 |
אני חושב שדווקא (1) הוא הפתרון המוצלח ביותר - אמנם, הוא "מתחמק" מהדילמה, אבל מכיוון שהדילמה הזו לא ממש פתירה, הדרך הטובה ביותר להתגבר עליה היא לא להיתקל בה בכלל. השיטה הזו, אגב, מציאותית יחסית גם אם לא חותמים בהכרח על חוזים מחייבים, וזה כי אין הרבה מקרים של דילמות אסיר חד פעמיות (היום תלשין ותצא גדול, מחר אף אחד כבר לא יעבוד איתך).
(2) זו דרך כמעט בלתי אפשרית, מאחר שהיא דורשת ש*כל* האנשים יפעלו *תמיד* בצורה סולידרית. אחרת יהיה לך חלק מהאנשים שנדפקים כל הזמן (הסולידריים) וחלק מהאנשים שדופקים כל הזמן. מאחר שהדופקים מרוויחים יותר, התוצאה תהיה שמהר מאוד יצברו כוח האנשים שדופקים. אני חושב שראינו דברים בסגנון אפילו במציאות. פרט לזה, יש מספיק אנשים שיגידו לך שגם אם תצליח להשתמש בפתרון הזה, הניתוח יצליח והחולה ימות - האם אנחנו באמת רוצים חברה שבה האדם לא מייחס לעצמו יותר חשיבות מאשר לאף אדם אחר?
(3), וקרוב לודאי שכאן אני אומר שוב את מה שאתה אמרת, הוא לחלוטין לא פתרון. שום כמות של תקשורת (לא מחייבת) לא תשנה כהוא זה את התוצאה של דילמת האסיר כפי שהוצגה כאן. זה אפילו לא משנה אם תשקר לחבר שלך או לא. ההחלטה שלך איך לפעול לא תשתנה כהוא זה (אם אתה פועל בצורה "רציונלית", במובן שלפיו אתה ממקסם את הרווח שלך) גם אחרי שיחות ארוכות עם הצד השני.
אני לא חושב שהבעייתיות של התקשורת חסרת הערך קיימת רק במשחקי סכום אפס, אלא בכל משחק שבו שיווי המשקל הוא לא זה שבו הרווח לכל הצדדים הוא המקסימלי האפשרי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש