בתשובה לאורי, 21/08/04 1:50
 |
|
 |
||
|
||||
 |
גם טבע האדם הוא לא מקשה אחת. אפילו לא התפלגות גאוסיינית של דעות. השאלה באיזו מידה מערכת ההשכלה הגבוהה בארצות הברית היא מערכת עצמאית דומה לשאלה עם ייצרניות מטוסי הקרב בארה"ב (לוקהיד-מרטין בואינג ואחרות) הן חברות עצמאיות. התשובה כנראה אינה חד משמעית ותלויה בנקודת מוצא. בעניין מקורות המימון של האונ' בארה"ב איני יודע נתונים מדויקים אם זה 20 % שכ"ל כדבריך, זה דומה מבחינה זו לישראל, לגבי השאר איני בטוח. (תרומת התעשיה במימון מחקר בישראל היא אפסית, מקום 17 בעולם אחרי איסלנד לפי דוח שקראתי לפני 3 שנים, אם זה לא השתנה מאז). שינוי מבנה תקציבי ניהולי כפי שהצעת נראה לי אפשרי רק בגוף בדומה למכון ויצמן, עם אורינטציה מעשית וקשרים ענפים לפארק מדע סמוך, מריבה עם עיריית רחובות בנושא ארנונה, ובלי תחומי מחקר שלא ניתן לתרגם לכסף כמו פילוסופיה למשל. וכמובן - חברה אמריקאית, שפת לימוד אנגלית, ופוסט דוקטורנטים מהודו. (לגרמנים נגמרו רגשות האשם). לזה אתה שואף? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
טבע האדם הוא כן מקשה אחת: כולם אנוכיים. וטוב שכך, שכן זהו הבסיס לכל רעיון השוק החופשי (וזו גם הסיבה שהוא עובד). לגבי מידת העצמאיות של אוניברסיטאות ויצרניות מטוסי קרב, גם כאן התשובה פשוטה הרבה יותר משאתה סבור: מידת עצמאיותן היא כמידה שבה הן ממומנות באופן וולונטרי על ידי צרכניהן. "שינוי מבנה תקציבי ניהולי כפי שהצעת נראה לי אפשרי רק בגוף בדומה למכון ויצמן, עם אורינטציה מעשית וקשרים ענפים לפארק מדע סמוך, מריבה עם עיריית רחובות בנושא ארנונה, ובלי תחומי מחקר שלא ניתן לתרגם לכסף כמו פילוסופיה למשל." דומני גם שהיקף הסיוע הממשלתי מתקציב מכון וייצמן ירד בשנים האחרונות משישים אחוז לארבעים אחוז. מכל מקום, אין שום סיבה מעשית שכל אוניברסיטה לא תנקוט צעדים דומים, כל אחת בתחום אחר. המחשבה עובדת בהילוך גבוה מאוד כשצריך לחשוב. כמו שאתה מגלה שישנן דרכים רבות לחדור לבית כשאתה ננעל בחוץ, כך גם האוניברסיטאות. גם אם נתעלם כרגע מסוגיות הקשורות לפעילות האוניברסיטה כשלעצמה, אתה מעריך הערכת חסר את יכולתן לממש באופן יעיל ביותר נכסים כמו מוניטין ונסיון בייצור ידע. כיום, מאחר והאוניברסיטאות אינן נדרשות לממן את עצמן, הן גם אינן פעילות כמעט בתחום הלימוד, ההכשרה וההדרכה מחוץ לאוניברסיטה. כשהן תצטרכנה לממן את עצמן, הן תוכלנה להגיע לצרכנים צמאים רבים שאינם סטודנטים או אינם יכולים להיות סטודנטים. סתם לשם דוגמה, האוניברסיטה יכולה להרוויח סכומי כסף ניכרים ממתן סיוע וממתן חסות לדברים כמו לימוד שפות, מנהל עסקים לדילנטנטים, פילוסופיה למתחילים, וכו'. ההנחה שלך שרק שיתוף פעולה עם עסקים בתחומים מסוימים יכול להיות מכניס שגויה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל את קביעתך שכולם אנוכיים אם במושג זה אתה כולל סיפוק רגשי, אלא שמכאן עולה הקושי בשימוש שלך במונח "וולנטרי". חוקי השוק החופשי יוצרים איזון מושלם בין צרכים ויכולות ממש כמו חוקי הג'ונגל. בני אדם בחרו לחיות בחברה שבה פועלים חוקים ונורמות נוספים. בין אם טוב או רע - זה המצב. לפיכך עלינו ליישב את המחלוקת שבהגיון הצרוף של "שוק חופשי" לבין הצרכים האחרים שלצורך הנוחות אקרא להם "תרבות". איני בטוח שמדיניות "שוק חופשי" יכולה לספק צרכי תרבות, לכל היותר ליצור תרבות צריכה. ללא מקורות מימון הפועלים ב"אנוכיות" הכוללת גם סיפוק רגשי (לצורך העניין קולקטיבי), יעלמו הרבה זנים נדירים מנוף ארצנו תחת מעטה בטון. מקורות מימון: תעשיה. למה חברת "טבע" שמרוויחה הון עתק ממוצרים שעיקרם מחקר ופיתוח, לא תשתתף בהכשרת עובדיה מהם רבים בוגרי האוניברסיטאות. לסיכום, אני נוטה לקבל את דעתך באשר לתהליך, איני משוכנע כלל שזה תואם "רצון קולקטיבי" אם בכלל יש כזה. באשר להתכנות- אתה צודק, זה עלול לקרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''חוקי השוק החופשי יוצרים איזון מושלם בין צרכים ויכולות ממש כמו חוקי הג'ונגל. בני אדם בחרו לחיות בחברה שבה פועלים חוקים ונורמות נוספים. בין אם טוב או רע - זה המצב. לפיכך עלינו ליישב את המחלוקת שבהגיון הצרוף של ''שוק חופשי'' לבין הצרכים האחרים שלצורך הנוחות אקרא להם 'תרבות''.''' למען האמת, חוקי השוק החופשי שונים מאוד מחוקי הג'ונגל. חוקי הג'ונגל מקנים יתרון למי שנוהג באלימות ופוגע באחרים לצורך סיפוק צרכיו. כלומר, חוקי הג'ונגל נוטים להמליך מלכים. מנגנון השוק החופשי הוא הרעיון הליברלי למניעת היווצרות מלכים ועריצים באמצעות עקרון החירות, המאפשר הגנה מהפעלת כוח אלים ומנסה ליצור נתק בין כשרון-מקנה-יתרון (לדוגמה, כוח פיסי או יכולת כלכלית) והיכולת להפיכת יתרון זה לזכות יתר (לדוגמה, השפעת הון על שלטון). אני חושב שמה שהוביל אותך לשגגה הזו בהבנת עקרון השוק החופשי הוא שאתה מבלבל בין אנוכיות וקוצר-ראייה. לפי הגישה המקובלת, כשאתה נוהג באופן אנוכי בשוק חופשי, אתה גם נעדר יכולת לדחות סיפוקים מיידיים. בפועל, השוק החופשי מתגמל דווקא אורך רוח וראייה למרחוק. שגגה נוספת, וגם היא נפוצה, היא שאתה מבלבל בין השיטה הפרוטקציוניסטית (בה יש קשר סימביוטי חזק בין הון לשלטון) ובין קפיטליזם. אלו שני דברים שונים לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנת את כוונתי. בג'ונגל החזק שורד לא כפרט אלא כמין. דוגמא: עכברים יש בשפע ולעומת זאת חלק מבע"ח הניזונים מהם נמצאים בסכנת הכחדה. שוק חופשי הוא תחרות חופשית וחוקי היצע וביקש. לא נראה לי שבתנאים של אוניברסיטאות הפועלות מתוך שיקולים כלכליים, ישרדו תחומי לימוד ומחקר שאין רווח בצידה. "אנוכיות וקוצר ראיה" - לא הבנת את כוונתי. ערוץ 2 שלנו אינו אנוכי או קצר ראיה אלא בוחר תכנים שהוא יכול למכור. ה-BBC המתוקצב בנדיבות מטפח הפקות מקור ויצירת תכנים שבשוק התקשורת המסחרית לא יתקיימו. כך יקרה גם בהפיכת האוניברסיטאות לגופים פרטיים הפועלים משיקולים של שוק חופשי. (מה שלא חל על ה-BBC). טוב או רע - זה עניין של השקפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(למעשה, החזק שורד מתייחס דווקא לפרטים, ולא למינים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שיותר מדויק "כל מי שמתאים שורד", כאשר שיפור השרידות של הפרט מובילה לשיפור השרידות של המין. הלא כן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיפור השרידות של הפרט מביא בעיקר לשיפור השרידות של הדורות הבאים. אם במקרה שיפור השרידות של הפרט מוביל, בסופו של דבר, לשינוי המין, אז כמובן שזה לא יביא לשיפור השרידות של המין המקורי, כי המין החדש יתפוס לו את המשאבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון אבל לא בגלל משאבים. יכול להיות שהמין החדש יחיה בסביבה אחרת למשל בים במקום ביבשה או שיזון ממקורות שונים מקודמו. אז השפעתו מבחינת השרידות על קודמו תהיה אחרת ותלויה במכלול רחב של גורמים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לא נראה לי שבתנאים של אוניברסיטאות הפועלות מתוך שיקולים כלכליים, ישרדו תחומי לימוד ומחקר שאין רווח בצידה." השאלה היא איך אתה מגדיר "רווח בצידם." זכור כי למרות שישנם תחומים רווחיים יותר בהסתכלות לעתיד, עדיין רוב התלמידים עוסקים בלימודים פחות רווחיים לעתיד. רק מיעוט מבין הסטודנטים עוסק בלימודי משפטים ומנהל עסקים, לדוגמה. רוב התלמידים נמצאים באוניברסיטה כדי להשיג תואר ראשון כלשהו, משום שתואר ראשון כלשהו הוא דרישת כניסה לעבודה ברוב המקרים. שפע הלומדים בלימודי ספרות אינו מבוסס על כך שמדובר במקצוע עם הכנסה עתידית גדולה. "ערוץ 2 שלנו אינו אנוכי או קצר ראיה אלא בוחר תכנים שהוא יכול למכור... ה-BBC המתוקצב בנדיבות..." האם לדעתך ערוץ 2 מפיק פחות הפקות איכות מערוץ 1? האם הפקת אירועי ספורט בערוץ מסחרי כמו ערוץ 5+ איכותית פחות מזו של ערוץ 1? האם ערוץ 8 או ערוץ יס+ מפיקים חומרי תעודה פחות טובים מערוץ 1? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי אורי השאלה היא איך אתה מגדיר "רווח בצידם." ו- "איכות". הגדרתי ל- "רווח בצידם" - מכלול הסיבות שאינן כלכליות הגורמות למדינה לממן תחומי עיסוק שבתנאים של שוק חופשי לא היו מתקיימים (ואולי כך עדיף במקרים מסויימים). דוגמא : תמיכה בספורטאי שעשוי להביא מדליה. איזה תועלת תצמח לישראל ממדליית ארד בשייט קייקים? בכדי למנוע תגובה ארוכה ומנומקת להפליא שלך נגד הגדרת איכות, אציין שכוונתי להתיחסות ממוקדת לנושא שבשוליים, הנסמכת על בסיס עובדתי, דורשת מהצופה ידע מוקדם וריכוז, מערבת לרוב צילומי שטח וראיונות עם דמויות מפתח, ופונה לרוב לציבור קטן של צופים, כלומר יש לה רייטינג נמוך. תוכניות איכות מבוססות לרוב על ניתוח ופרשנות מעמיקים. יש תחומים בהם גם ערוצים מסחריים יוצרים הפקות אייכות, והם לרוב בנושאים בהם יש ציבור רחב של צופים שדורשים רמה גבוה של ניתוח פרשנות ועבודת שטח. אכן הפקת אירועי ספורט בערוץ מסחרי כמו ערוץ 5+ עולה ברמתה על מרבית ההפקות של מחלקת הספורט של ערוץ 1. זה לא המצב בתחום התעודה, בנושאים כמו היסטוריה, זהות יהודית, סוגיות חברתיות וכו'. בנושאים אלו ערוץ 2 מפיק פחות הפקות "איכות" מערוץ 1. עם כל חסרונותיו, ולערוץ 1 יש חסרונות רבים, הפיק הערוץ ברבות השנים עשרות תוכניות איכות: דוגמאות: "עמוד האש" - על השואה וההעפלה, "תקומה" בשנת ה-50 למדינה - כ-20 תוכניות כ"א בנושא מוגדר, "בין המהפכים" של חיים יבין על התרבות הפוליטית בישראל,"גחלת לוחשת" על העליה לארץ" התוכנית "מדינת היהודים" - התפתחות ההומור הישראלי. אלפי תוכניות של זמר ושיח בנושאי תרבות ברבות השנים מהתוכנית "עלי כותרת" עם ירון לונדון ואחרים בשנות ה-70, ועד המשבצת היומית של ערוץ 1 בנושאי מחול תיאטרון, תערוכות וכו'. הומחזו סיפורים בעלי אופי תיעודי, דוגמא: מישל עזרא ספרא ובניו, הופקו מחזות בסוגיות היסטוריות: "משפט קסטנר" וכו. ערוץ 1 מפיק כל שנה עשרות סרטי תעודה דוגמאות אחדות: ממלכת הכוזרים, משפחת שאלתיאל, בין ברלין לירושלים על יחסיי ייהודים גרמנים ועוד. רב הערוצים אינם מפיקים אלא רוכשים מחברות הפקה ומממנים עשייה דקומנטרית. לדוגמא הרבה סרטים דקומנטריים של ערוץ 8נעשים ע"י "נגה הפקות". חלקם עושים זאת בצער מאחר וע"פ חוקי הרשות השניה והזכיון של הטלויזיה בכבלים הם מחוייבים ל-"הפקות מקור ברוח התרבות הישראלית", לכן הם משתדלים לייצר סדרות מופת כגון "רמת אביב ג"', ו- "אסתי המכוערת" כדי לענות על דרישות הרשות השניה לרדיו וטלויזיה. כאשר המפקחים על התוכן ונותני הזיכיונות לרשת קשת טלעד, HOT וכו' דורשים יותר תרבות ותעודה מבידור וטלנובלות, או אפילו דורשים מערוץ 2 תוכנית בנושאי יהדות ר"ל, מתלוננים הזכיינים שאינם יכולים להפיק תוכנית שלא יהיה לה רייטינג. ולסיכום קל להיות איכותי בתחומים שבהם יש רייטינג או מימון נוסף (ערוץ 5+). תפקידו של ערוץ 2 לשעשע את הציבור, לערוץ 1 יש יעדים אחרים וכדאי שיידבק בהם, ולא יבזבז משאבים להתחרות בערוץ 2 בבידור זול להמונים (שאגב דורש מקצועיות גבוהה יותר מתוכניות תעודה, והמון כסף) ערוץ 5+ ,ערוץ 8, ערוץ יס+ לא מפיקים חומרי תעודה פחות טוב מערוץ 1, אלא עושים זאת בתחומים שונים. אונ' פרטית יכולה להכשיר מהנדסים מצויינים, לגבי פילוסופים וחוקרי אומנות אני לא בטוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ופונה לרוב לציבור קטן של צופים, כלומר יש לה רייטינג נמוך." אני מתעלם לעת עתה מהקביעה המוזרה שאיכות=רייטינג נמוך ושרייטינג נמוך הוא בהכרח לא מסחרי ומנסה להבין משהו יותר בסיסי. איזה תועלת יש בתוכניות מעין אלו אם מעטים כל כך צופים בהן? זאת כמובן לא שאלה מעניינת אם אלו הצופים בהן הם אלו הנושאים בנטל מימונן, אם זה מה שבא להם. נהדר. זה נהנה, וזה לא חסר. אבל הטענה כאן שונה, אותו ציבור גדול שאיננו צופה באותן תוכניות הוא זה שאמור לשאת בנטל. איזה סיבה יכולה להצדיק כזה דבר? אנחנו לא מדברים על איזה צורך קיומי (כמו שניתן לטעון במקרה של רווחה או שירותי בריאות) טלוויזיה היא דבר חיוני, לכל היותר, בתפקיד של אספקת אינפורמציה1 אבל אם מעטים צופים באותה תוכנית אזי התוכנית המדוברת איננה מספקת אינפורמציה לאיש, מלבד אותם אלו שיש להם ממילא "ידע מוקדם" ו"יכולת ריכוז" שיאפשרו להם למצוא את אותה אינפורמציה במקומות אחרים (שיכולים לעשות את זה הרבה יותר טוב) או לשלם יותר עבור הנשיאה בנטל. שאר התפקידים של הטלוויזיה הם, בסופו של דבר, בידור. אם כן, על איזה צורך אנחנו מדברים, מלבד הצורך של אותו ציבור קטן? מה בדיוק מרוויחה "מסעודה משדרות" מכך ששרי רז מדווחת על החדשות מעולם המחול בשעה שהיא עצמה צופה ב"ראשון בבידור"? לי נדמה שמסעודה רק מפסידה משום שהיא צריכה לשלם כמה מאות שקלים בשנה "אגרה" על שירות שאין לה עניין או צורך בו. 1 זה לא ממש נכון משום שהטלוויזיה איננה כלי מוצלח במיוחד להעברת אינפורמציה אבל זהו הכלי שרוב האנשים *בוחרים* כדי להתעדכן בנעשה מסביבם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום ד"ר בר ביצוע. אני חושש שבכוונה הקצנת בדבריך כדי לעורר ויכוח, ובכל זאת אנסה לענות באופן ענייני. לא טענתי שאיכות אינה יכולה להיות עם רייטינג גבוה, אלא שהיא מתאפיינת ברייטינג נמוך.זאת בגלל שהשעות עם צפיית השיא הן בערב אחרי יום עבודה מתיש. בנוסף, רב האנשים רוצים בעיקר בידור, ושירגשו אותם קצת לפני שהם הולכים לישון. אנשים מעמיקים ואינטיליגנטים יותר, כמוך, ואני כלל לא מזלזל, אלא מתכוון באמת ובתמים, לא כ"כ זקוקים לטלויזיה כאמצעי לקבלת מידע. אבל תפקידה העיקרי של הטלויזיה הוא לשעשע. אבל גם לקבוצה קטנה של צופים ו/או מאזינים יש זכות להנות מכספי האגרה. אם את מרסל פרוסט או ג'ויס קראו פחות אנשים מאשר את הארי פוטר צריך להפסיק להדפיס אותם? לפי ההגיון הזה אין מקום למוסיקת ג'ז, רוק מתקדם, ומוסיקה קלאסית בשידורי הרדיו, כי רב הציבור מעדיף פופ שדוף וקופצני. לצערי, לגישה זו יש תומכים רבים. עובדה, למרות שיש בארץ עשרות תחנות רדיו, כל התחנות המסחריות נשמעות אותו דבר. רק קול ישראל מציע מגוון שידורים: קלאסי(קול המוסיקה) ג'ז-בלוז (88FM) יהדות- ערוץ מורשת, אקטואליה - רשת ב' וכו. "אותו ציבור גדול שאיננו צופה באותן תוכניות הוא זה שאמור לשאת בנטל. איזה סיבה יכולה להצדיק כזה דבר?" אז מה אתה מציע היכן נציב את הרף? מהיום והלאה ארז טל, דודו טופז, אסתי המכוערת, ולסיום השידורים "האקדמיה לצחוק בשידור חוזר ? "אנחנו לא מדברים על איזה צורך קיומי (כמו שניתן לטעון במקרה של רווחה או שירותי בריאות) טלוויזיה היא דבר חיוני, לכל היותר, בתפקיד של אספקת אינפורמציה1 לתוכניות "האיכותיות" חיי מדף ארוכים מאד ואפשר לשדרן שוב ושוב. הפקות דקומנטריות נעשות לרוב בשיתוף מספר גורמי שידור וזה מקטין את העלות משמעותית. לגבי "מסעודה משדרות" האם אתה חושב שבשדרות אין צרכני תרבות"? אולי מסעודה תרצה לראות סרט דקומנטרי ארוך, מפורט, "משעמם" ואיכותי, על העליה מצנעה שבתימן? האם אתה בעד ביטול אגרת הרדיו והטלויזיה? ומי יבוא במקום השידור הציבורי - גופים כלכליים? ואם יעלו את אחת ממדרגות המס במספר אחוזים, במקום אגרה, וכך יממנו את השידור הציבורי זה כן בסדר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני חושש שבכוונה הקצנת בדבריך כדי לעורר ויכוח, ובכל זאת אנסה לענות באופן ענייני." אני בהחלט מנסה לעורר *דיון* אבל לא הקצנתי שום דבר. "אבל גם לקבוצה קטנה של צופים ו/או מאזינים יש זכות להנות מכספי האגרה" ניחשתי שתטען כך. אני הייתי אומר שאם לקבוצה קטנה של צופים יש זכות להינות מכספי האגרה אזי וודאי שיש גם לקבוצות *גדולות* זכות להינות (הלכה למעשה, יש להם "יותר" זכויות). אם כולם משלמים אגרה ורק חלק קטן מקבל תמורה הרי שיש כאן מידה גדולה מאוד של אי צדק. הבעיה היא כמובן עצם הרעיון של האגרה ושידור ציבורי. גם אם נאמץ את הרעיון של "שירות המיעוט" יש בשיטה הזאת בעיה אינהרנטית. ברור ומובן מאליו שכספי האגרה לא יכולים לתת ל*כולם* את *כל* מה שהם רוצים. התקציב מוגבל ומספר שעות השידור מוגבל. מכאן נובע שחייבים איכשהו לבחור מה לשדר ומה לא. איך עושים את זה? על פי איזה קריטריונים? מדוע מקציבים זמן למחול ולא מקציבים זמן לשחמט או רוק כבד? ברור שגודל הציבור המתעניין איננו פונקציה - הרי רייטינג זה לא חשוב. גם טיעונים בדבר "חשיבות" הם עניין של טעם אישי שהרי לא מדובר כאן ב(למשל) החלטות (קשות ובעייתיות לא פחות) של וועדת "סל התרופות" בה אפשר אולי לחיות באשליה שניתן לדרג אילו מחלות דורשות יותר תשומת לב ואיזה לא. מה נשאר? מן הסתם מה שנשאר זה "מי קרוב יותר לצלחת" - פוליטיקה. עכשיו אפשר להמשיך הלאה, נניח שמצאת באורח פלא איזשהם קריטריונים. ברור שעדיין נשארים ציבורים מסויימים שלא באים על סיפוקם. חובבי הרוק הכבד אולי יקבלו בהכנעה את ההחלטה להרחיב את שעות שידור המחול אבל זה לא יהפוך אותם לחובבי מחול וצרכיהם לא יבואו על סיפוקם. מצד שני, אתה גם לוקח מהם כמה מאות שקלים בשנה, כסף שהיה יכול, אילו היה נשאר בידיהם, לשמש לקניית כרטיסים להופעות, קלטות וווידאו, ואולי אפילו, מנוי על "ערוץ הרוק הכבד". מכאן שהרצון שלך לספק את צרכיהם של מיעוטים פוגע באופן שרירותי במיעוטים אחרים. במצב של שוק חופשי יש סיכוי גדול יותר שגם חובבי המחול וגם חובבי הרוק הכבד יבואו על סיפוקם ובכל מקרה לא יתרחש מצב בו הנאתם של אחדים באה על חשבונם של אחרים. האגרה איננה מרחיבה את אפשרויות הבחירה, היא מצמצמת אותן. "אם את מרסל פרוסט או ג'ויס קראו פחות אנשים מאשר את הארי פוטר צריך להפסיק להדפיס אותם? לפי ההגיון הזה אין מקום למוסיקת ג'ז, רוק מתקדם, ומוסיקה קלאסית בשידורי הרדיו, כי רב הציבור מעדיף פופ שדוף וקופצני." יש מקום לשניהם והטיעון שלי איננו בעד או נגד מרסל פרוסט או הרי פוטר כך שלא ברור לי מדוע הכנסת את המילה "צריך". אני לא יודע מה "צריך" ואני בוודאי לא חושב שמישהו אחר יודע או יכול לדעת מה "צריך". אני יודע מה אני "רוצה" ואני חושב שנכון וצודק לאפשר לכל אדם להביע את רצונו באמצעות הבחירות שהוא עושה. אתה מניח שבמצב של שוק חופשי אף אחד לא ידפיס את פרוסט אבל המציאות היא שונה משום שמישהו דווקא כן מדפיס את פרוסט, וזה ממש לא ההוצאות הממשלתיות. יש אנשים שאוהבים את פרוסט והם שוק פוטנציאלי, ההנחה שלך היא פשוט שיש כאן משחק סכום אפס ולא כך הדבר. אם שוק הרדיו, למשל, היה שוק חופשי באמת, היה לך, בתור מיעוט, סיכוי גדול יותר לקבל שירות טוב. אם 90 אחוז מהאוכלוסיה אוהבים פופ אזי יעוטו על השוק הזה חברות רבות, אבל עצם העובדה הזאת הופכת את השוק להרבה פחות אטרקטיבי ומצד שני, אותו ציבור לא מסופק הופך להיות אטרקטיבי יותר. מחצית השוק של חובבי הג'אז היא קבוצה גדולה הרבה יותר מאחוז אחד של חובבי ההיפ הופ. (וזה בלי להכנס לשאלת המעמד הסוציו אקונומי של חובבי הג'אז, דבר שעשוי להיות אטרקטיבי יותר בשביל מפרסמים מסויימים). העיקרון הזה עובד בצורה נאה ביותר בכל תחום אחר, קח את תחומי העניין האזוטריים ביותר ותגלה שצרכי המתעניינים מסופקים על ידי מנגנוני השוק החופשי, המניע של הספקים יכול להיות כל דבר, החל מכך שהשוק הוא "קל" (משום מיעוט המתחרים) וכלה בכך שהם פשוט "משוגעים לדבר", מוצאים בארץ הרבה ספרי שירה לא משום שעושים כאן הרבה כסף אלא משום שחובבי השירה הם חולי נפש שזקוקים לאשפוז (סתם! אני בודק אם אתה קורא בריכוז) משום שיש משוגעים לדבר שמוכנים לשאת בהוצאות או לנהל עסק שאיננו מרוויח מליונים אלא רק מקיים את עצמו בדוחק. לסיכום שתי הטענות שלי. א. מנגנון השידור הציבורי המבוסס על גביית כספים בכפיה מצמצם את אפשריות הבחירה של כולם ויוצר אפליה. ב. השוק החופשי יכול לספק הרבה יותר טוב את צרכיהם של כולם, ובמיוחד את צרכיהם של קבוצות המיעוט. "האם אתה בעד ביטול אגרת הרדיו והטלויזיה?" כן "ומי יבוא במקום השידור הציבורי - גופים כלכליים?" אזרחים שמעוניינים לשדר. "ואם יעלו את אחת ממדרגות המס במספר אחוזים, במקום אגרה, וכך יממנו את השידור הציבורי זה כן בסדר?" ברור שלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מבצע חלוקה פשטנית של הציבור לציבור צופי דודו טופז ששום דבר אחר לא מעניין אותם מול ציבור צופי סרטים דוקומנטריים. ומציג את השידור הציבורי כאילו הוא גובה כסף מציבור אחד עבור ציבור אחר. המציאות קצת יותר מורכבת. השידור הציבורי יותר מגוון יש קול המוזיקה, יש ריח מנטה והטברנה, יש עמוד האש ויש ליגת השכונות בכדורגל. המטרה היא שכל ציבור יוכל לקבל בערוצים הללו תכנים שהוא מתעניין בהם אך הם לא מסופקים לו ע''י כוחות השוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע אתה טוען ששוק הרדיו אינו שוק חופשי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוציאים בארץ *מעט מאוד* ספרי שירה (קרוב לאפס, למעשה) וגם אלו שיוצאים, יוצאים בגלל שהמשוררים עצמם מוכנים לשלם כדי שיוציאו את ספרם. כתבי עת לשירה, שעוד יוצאים איכשהו, קשה מאוד להשיג ברוב חנויות הספרים. צריך להבין שכשהשוק הכללי קטן (כמו שוק הספרים המודפסים בעברית), תחומים פחות נפוצים עלולים לא להיות רווחיים כלל, גם אם אתה שולט בשוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמנם? לפי נתוני אי-בוק, ישנם בחנות 648 ספרי שירה המוצעים למכירה, יותר ממספר ספרי המתח שם (421) או הרומן הרומנטי (161). לשם השוואה, מספר ספרי הסיפורת המוצעים הוא 2377. בחנות דיבוק מוצעים 1748 ספרי שירה שונים למכירה, אבל לא הספקתי להמשיך לבדוק כיוון שהחנות המטומטמת הזאת משתמשת בטכנולוגיה של מיקרוסופט. איש, אגב, אינו טוען כי תחום השירה פורח ופופולרי כמו תחומים אחרים – מדובר בתחום תובעני יותר מבחינת הקורא וספרי שירה אינם נמכרים היטב בשום מקום בעולם. אבל באופן יחסי בישראל היחס לשירה ולמשוררים ולהוצאת ספרי שירה טוב בהרבה בהמצוי במתוקנות שבמדינות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"איזה תועלת תצמח לישראל ממדליית ארד בשייט קייקים?" באמת איזה? אולי מוטב להותיר את התמיכה בספורטאים למי שמרגישים גאווה מיוחדת נוכח הישגיהם של מי שחולקים עמם תעודת זהות? לגבי ההנעה להפקת תוכניות איכותיות. ראשית, אלו אינן חייבות להיות בעלות מידרוג נמוך. לגבי מקרים שבהם התוכנית כוללת תכנים שאינם ניתנים להבנה על ידי רוב האוכלוסיה גם בהגשה "קלה" יותר יש לקבל את הדין ולהבין כי מוצרים כאלו דינם להיצרך בזמנים פחות לחוצים מבחינה מדרוגית או בדרכים אחרות. קשה לי קצת להתייחס לפעילות ערוץ 1 בשנים שעד 1992, כיוון שהוא היה אז מונופול ובין אם הפיק מוצר איכות או שידר את "מי הבוס" כולם נכפו לצפות בשידוריו. מאז מהפך 1992, קשה לומר כי כמות מוצרי האיכות שהוא מפיק נמצאת באיזו פרופורציה ל-12 מיליארד שקל שנגבו מתושבי ישראל כמס למימון המוצרים הללו. מכל מקום, לא ברור לי מדוע מי שמעוניין בשידורים כאלו לא יממן אותם? מדוע ששידורי איכות אמיתיים לא ימומנו על ידי המעוניינים בשידורי איכות כאלו? חשוב על כך באופן הבא, למשל: אם אתה תומך בכך ששידורי איכות ימומנו בכפייה על ידי כל הציבור, כולל אלו שאינם מעוניינים בהם, אינם צורכים אותם וכמובן שאינם מושפעים מהם, אתה טוען למעשה שיש לקהל שידורי האיכות זכות יתר על פני שאר האזרחים, שמתוקפה הם נדרשים לממן את תענוגותיהם. לחילופין, אתה יכול לטעון כי שידורי איכות צריכים להיות ממומנים בכפייה על ידי קהל שאינו מעוניין בהם כי אתה/מומחים/שר ההיסטוריה/לימור לבנת סבורים שהם עוד ילמדו לאהוב אותם. כאן טמונה ההנחה שיש דברים בעלי איכות או ערך, שגם הציבור שאינו מעריך אותם ילמד להעריך אותם בעתיד. כלומר, יש כאן תפישה שלמקבלי ההחלטות בנוגע לקהל שידורי האיכות יש זכות יתר על פני שאר האזרחים, שמתוקפה אלו נדרשים לממן את מימוש סולם הערכים התרבותי שלהם. לדעתי, אלו תפישות בעייתיות מאוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי אורי האם 12 מיליארד ש"ח היה תקציב הערוץ הראשון או כל רשות השידור? לגבי השידור כמוצר: מדינות משתמשות ברדיו ובטלויזיה הרשמיים שלהם בכדי לחנך את הציבור. אני יודע שזה מעצבן אותך אבל זה המצב. המדינה משתדלת להקנות לציבור ערכים. שייקספיר באנגליה, מולייר בצרפת, ואצלנו מהתנך ועד חנוך לוין. הגישה של "מה התמורה עבור מוצר" אינה תואמת את המציאות. יתכן שיש מקום לשנותה, ככלל היא שגויה. אני טוען שהמדינה גובה מיסים מכל מני סוגים, ובהם אגרה. בכסף הזה המדינה עושה מה שבא לה בהתאם לאינטרסים שחלקם תואמים את האינטרסים שלך וחלקם לא. סוגיית "למי יש יותר זכות לקומץ צופי שידורי האיכות או לציבור הרחב" כלל לא לעניין. ערוץ ציבורי אינו חייב לפנות לכל הציבור באותה מידה כשם שערוץ הכנסת לא חייב לשעשע את הצופים ולחלק להם פרסים כמו דודו טופז. יש ערוצים מסחריים ושהם ישדרו מבחינתי מה שהם רוצים בהתאם להבנתם. ""אתה/מומחים/שר ההיסטוריה/לימור לבנת סבורים שהם עוד ילמדו לאהוב אותם. כאן טמונה ההנחה שיש דברים בעלי איכות או ערך, שגם הציבור שאינו מעריך אותם ילמד להעריך אותם בעתיד"" אני חושש שאתה לא מבין את הרעיון שמאחורי שידור ציבורי. מהותית ישראל לא שונה בכך ממדינות דמוקרטיות אחרות בעולם. מעניין כמה אמריקאים מתקוממים נגד שידורי Voice of America שנקלטים כמעט בכל פינה ע"פ כדור הארץ, עלות הפעלתם אסטרונמית ומאזינים להם פחות מאחוז מהאמריקאים. שירות השידור הבריטי שמשדר במעל 40 שפות לרחבי תבל הוא דוגמה נוספת לשידור ציבורי. לגבי תפיסות: התרשמתי מהאופן שאתה מתנסח בתגובות השונות שאתה אדם דעתן ומעמיק מאד בההנתך וביכולת הניתוח. לעניות דעתי, הצורך שלך בשידור פטריוטי מצומצם מאד. אני מניח שהפסטיבל התקשורתי סביב זכיתו של גל פרידמן במדליית זהבלא הסב לך נחת מבחינת השימוש במשאבים ציבוריים. למרבית הצער (?) רוב האנשים שונים ממך בתכלית וגם הצרכים שלהם שונים. מערכת השיקולים בהקצאת המשאבים של השידור הציבורי אינה שכלתנית ומנותחת אלא גם פופוליסטית אמוציונלית מתחנפת ומתנשאת, הכל דר בכפיפה אחת. זה המצב, ואם אתה יכול לתקן, בבקשה, ואם לא אז אולי כדאי שתשלים עם זה. ולסיכום אתה צודק, אלו תפישות בעייתיות מאוד. יש לך חלופה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
" מיליארד ש"ח היה תקציב הערוץ הראשון או כל רשות השידור?12האם " 12 מיליארד שקל הוא בערך הסכום שנגבה כאגרה עבור רשות השידור. הסכום אינו כולל כמובן הכנסות הנובעות מתשדירי חסות, שקופיות חסות, פרסומות בערוצי הרדיו, הכנסות מתמלוגים, וכן הלאה. אינני יודע לאיזה גובה מגיעות הכנסות אלו. "לגבי השידור כמוצר: מדינות משתמשות ברדיו ובטלויזיה הרשמיים שלהם בכדי לחנך את הציבור. אני יודע שזה מעצבן אותך אבל זה המצב. המדינה משתדלת להקנות לציבור ערכים. שייקספיר באנגליה, מולייר בצרפת, ואצלנו מהתנך ועד חנוך לוין. סוגיית "למי יש יותר זכות לקומץ צופי שידורי האיכות או לציבור הרחב" כלל לא לעניין. ערוץ ציבורי אינו חייב לפנות לכל הציבור באותה מידה" בעיני השאלה הזו רלוונטית מאוד. טענתך היא למעשה שראוי שהממשלה תגבה כסף בכפייה מהציבור בכללו לצורך שידור שתוכנו נקבע על ידי אליטה תרבותית מסוימת במטרה שייצרך על ידי אותה אליטה. האמירה ש"המדינה משתדלת להקנות לציבור ערכים" היא לכל היותר עבודה בעיניים, שלא לומר הטעייה צינית. בפועל, זהו סוג של מיסוי רגרסיבי: לוקחים כסף מן העניים, כדי לממן את תענוגותיה של האליטה. אין שום דרך אמיתית שבה תוכל לטעון כי מר גולדשטיין משדרות הינו כיום או יהיה מחר הצרכן של סדרה על יצירת חנוך לוין ולכן, בפועל, הוא פשוט מממן את צרכיו התרבותיים של הדר' מנצור מרמת אביב. וזה לא נוגע רק לרשות השידור, כמובן. גם האופרה הישראלית, הבימה והקאמרי, התזמורות למיניהן, המחול, וכן הלאה הם, לגישתך, סוג של מיסוי הפוך: לוקחים מן העניים כדי לבדר את העשירים. "אני חושש שאתה לא מבין את הרעיון שמאחורי שידור ציבורי. מהותית ישראל לא שונה בכך ממדינות דמוקרטיות אחרות בעולם..." אני חושש שעדיין לא הבנת את המושכל הבסיסי שעוול הנעשה גם במקומות אחרים אינו מהווה הצדקה לעוול. לכל היותר הוא מוכיח שמדובר בעוול פופולרי. "ולסיכום אתה צודק, אלו תפישות בעייתיות מאוד. יש לך חלופה?" כן, לא לממן את זה. ההנחה ש"העם" זקוק לקש וגבבה ג'ינגואיסטיים היא מסוג ההנחות המגשימות את עצמן: מניחים שכך הוא > מתנהגים כאילו כך הוא > ואז זה כאילו הופך לכך הוא. הנח לרגע, לעומת זאת, שבמקום לערוך פסטיבל בינלאומי סביב הזכיה של מר פרידמן במדליה הנושא היה מאוזכר רק במדור "בשורה אחת" בעיתון, כפי שקורה במדינות עתירות מדליות, לדוגמה, כאשר מישהו זוכה במדליה בתחום זניח, לא מעניין ולא מובן לרוב האנשים. האם גם אז ניתן היה לטעון שלעם יש צורך "בשידור פטריוטי"? אני יכול לתת דוגמאות לענפים אחרים, כולל כאלו שמספר הצופים והמשתתפים בהם גדול פי כמה מאשר בשיט, שבהם זוכים ישראלים וזוכה ישראל להצלחות ניכרות לאורך השנים, אך אינם מהודהדים כלל "בשידור פטריוטי." שחמט הוא דוגמה מצויינת לכך. ההישגים המדהימים של נבחרת ישראל בשחמט זכו בקושי לאיזכור בשולי העמוד בעיתונים, למרות שמדובר בהישגים המשמעותיים והדרמטיים ביותר של נבחרת ישראלית כלשהי מבין כל ענפי הספורט (מקום רביעי, חמישי ותשיעי בשלוש האולימפיאדות האחרונות). אני מוכן להתערב איתך שאם במקום התעלמות מוחלטת הייתה העיתונות הישראלית מדווחת בכותרות ראשיות על הדרמות בבלד או איסטנבול, ראש הממשלה היה מצלצל לראש המשלחת ומברך אותו והשרה הייתה מקפצת בין הקיביצערים ומוחאת כפיים ואפילו הנשיא היה מבריק באמרת כנף אופיינית ("בשחמט, גם אני פאצר"), גם ההתייחסות של הציבור הייתה שונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר לדיון, סתם שאלה: האם אתה חושב שיש איזושהי בעיה בדרך שבה התקשורת התייחסה לגל פרידמן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. אין לי ציפיות מהעיתונות הצהובה כאן כך שאין לי גם ביקורת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברשותך, אשעשע אותך במספר שאלות טריוויה מעניינות: א. האם ישנם גורמים המחזיקים בבעלותם עיתונים ומחזיקים בבעלותם גם אחוזים בערוץ טלויזיה שהוא מונופול באישור ובתמיכה ממשלתית? ב. האם ישנם גורמים המחזיקים בבעלותם עיתונים ומחזיקים בבעלותם גם אחוזים בחברות הכבלים, שהם מונופול באישור ובתמיכה ממשלתית? ג. מה לדעתך מידת המוטיבציה של גורמים כאלו – אם הם קיימים, כמובן – להטיח ביקורת עזה ובלתי מתפשרת בגורמי שלטון? מהי, לעומת זאת, מידת המוטיבציה שלהם לגלות פטריוטיות נאותה אל מול פני שלושת אויבינו הנצחיים: ערפאת, קאקלמאנידיס ובימבה? ד. והיה וישנו גורם המחזיק בבעלותו עיתון ושאינו מגלה פטריוטיות נאותה – מה לדעתך הסיכוי שלו לזכות באחד מהמכרזים הממשלתיים להפעלת ערוץ טלויזיה? אם יסופר לך כי אותו גורם ניגש פעמיים למכרז, כמה פעמים לדעתך הוא זכה? ה. היה וישנו ערוץ ציבורי בישראל או ערוץ רדיו ציבורי בישראל, כמה מראשיו בחמישים השנה האחרונות *לא* נמנו על מקורבי ראשי הממשלה לדורותיהם? ובשנים האחרונות? ו. כמה סקופים הפוגעים בבכירי השלטון פורסמו לדעתך במהלך 12 השנים הראשונות במחלקת החדשות של הערוץ הטלויזיוני המונופוליסטי? ז. האם מספר הסקופים הזה גדול יותר או קטן יותר מאלו שפורסמו במהלך השנה וחצי האחרונות בערוץ חדש, קטן יותר? ח. אם השבת "קטן יותר" בוודאי תוכל בוודאי לנחש אילו תוכניות של איזה ערוץ נמצאות תחת פיקוח מתמיד, כולל ביטול תוכניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מצב שאחרי שחיכינו כמעט חצי שנה במתח אפשר גם לקבל תשובות לחלק מהשאלות(ד', ו', וח' למשל)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבקש ברשותך להתערב ולהשיב. התקשורת הגיבה בצורה קצת מוגזמת. כולם היו כ"כ שמחים, וזה פגע בשיקול הדעת. מצד שני הניצחון של גל פרידמן ונגינת ההמנון לראשונה באולימיאדה עשתה טוב להמון אנשים. מה רע בכך? אולי זה היה שיקול דעת נכון להתפרע קצת ולהסחף ברגשות פטריוטיים ליומיים - שלושה. להבדיל, כשאירע אסון המסוקים ונהרגו 73 חיילים שררה בארץ במשך שבוע אוירת נכאים נוראה. מכאן עולה השאלה האם התקשורת צריכה לשקף את השמחה בגין ההישג האישי, או לחילופין להפוך את האבל הפרטי לקולקטיבי? אולי התקשורת מתנהגת כשורה, וכך גם הרוב המכריע של הצופים, וקוראי העיתונים שקראו שוב ושוב את דברי המאמן, וההסברים על השייט הברזילאי שהגיע רביעי ושאר הפטפטת נטולת הערך. אולי הדפוקים בכל העסק הזה הם אנשים שמבטלים את זמנם בלכתוב סיפורים מטופשים, על ממלכות פנימיות, ולהתנצח אחד עם השני על קוצו של יוד, במקום לשבת על חוף הים לשתות בירה ולהנות מהנוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי אורי התכוונתי איזה חלק מהסכום 12 מיליארד הוא תקציב "קול ישראל". אני מכבד את דעתך בנידון, אבל מתנגד לשימוש במונח "עוול" שאצלי שמור לפגיעה בתלמידי מחקר (סתם בצחוק...) לדעתי הנושא שאתה מעלה הוא חלק מסוגיה יותר רחבה של מידת הצורך באיזון בין המוטבים משימוש בכספי ציבור. בהתחשב בכך שאנשים חולים צורכים יותר שירותי בריאות מהבריאים, בשעה שכל אחד משלם דמי בריאות בהתאם לשכרו, אולי כדאי שכל אחד ישא במלא עלויות הטיפול הרפואי שהוא מקבל וגם בתי החולים (כמו אוניברביטאות מופרטות) יהיו גופים כלכליים. אולי גם את עלויות הביטחון נחלק באופן שוויוני יותר, למשל בין תושבי המרכז והפריפריה. בהנחה שתקציב משרד החינוך הוא כ-20% מתקציב המדינה מבזבז לריק אדם שאין לו ילדים חמישית מהמס שהוא נאלץ לשלם. לא חבל?! ולסיום: למה המדינה מעודדת עליה ותומכת כלכלית בעולים בכספי המיסים שאני משלם, במקום להשתמש בהם לשיפור השירות שאני מקבל. ולמה שהמדינה תבזבז כסף של משלמי מיסים כדי שאני ישלים את לימודי התואר השלישי על חשבונם, ובעלות נמוכה בהרבה עבורי, מהעלות הריאלית?. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"התכוונתי, איזה חלק מהסכום 12 מיליארד הוא תקציב "קול ישראל"" אין לי מושג. נדמה לי שקול ישראל מאוזן פחות או יותר מבחינה כספית בזכות הכנסות מפרסום, כך שהתשובה היא, כנראה, אפס." "לדעתי הנושא שאתה מעלה הוא חלק מסוגיה יותר רחבה של מידת הצורך באיזון בין המוטבים משימוש בכספי ציבור." הסוגיה הזו היא למעשה עניין של מתן דין וחשבון מפורט מטעם המדינה למשלמי המסים, והקניית יכולת למשלמי המסים לקבוע איך יוצאו כספיהם, על בסיס דוחות ביצוע מן העבר. בוא נניח, לצורך ענייננו, שמערכת המיסוי הקיימת תיוותר בעינה בקווים כלליים, אך במקום השיטה הקיימת של "שלם ושכח" יוכל כל אזרח לקבוע את אופן חלוקת הכסף שהוא משלם. נניח לצורך העניין כי חלק מסכומי המסים יוקצה מראש לצרכים שאין בלתם (תשלום חובות ותקציב בטחון) אך כל השאר יוקצב בהתאם לשיקול דעתו של האזרח. לדעתי, בגישה כזאת, יתקיימו שלושה ערכים חשובים מאוד לדמוקרטיה אמיתית: ראשית, מקבלי הכספים מהמדינה יהיו חייבים בדין וחשבון לא למשרתי הציבור (פקידים ובעלי השררה) אלא לאדון עצמו, הציבור. זה יעודד שקיפות, ומתן דין וחשבון מפורט ויעודד ניהול שקול ונבון. שנית, הדבר יאפשר למשלם המס שותפות טובה ומלאה יותר בהכרעות הנוגעות לגורלו – לא רק פעם בארבע שנים, אלא בכל שנה ולמעשה, לאורך כל השנה. שלישית, נוכל להפטר אחת ולתמיד מהרעיון הכוזב והכושל של "שלטון המומחים." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאורי כותב "12 מיליארד ש"ח", הוא מתייחס להוצאות מ-1992 ועד היום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערה קטנה: אין "שפע לומדי ספרות". יש כמות הולכת וקטנה של תלמידים במדעי הרוח בלבד ובספרות בפרט, וזאת למרות סטנדרטים נמוכים מאוד של קבלה. הרבה מהלומדים עושים זאת עבור תעודת הוראה, ולא מעט - סתם בשביל הכיף. אני לא מכיר הרבה מקומות עבודה שתואר ראשון בספרות הוא תנאי לעבודה בהם. כל זה נכון במצב שבו שכר הלימוד הוא 9,000 ש"ח לשנה. מה יקרה כשהשכ"ל יעלה ל 14000 ש"ח בשנה 1? 1 זה לפי החישוב שלך. אני חושד שהחישוב שלך שגוי בכמה סדרי גודל, מכמה סיבות: 1. אתה מעריך משכורת של חבר סגל כ- 7500 ש"ח לחודש - זה נראה לי ממש נמוך יחסית לשוק, מה גם שכשאתה מעריך את ההוצאה של האוניברסיטה על שכר אתה צריך לחשב את כל ההפרשות של האוניברסיטה על אלמנטים נלווים לשכר (רכב, ארוחות וכן הלאה). 2. אאז"ן, נאמר כאן שכיום הכנסות האוניברסיטאות מגיעות ב- 60% מהמדינה וב- 10% מהסטודנטים. אם המדינה תקטין את השקעותיה לאפס, חלק נכבד מההכנסות יצטרך לבוא מהסטודנטים. גם אם תהיה התייעלות וירידה בהוצאות, וגם אם יבואו הכנסות ממקורות מסחריים, אני מעריך ששכר הלימוד יוכפל לכיוון 20,000 ש"ח ולא יהיה בסדר גודל שתיארת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''חברי הסגל'' כוללים גם מרצים בכירים ופרופסורים. וגם למרצה זוטר יש (אני מניח) תלושים לקפטריית הסגל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרצים בכירים ופרופסורים מקבלים רכב? איפה? (קפטריות הסגל שאני מכיר פתוחות לקהל הרחב, ואף אחד לא מקבל תלושים כדי לאכול בהן. יתכן שחברי סגל יכולים לארח בהן על-חשבון הקרן לקשרי מדע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"יש כמות הולכת וקטנה של תלמידים במדעי הרוח בלבד ובספרות בפרט, וזאת למרות סטנדרטים נמוכים מאוד של קבלה" התוכל לגבות טענה זו בנתונים? אלו לא הנתונים המוכרים לי (אך ייתכן והנתונים המוכרים לי מיושנים). לגבי חישוב שכר הלימוד שלי: א. שכר סגל כולל את כל אנשי הסגל (וכך צריך), כולל מנקים, גננים, מתרגלות, ספרנים, וכן הלאה. הערכה של 7500 שקל לחודש נראית לי סבירה לחלוטין ואפילו ביתר. ב. ההפרשות לאלמנטים נלווים רלוונטיות רק לקבוצה מצומצמת למדי מתוך עובדי האוניברסיטה. ג. תופתע לגלות באיזו מידה ניתן להתייעל כשקצת רוצים. מכון וייצמן, לדוגמה, הצליח בתוך ארבע שנים להוריד את שיעור ההשתתפות הממשלתית בהכנסותיו ב-20 אחוז ובמקביל, חגג שש שנים נטולות גרעון ואף כיסה חובות שנמשכו עשרות שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תתפלא, יש מקומות ממשלתיים בהם דרוש תואר ראשון, ולא משנה איזה. יש גם משרות רבות בהן התואר מקנה תוספת שכר, אפילו הוא תואר בסנדלרות אבסטרקטית מאוניברסיטת אסקוט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עלתה בזמנה הצעה להכיר בלימודי הסמכה לרבנות כשוי ערך לתואר ראשון בכדי לאפשר לפעילים שונים של ש''ס לכהן בתפקידי מנכלים של משרדים ממשלתיים. צבי ינאי בזמנו היה צריך להביא אישור מהפרופסור אסא כשר על כך שלמרות שאין לו תואר אקדמי הוא מספיק חכם כדי למנכל את משרד המדע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ינאי מילא את תפקיד מנכ"ל משרד המדע, הזניק חברות היי-טק והשתתף באופן פעיל בקביעת סדר היום המדעי, התרבותי והערכי בישראל. הוא יליד איטליה, שרת בצנחנים, והשכלתו הפורמלית מסתכמת בעשר שנות לימוד" לצבי ינאי יש מדור חדש בווי-נט ובו מתפרסמים מאמריו המדעיים: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הזניק חברות היי-טק"? איך בדיוק? התקציבים לחברות צעירות מגיעות מלשכת המדען הראשי בתוך משרד התמ"ת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אני היחיד פה שחושב שאורי עסוק יותר בלאבחן שגיאות מפוברקות אצל המתדיינים עמו, ובהטחת אינסוף מושגים תלושים, מבלי שלמעשה יגיד דבר הגיוני או שניים? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |