בתשובה לאלון עמית, 19/07/04 13:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ומתמטיקאים? האם יש טעם בשאלה אם הילברט היה "גדול" מגאוס, נניח? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
(לדעתי) אין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אתה מסכים שיש מתמטיקאים גדולים ויש בינוניים, נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויש קטנים ויש כאלה שאינם מתמטיקאים כלל. בוודאי. זה נכון גם בשחמט. ציינתי בתגובה המקורית: "שחקנים ברמה דומה אינם ניתנים להשוואה". יש שכבות, ובתוכן ההשוואות נראות לי חסרות טעם, ולעיתים אף סרות טעם. בפרט, בפסגה יש תמיד אנשים מרתקים מאוד, ויש מי שמתפתה לערוך ביניהם קרב תרנגולים; אף פעם לא הבנתי את זה. שוב, זה לא אומר שלא מעניין לנסות לנתח את הדומה והשונה, או להתרשם ממאפיינים יוצאי-דופן אצל ענק זה או אחר (אני תמיד התרגשתי מסיפורו של קפבלנקה). עוד מקרה פופולרי: "מצעד העשור", או "האלבום הטוב ביותר בכל הזמנים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לדעתי) יש. אם בכל רגע נתון קורט גדל, חייב להתקיים זמן "אין אפס" כלשהו, שלאחריו הוא יהיה גדול מגאוס והילברט גם יחד. ________ יכול להיות שכלוגיקן הוא חזה את הבעיה מבעוד מועד ולכן הפסיק לאכול? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לדעתי) אתה טועה. גם אם הוא גדל בקורט בכל רגע נתון, הוא עלול תמיד להישאר קטן מזנון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש גם הוכחה קונסטרקטיבית שאביב אירציונלי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא צריך. זה עפ''י הגדרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק אם היו לו איזשהן שאיפות בחיים (כמו להישאר קטן יותר מאיזה יווני חובב צבים, למשל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו לי כמה מרצים שהיו מונוטוניים במובן החלש. לא ממש מבינה את העניין בשאר האספקטים של אנשים שהם טובים במיוחד במשחק כזה או אחר. האם היותו של אדם אלוף דוק משליכה על שאר חייו והופכת אותו למעניין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בהכרח (אני אמרתי את זה?). לאנשים שנהיו ממש, ממש טובים במשהו יש לעיתים סיפור חיים מעניין (ולעיתים לא); ולפעמים מעניין גם לראות איך אנשים מרקעים שונים לגמרי מגיעים לאותו מקום קטן וצפוף בשפיץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיפור מצוין של סטפן צוויג. מבהיר את הנקודה של אלון ואפילו בהקשר השיחה הנוכחי. כמובן, זהו רק סיפור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אבל על מנת להתברג ברמות הגבוהות צריך לעבור תהליכים מסוימים בחיים (ובדרך כלל גם אירועים ספציפיים מגוונים מסוגים שונים). זה מעניין לשמוע איך קפבלנקה או פטרוסיאן למדו את המשחק מהתבוננות באביהם משחק, מבלי שהיה לו בכלל מושג שהם יודעים את המשחק. מעניין לשמוע על קרפוב הנער שנשלח בטעות לתחרות בינלאומית חזקה ותפס בה את המקום הראשון לאחר שהוחלט לשתף בה אותו בכל זאת. מעניין המאבק (הכושל) של שטייניץ לזכות בהכרה לתורתו ובענין בה (הבסיס לשחמט המדעי), והצלחתו החלקית בכך מאוחר יותר של לסקר, מנצחו, ובין הגדולים ביותר שבכל אלופי העולם. מעניין הסיפור המפורסם על הדו-קרב הראשון בין קרפוב לקספרוב שבו עמד קספרוב בפני הפסד 6:0 מחפיר אולם לאחר עשרות משחקים הצליח לצמק את הפער ל-5:3 ולהיכנס לתנופה של נצחון בעוד קרפוב מתמוטט, והדו-קרב מופסק עקב מחאותיו, על מנת להיות נמשך מאוחר יותר בצורתו החדשה בת 24 הקרבות, בה ניצח קספרוב והיה, כמדומני, לצעיר שבאלופי העולם. הדברים האלה מעניינים, גם כשהקשר שלהם למשחק עצמו קיים רק ברקע, או אפילו רק ברקע של הנסיבות שבהן הם מתרחשים. הביוגרפיה של קפבלנקה, למשל, היא מרתקת גם כאשר אין לה קשר ישיר לשחמט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה (או מישהו אחר כאן) מוכן אולי להסביר מהו "שחמט מדעי"? אולי אפילו במאמר, אם יש מספיק בשר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על קצה המזלגון (ותוך התנצלות בפני כל המומחים): הגישה המדעית לשחמט מיוחסת לוילהלם שטייניץ, אלוף העולם הרשמי הראשון בין 1866-1894. שטייניץ היה הראשון שהפסיק להתייחס למלך כאל כלי חסר משמעות וחסר אונים ששני הצדדים מסתערים עליו. "המלך מסוגל לדאוג לעצמו," הוא אמר. בהמשך, התפתחה השיטה להתייחסות שונה למטרות אליהן חותרים במשחק. במקום הסתערות עיוורת ורצופת הקרבות לעבר המלך, בא משחק שקול יותר שכוון להשגת יתרונות יחסיים קטנים יותר, שישמשו בהמשך להכרעת היריב. במקביל, הוחל בפיתוח עקרונות כלליים יותר לצורת המשחק בשלבים השונים שלו. בשלב הראשוני (פתיחה) פותחו פתיחות (סדרה מוכנה של מסעי פתיחה) שכוונו להציב את הכלים השונים בעמדה שבה הם חופשיים לתנועה ושולטים על סביבתם ("פיתוח כלים"), להקשות על היריב בפיתוח דומה, להפעיל לחץ על נקודות מסוימות בלוח כמו רגלי בודד (בלי רגלי בטור סמוך) או כפול (שני רגלים באותו טור). הלחץ על הנקודות השונות בלוח נועד לא כל כך כדי ללכוד רגלים או כלים אחרים אלא יותר כדי לגרום לשחקן היריב לבצע צעדים כדי להגן על הנקודות החדשות במקום לפתח את כליו. במצב אידיאלי, השחקן הלוחץ יפתח את כליו תוך כדי הפעלת לחץ ואילו השחקן היריב יעסוק במגננה וכליו יוותרו "סגורים" (בעמדה שבה אין להם חופש תנועה משום שהם מגינים על כלים אחרים או ממוקמים בשולי הלוח ובין כלים אחרים) או "כפותים" (הנעתם תאפשר ליריב להכות את המלך או כלי חשוב הניצב מאחריהם). בשנים הראשונות של השחמט המדעי, השחקן בכלים הלבנים חתר באופן מסורתי לשליטה בערוגות המרכז של הלוח (קלאסית, באמצעות הצבת שני רגלים שם) וניסה לפתח את כליו בצורה "ישרה" באמצעות הנעת הרגלים המרכזיים קדימה, הוצאת הפרשים ואחר כך הרצים, ואילו השחור חותר לשבש את המזימה הזו ולגונן על כליו תוך כדי פיתוח. שני הצדדים רואים במקרה זה ערך מיוחד לפיתוח מהיר של כליהם וליצירת יתרון עמדתי (כלומר, כלים הממוקמים במצב טוב יותר). במיוחד, ניתנת תשומת לב רבה לשליטה בשטחי היריב בלוח. כלומר, מבחינת הלבן, שליטה בערוגות בשורה החמישית, והלאה נחשבת יותר. דוגמה טובה יכולה לשמש הפתיחה הספרדית: במסע הראשון, הלבן מניע את הרגלי המרכזי שלו (זה שלפני המלך, רגלי ה') שני צעדים קדימה ומכונן שליטה על ערוגה ו5 ו-ד5. השחור עונה בצעד נגדי – רגלי ל-ה5 ומכונן שליטה מקבילה בשטחי הלבן. הלבן עונה בהוצאת הפרש שלו לערוגה ו3 (פ-ו3) ובכך הוא גם מפתח את הפרש וגם תוקף את החיל בערוגה ה5. השחור עונה בהזזת הפרש שלו לערוגה ג6, כך שהוא מגן על החיל השחור תוך כדי פיתוח. הלבן עונה לצעד זה בהזזת הרץ שלו לערוגה ב4 (ר-ב4), כדי לאיים להכות את הפרש השחור ואחר כך להכות עם הפרש שלו את החיל בערוגה ה5. השחור מגיב בהזזת הרגלי שלו לערוגה א6 כדי לאיים על הרץ (בבחינת: אני לא מתרגש מאיום שלך להכות את הרגלי שלי עם הפרש, משום שאז אוכל לאיים על הפרש עם המלכה שלי, וכשהוא יזוז משם להכות את הרגלי הלא מוגן מאחריו, לאיים בשח ולקלקל לך את האפשרות להצריח ואז נראה מי גיבור). הלבן יכול להכות את הפרש וליצור לשחור בעיה של רגלים כפולים, אך ברוב המקרים הוא ייטה להמנע מכך ויזוז לערוגה א5 ... (ישנם ספרים שלמים על נושא הפתיחה הספרדית, כך שאמנע מהמשך כאן). הגישה המדעית לשחמט התפתחה הלאה בראשית המאה העשרים עם פעולתם של אנשים כמו נימצוביץ' שהחלו מפתחים רעיונות מקוריים לגבי התפתחות ויצירת יתרון עמדתי, כמו פתיחה לא מסורתית (רגלי ל-ד4) או ויתור מראש על המאבק במרכז לטובת פתיחת ערוצים חזקים מהצדדים לפעולת הרצים (הודית של המלכה, לדוגמה) או שליטה על ערוגות לצד המרכז, וכן הלאה. אם תשווה את משחקיו של מרפי, גאון התקופה הטרום-מדעית, למשחקיו של קפבלנקה, לדוגמה, תגלה כי בעוד שמרפי נקט כמעט תמיד פתיחה שמכוונת לשליטה במרכז והסתער על המלך מן הפתיחה, קפבלנקה בחר כמעט תמיד בפתיחות של ד4 (רגלי המלכה), גמביט המלכה, נימצו-הודית וכו', שכולן משנות את הקרב על המרכז. הגישה מקצינה אחר כך עוד יותר, במיוחד עם הפופולריות המיוחדת של פתיחות כמו צרפתית ובמיוחד סיציליאנית. עוד באותה תקופה פותחו הערכות מדוייקות לשוויים של כלים בצירופים ובמצבים שונים במשחק, טקטיקות מיוחדות להשגת יתרון במצבים מסוימים במשחק (בעיקר פתיחות וסיומים), שיטות לניתוח משחקים, וכדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיכום יפה מאוד. תיקון קטנטן לגבי הפתיחה הספרדית (רוי לופאז): הרץ הלבן נוסע כמובן ל-ב5 ו-א4 ולא ב4 ו-א5, בהתאמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התיקון... עשיתי את זה בלי לוח ומסתבר שבזכירת האותיות בסמוי אני די חלש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה! מסתבר שהיה לי מושג (לא מאוד מעשי, אבל לפחות ברמת הסיסמאות) בשחמט מדעי; עכשיו אני יודע שזה משהו שנולד מתישהו, ושלפניו היה משהו אחר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |