ומוסיקה. זה בערך אותו דבר. לא כל דבר צריך להיות פשוט ופשטני כמו ציור נוף יפה, כי גם אנחנו לא תמיד פשוטים ומאז המצלמה אין לנו צורך להעתיק מציאות חיצונית כפשוטה. אני פשוט לא תופסת איך אנשים אינטליגנטים /אינטלקטואלים וכו' וכו' שיכולים לגלות פתיחות והבנה וידע לגבי כל כך הרבה נושאים לא מצליחים להבין למה קו וכתם עגול אדום היא לעיתים יצרירת אמנות!! וכבר עברו בערך מאה שנה מאז המהפכות באמנות. לחואן מירו יש עבודה שנקראת התקווה של הנידון למוות. קו וכתם. ציור ענק. לקח לו 5 שנים להבשיל איתה, ואנשים עדיין בוהים בה בפליאה. חינוך לאמנות ולהסטוריה של האמנות ולהתפתחותה יכול להקל על ההבנה למי שמתעניין כמובן,ורוצה להבין או שאנשים לא מסוגלים לקלוט שכדי "להבין" או ללהרגיש יצירה אמנותית הם צריכים להשתמש יותר ברגש ובחושים אחרים ולאו דוקא בגישה שכלתנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולי לקח חמש שנים ללמוד לאפות עוגת גבינה מושלמת שלא תיפול בתנור. סליחה על ההשוואה, אבל למה זמן "הבשלת" היצירה קובע משהו לאיכותה? אולי זה אומר שהאמן לא מוכשר מספיק? כשהשתחררתי מהצבא, לפני עשר שנים, הדבר הראשון שרציתי לעשות זה לכתוב רומן. מאז אני "מבשילה" איתו. בניגוד להרבה "אמנים" קונספטואלים, לי יש (אני מקווה) מספיק ביקורת עצמית כדי לומר שהטיוטא שלי במצבה לאחר עשור, לא טובה מספיק, ושעשר שנים חלפו לא בגלל שאני מבשילה, אלא בגלל שמה שיש לי להגיד הוא לא מעניין מספיק, ושהצורה שבה אני מנסחת את הדברים גם כן לא מעניינת מספיק. הבעיה שלי עם אמנות קונספטואלית (קו שחור על רקע לבן, נקודה כתומה וכולי) היא שזה משעמם ומזכיר לי יותר מדי פתרון תרגילים במתמטיקה (הסליחה עם המתמטיקאים בקהל). אין לי שום בעיה עם המאמץ האינטלקטואלי שנלווה להבנת היצירות הללו כמו שאין לי שום בעיה עם המאמץ שנדרש לפתרון תרגילי מתמטיקה. גם יצירות לא מופשטות דורשות מאמץ אינטלקטואלי. מה שמפריע לי, ויוצר את חוסר העניין, הוא חוסר השפעה רגשית. בגלל זה מוזר לי שנאמר כאן שכדי להבין יצירה אמנותית צריך לנקוט לאו דווקא בגישה שכלתנית. מה משמים יותר מקו שחור על לוח לבן? (אני בדרך כלל מחבבת ציורים שמספרים סיפור, עם הרבה פרטים ורצוי בצבעים עזים ומטלטלי רגשות. הציורים הפרה-רפאליטים למשל. או ציורי הרנסאנס). הועלתה כאן תיאוריה של "לא מספיק אינפורמציה". אני הייתי רוצה להציע מודל אחר. נראה לי, שלעיתים, האמן המופשט משתמש באינפורמציה שכלתנית כדי להעביר רגש, ולהיפך - שימוש באינפורמציה רגשית כדי להעביר תיאוריה מורכבת כלשהי. אצלי לפחות ההיפוך הזה לא עובד טוב בכלל. אגב, חינוך לאמנות מסוג מסוים (אבסטרקטית), כמו גם חינוך למוסיקה מסוג מסוים (קלאסית), נשמעים לי תמיד כפטרונות שאין כדוגמתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להודות על האמת, אני אוהבת אמנות ועוסקת בה בצורה קצת יותר מחובבנית והאמנות ה''קונספטואלית'' היא ממש לא מהחביבות עלי. אבל דיברתי על פתיחות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |