בתשובה להאייל האלמוני, 02/09/04 17:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
קל יותר לפתור משוואות של קווים ישרים, ולכן בדר''כ הם נראים ככה במודלים. עם זאת, על מנת להגיע לשיווי משקל יחיד, ניתן כמובן להסתפק בפונקציות מונוטוניות. למרבה הצער, ברוב המקרים אין שום סיבה שהן יהיו כאלו. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא מובן לי. אני מניח שאנחנו מדברים על עקומות של ההיצע והביקוש כפונקציות של המחיר. איך יתכן שהביקוש יעלה כשהמחיר גבוה יותר, או שההיצע יעלה כשהמחיר נמוך יותר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למוצר בודד ואדם בודד, מה שאתה אומר הוא הגיוני למדי - אם המחיר של בננות עולה, אני ארצה פחות ממנו. כלכלנים מבססים את זה בצורה מעט יותר מייגעת שנקראת "פונקצית תועלת" שהיא בעצם פונקציה של כמה משתנים, אשר מראה כמה "תועלת" מפיק אדם מסט נתון של כמויות של מוצרים (שתי בננות וארבעה תפוזים שווים עשר "תועלת" למשל). פונקציות של יותר משני משתנים קצת קשה לצייר, אז בדר"כ כלכלנים מחלקים את המוצרים ל"בננות", ו"כל השאר". קווי הגובה של פונקצית התועלת הם מה שנקרא "עקומת אדישות", והכלכלנים מקווים שהן יוצאות קמורות (זאת משום שהתועלת האדם מפיק מהבננה העשירית פחותה מהתועלת שהוא מפיק מהבננה החמישית). למה אני מפרט את כל הנתונים המשעממים הללו? כדי להבין את הבעיה בהמשך. כלכלה עוסקת בחברה כולה, לא בגיל לדרמן שקונה בננות. לכן, יש צורך לבנות את "פונקצית התועלת" של השוק כולו. כאן הדברים מסתבכים מכמה בחינות. תועלת היא סובייקטיבית. זה לא מפריע לאדם בודד כמובן, אבל כן מפריע אם פתאום יש לחבר יחדיו את התועלת שאני מפיק מבננות והתועלת שאתה מפיק מבננות. אבל זה לכשעצמו לא נורא כל כך. הבעיה היא שכאשר מדובר על השוק כולו, מערכת המחירים משפיעה על חלוקת ההכנסות, וחלוקת ההכנסות קובעת למעשה את פונקצית התועלת. אם פתאום קפיטליסטים שאוהבים לאכול בננות ומייצרים קורות פלדה ירוויחו פחות מקפיטליסטים שמייצרים נעליים ואוהבים לאכול תפוזים, הדרישה (לפחות לפי התאוריה הכלכלית. במציאות הרווח של קפיטליסטים לא משפיע על כמות הבננות שהם צורכים) לבננות תעלה בגלל שהמחיר של הגומי לייצור סוליות נעליים ירד. ומה אם מדובר על עובדים (או קפיטליסטים) שמייצרים דשן ואוהבים לאכול בננות? מצד אחד, עלייה במחירי הדשן מעלה את מחיר הבננות. מצד שני, היא מעלה את ההכנסה הפנויה של אוהבי הבננות ופוגעת בהכנסה הפנויה (הכל תמיד יחסי כשמדובר בהכנסה כמובן) של שונאי הבננות. בעולם שבו תהליכי הייצור דורשים לא פעם עשרות ומאות שלבים הקשורים ביניהם ומצרפים את עבודתם של אלפי אנשים על מנת לייצר עיפרון בודד, הקשרים הללו מסתבכים. את הבעיה התאורטית, דרך אגב, פותרים בכלכלה בדרך מאוד פשוטה. מניחים שהצריכה של אדם נשארת קבועה ללא תלות בהכנסה (ביל גייטס מוציא אותו אחוז מהכנסתו על פיצה כיום כמו בזמן שהיה סטודנט. הקוראים מוזמנים לערוך את החישוב), ושהצריכה של כל הצרכנים דומה. גם הקבצן מהרחוב מוציא אותו חלק מהכנסתו על פיצה. לתפיסה הנאיבית של ההיצע יש את הבעיות שלה, ואם יהיה ביקוש אדיר מימדים אני אכתוב מעט גם על זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כעת אני מבין שלא דיברת על הביקוש בפועל, אלא על הביקוש לפי מודלים. אם מניחים הנחות מוזרות על המציאות (כמו שאנשים מוציאים אחוז קבוע מהכנסתם על בננות; כל שנה מספרת לנו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את ההיפך), אז כמובן שאפשר להמציא שווקים שבהם הביקוש עולה כשהמחיר עולה (וזו מן הסתם בעיה לתאוריות שרוצות להניח גם את ההנחות המוזרות וגם שהביקוש תמיד יורד כשהמחיר עולה). נשאר לברר אם סוציאליסטים אוהבים בננות (כדי שאדע אם אכפת לי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או שלא הסברתי את עצמי נכון, או שלא הבנת אותי נכון (או שלהפך. אולי). המצבים הללו בהחלט יכולים להתקיים בשוק אמיתי. אם נחתוך דרך כל המודלים והמספרים, אם שכר המינימום יעלה ובתוך כך יעלה את מחירם של מוצרים רבים מן הסתם אולם גם את הכנסתם של ארבעים אחוזים מהשכירים, לא מן הנמנע הדבר שיהיו מוצרים אשר מחירם יעלה מעט (אלו אשר מושפעים מעט מאוד מעליית שכר המינימום, בדרך עקיפה ביותר), בעוד הביקוש להם יעלה גם הוא (משום שמחירם נמצא בדיוק על הסף שבו אדם העובד בשכר רעב לא יכול לקנות אותם בעוד שאדם שמרוויח שכר ''מחיה בכבוד'' כן יכול להרשות לעצמו לקנות). אין לי כמובן דרך לחשב מתי זה יקרה ולגבי איזה מוצר, זה מסובך מדי. אולם האפשרות היא כלל לא תאורטית, אלא מציאותית ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לתמצת את הטענה הזו באמירה שהשוק אינו משחק סכום אפס... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הבנתי נכון את השאלה המקורית שלך היא היתה משהו כמו ''כיצד ייתכן שעקומת הביקוש לא תהיה מונוטונית יורדת יחסית למחיר'', ואם לדייק, התשובה לכך היא לא ''משום שהשוק הוא לא משחק סכום אפס''. התאוריה הכלכלית הרגילה איננה מניחה משחק סכום אפס ועקומת הביקוש מתנהגת ''יפה'' מאוד (ונעזוב לרגע כללי לוגיקה). לדעתי האישית הסיבה ל''מוזרות'' הזו לעומת הגישה הנאיבית היא לא העובדה שהשוק יצרני (ובכך איננו מהווה משחק סכום אפס), אלא בכך שהייצור הוא פעולה מגוונת ומורכבת מכדי לתפוס אותה בהכללות מגושמות כמו ''הון'' שניתן למדוד אותו ואת תרומתו באופן מדויק, או לקחת דברים שנשמעים הגיוניים למדי עבור אדם בודד ומוצר בודד ולנסות לסכם אותם עבור כלל האנשים בחברה. גישות נאיביות כאלו מזניחות השפעות פנימיות אשר משנות את התמונה מקצה לקצה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן; העניין הוא שהשוק כולל הרבה משתנים (אפילו שכידוע אי-אפשר לחשוב על יותר משלושה בבת-אחת), והאוסף של מצבי-שוק אפשריים הוא יריעה (אלגברית) במרחב הזה. אין שום סיבה לחשוב שהחיתוך של יריעה עם מישור נתון (מחיר-היצע או מחיר-ביקוש) יתנהג כמו שמתנהג שוק דו-ממדי. לכל זה אני קורא "לא סכום אפס" (ומשלם בהתאם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה, ידעתי שתבין בסוף למה התכוונתי...אה, אני חושב. וברצינות, אני חושב שבמשפט המבודח משהו הזה אתה מתאר את הכשל המחשבתי של המודלים הכלכליים הסטנדרטיים (כמו גם של הגרסאות הפופולאריות שלהם כאן ב'אייל') בתמציתיות ודייקנות . הרבה בעיות היו לדעתי נחסכות לו היה הכלכלן הממוצע בעל רקע מתמטי מתאים על מנת להבין את זה בצורה אינטואיטיבית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדבר היפה הוא שגם בתאור התמציתי הזה הרוב מיותר. מספיק היה ''אין שום סיבה לחשוב ש''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורי ושות' מדברים על נגזרות חלקיות בשעה שאתה מתעסק עם הגרדיאנט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלוקת ההכנסות קובעת כמובן את הביקושים בפועל, לא את פונקצית התועלת הכוללת של האוכלוסיה, תהא מה שתהא. אדם יכול להפיק תועלת (תאורטית) עצומה מבננות גם אם איננו יכול לקנות אפילו אחת. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |