בתשובה ליעקב, 30/06/04 8:49
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם מה שמשנה הוא 5 מליון ש"ח יותר או פחות? הרי מדינתנו הקטנטונת נוהגת כמו גדולה ומבזבזת בחדווה סכומים גדולים פי כמה בתחומים מגוונית - חינוך, בריאות, בטחון, תרבות ועוד, ומעסיקה מנהל פקידותי יקר ומיותר שמקבל משכורת בעיקר כדי לטרטר אותנו. חוק הרצל הוא דמי כיס לעומת אלו. הבעיה העיקרית בחוק החדש היא האידאולוגיה שהוא מייצג - נסיון ליצור אתוס לאומי חדש, שבמסגרתו ישיבתנו בארץ ישראל היא פתרון אקראי למצוקת היהודים בארצות אחרות, כלומר אין הבדל בין ישראל לבין מדינה אפשרית באוגנדה או מדגסקר, הרי זהו חזונו של הרצל, שרצה מדינה יהודית ללא כל זיקה לדת או מסורת, והוא מתאים להפליא ליוזם החוק ולחלק נכבד מהפוליטיקאים ואנשי התקשורת ה"ממלכתית". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א) כשמדובר על כספם של ישראל אז 5 מליון שקלים משנים כמו שאר הכספים המבוזבזים. צריך לנהוג בהרבה יותר קמצנות כשמדובר על כספי ציבור. ב) תנוח דעתך. מטרת החוק לחלק ג'ובים ולקבל דקות שידור יקרות. לא ניתן לבנות אתוס או מיתוס על חשבון משלם המיסים. ג) הבה לא נהיה חד צדדיים כלפי הרצל. היה לו כבוד גדול לדת. בא נכבד אותו על החיובי ונתעלם מהשלילי. ד) לבושתינו גם הציונים הדתיים תמכו ברובם בתכנית אוגנדה. ואולי היה עדיף אוגנדה כדי להציל מליוני יהודים? אוגנדה הרי לא היתה תחליף אלא מקלט זמני. ה) אכן, הרצל הוצא מכל פרופורציה. לפניו ולאחריו היו ציונים רבים שפעלו לעידוד העלייה לארץ החל מכלב, דרך רבי זירא, בעלי התוספות, רבני צפת, תלמידי הגר"א והבעש"ט, הרב מוהליבר, הרב אלקלעי, פינסקר ואחרים. אבל בכל זאת, משהו בקונגרס של הרצל תפס. אולי היה לו מזל. ו) הזיקה שלנו למסורת צריכה להתבטא בכך שהמדינה כמדינה שומרת מצוות. אני רואה טעם לפגם גדול בשימוש במיסים לצורך ועדות ציבוריות להנצחת אי אלו אישים. למרות שייתכן לראות זאת כחלק מצרכיו של מלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני יודע באיזה מוסד חינוכי למדת על הרצל. במוסד הנ"ל הייתי שמח אם לא היו מלמדים על הרצל כלל. עצתי לך, אמצי לך פתיחות מחשבתית. עשי חיפוש קטן באינטרנט. מילות מפתח: הרצל, פרשת אוגנדה, מקלט לילה, אם אשכחך ירושליים, באזל תרס"ג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הפתילון הזה נשמע כמו תרגיל בכתיבת משנה סדורה, לא משנה מה הנושא. אני סקרנית לשמוע את עמדות הצדדים כשהוויכוח יגלוש, נאמר, למצב הקולורבי בגולן, או אף לרווחתן של כיני הסוסים המקננות בין הרעמה לאוזניים, להבדיל מאלה השוכנות בין הזנב לרגל האחורית. האם גם אז יתמוך יעקב בהפרטה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א) הנושא של הדיון הוא בזבוז 5 מליון שקלים לחלוקת ג'ובים תחת מסווה של האדרת שמו של הרצל. ב) תביאי בבקשה לינק אחד בו הסטתי את הדיון מעיסוק בטפילים בבעלי חיים או נושא דומה אל ההפרטה. ג) לגבי הקולורבי בגולן, נראה לי שללא סבסוד עמוק מצד המדינה על חשבון משלמי המיסים הנאנקים תחת נטל המיסוי הכבד, לא יההי כדאי כלכלית לגדל קולורבי בגולן, כמו שלא כדאי במיוחד לגדל תפוזים באיסלנד. תודה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמע, עכשיו ברצינות - אתה אכן נותן זווית ראייה ייחודית וצינית על העניין, אבל באותה נשימה גם מבטל כל משמעות אחרת שיכולה להיות לו (משמעויות כאלה פירטו למשל ערן ורותי). תגובה 229419 תגובה 229479 התוצאה מדרך ההתייחסות שלך יכולה כאמור להיות מרעננת, אבל גם צרה עד מאוד. בתמונת העולם שלי לפחות, מידת הריכוזיות של המשאבים היא לא חזות הכל. יש עוד רבדים לחיי אנוש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן הדיון פה הוא על מקומו של הרצל בזכרון הלאומי ולכן איני פוסל שימוש בכספי ציבור לצורך האדרת שמו משום כבודה של המלכות. אולם, חברי הכנסת אמורים לדעת, על סמך נסיון של עשרות שנים בארצנו, שכל המעשים הללו לא מפיקים דבר. הבורות נשארת למרות חוק בן גוריון וחוק בגין ואיני יודע אלו עוד חוקים. מחקר ראוי צריך לבדוק באופן משווה אישים שיש להם חוקים וכאלו שאין להם חוקים ולבדוק מי מהם מצליח להחרט יותר טוב בתודעת הציבור. ההשערה שלי היא שאין לזה משמעות. אנשי האייל הקורא ידעו מיהו פנחס ספיר וידעו להבדיל בין משה חיים שפירא לשמשון שפירא גם בלי חוק, ואלו שלא יודעים זאת לא יבדילו בין חיים וייצמן לעזר וייצמן או בין הארכיאולוג ידין וגנב הארכיאולוגיה דיין גם אם יהיה חוק. מכאן אנו עוברים אל הקונספירציות: האם אילן שלגי הוא סתם חבר כנסת נאיבי שחושב שבזבוז 5 מליון שקלים בניגוד להבטחות לבוחרים (תוך שמיטת כל המוסריות של טענותיו נגד החרדים) ישיג איזשהו רווח תודעתי? או שמא הוא רוצה לחלק ג'ובים בוועדה ציבורית לחבריו ומוקירי דרכו? ומכאן לדעתי על ויכוח רותי וערן. הויכוח הוא ויכוח סרק מכיון שמה שיקבע את התודעה היא מערכות החינוך של הציבורים עצמם ולא מה תעשה המדינה. אם הציבור הדתי ירצה לקדם את הרצל (וחלק נכבד שלו עושה זאת) הרי שהוא יקבל את מקומו ואם לאו לא. ואם ציבור מסויים ימשיך לשלוח את ילדיו למערכת חינוך ממלכתית בלי לבדוק מה קורה שם הרי שהוא יצטרך לחיות עם בורות ילדיו ואולי הוא גם מעוניין בכך. ולסיום: האם הדרך היעילה לקדם את דרכך האידיאולוגית היא האדרת שמם של אישים מסויימים והדבקת הדרך האידיאולוגית שלך אליהם? האם הרוויח מחנה השלום מהאדרת שמו של רבין והדבקת מצע שתי מדינות לשני עמים לרבין 1? האם הקלטות של רבין על מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר יפקיר את בטחון ישראל השפיעו על מישהו? האם ציטוטים מבן גוריון בעד ונגד כל דבר עלי אדמות 2 השפיעו על מישהו? 1 ייתכן מאוד שהוא היה תופס את ראשות המחנה בגיל 83, אבל מעבר לספקולציות מדובר באנכרוניזים? 2 עיין ערך בן גוריון באינציקלופדיה העברית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת: "מה שיקבע את התודעה היא מערכות החינוך של הציבורים עצמם ולא מה תעשה המדינה". חסרה כאן חוליה, שאתה מניח שהיא מובנת מאליה (או שנוח לך להעלים), אבל אינה מובנת מאליה כלל וכלל. האם באמת אין שום חפיפה, ולו חלקית, בין החלטות משרד החינוך לבין מה שמלמדים בפועל בבתי הספר? מניסיון של שנים, בהן הוחלפו שיטות הוראה במקצועות השונים, יש גם יש חפיפה כזו - כלומר, מה שמוחלט למעלה בדרך כלל מגיע למטה בצורת תוכניות חינוך. אם התוכניות הללו טובות, אם התלמידים קולטים לראשיהם את החומר, או אם המורים (מורות) טובים ויעילים מספיק כדי ללמד אותו כראוי (ברור שלדעתך הם לא, כי הם פועלים במערכת ממשלתית), אלה כבר שאלות אחרות. אגב, אם תונהג תוכנית חינוך שנתית בנושא מורשת הרצל (או מה שזה לא יהיה) בביה"ס לאמנות, או בביה"ס הדמוקרטי, או אפילו בתוכניות עצמאיות של חינוך ביתי בידי ההורים - האם גם היא לא תצליח? כי התשובה "היא תצליח" שומטת את הקרקע מתחת לטיעונך ש"ממילא אי אפשר ללמד אף אחד שום דבר". והתשובה "היא לא תצליח" שומטת את הקרקע מתחת לטיעון "יש צורך להפריט כדי לחנך כיאות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טענתי היא שבתי הספר הממלכתיים (כולל אלו הדתיים) ברובם בנויים בצורה מאוד לא יעילה ואינם מצליחים להגיע באמת אל הילדים. ייתכן שיהיו פה ושם מורים שעושים זאת אולם ברוב הגדול המורים אינם מגיעים אל הילדים ולא באשמתם - אלא באשמת המערכת שאינה נותנת להם הזדמנות הוגנת. לגבי הרצל - בהיותי בבי"ס למדנו עליו כמעט שנה שלמה ואפילו עשיתי עליו עבודה. צילמתי תמונות שלו מספרים - הדבקתי וכתבתי. אז עד היום אני זוכר במעומעם כמה פרטים עליו 1. האם מזה נגזר יחסי להרצל ולציונות? - כנראה שלא. לגבי רוב חברי אוכל להגיד בוודאי שלא. מן הסתם בחלק מבתי הספר נכנס המורה לכיתה ואמר עכשיו נלמד על אחד הרצל שהרס לנו את החיים - תלמדו את זה כי צריך אבל אחרי המבחן אתם יכולים לשכוח הכל. ייתכן שהמורה סתם קרץ או סיפר בדיחה וגם אם הוא התייחס לעניין בחרדת קודש זה לא ממש שינה. אם בבי"ס פרטי (או ציבורי שמצליח לחנך) ילמדו על הרצל וילמדו באמת שהוא היה אדם טוב וחשוב אני חושב שתהיה לזה השפעה גדולה על הילדים. טענתי היתה לגבי מערכת ממלכתית. שאלה: כמה ילדים מאלו שבכו על רבין האדם הגדול בענקים נשארו אחרי שבע שנים מוקירי דרכו וערכיו? וזה באמת מקרה קיצוני - הושקע שם הרבה יותר מ 5 מליון שקלים שילכו לכיסיהם של כמה פוליטיקאים דרג ג'. 1 - 98 הוא פגש את הקיסר או אולי סתם עשה פוטומונטאז, הוא היה במשפט דרייפוס ככתב והרב של וינה עודד אותו לכתוב את הספר (אה זה למדתי כשהייתי גדול מעניין אם זה נכון) בעוד חבריו חשבו שהוא משוגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב אותו סלט, אותה סתירה שהצבעתי עליה קודם. מילא, חם היום מכדי להיכנס לוויכוח של ממש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניתן לחנך. צריך לחנך. מערכת חינוך ממלכתית אינה יכולה לעשות זאת. חוק אינו יכול לעזור לשנות את מעמדו של הרצל בעיני הציבור במדינה דמוקרטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
<מצביע>. תתחיל לספור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אתה מוקיר בדרכו וערכיו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוקיר את הציונות הפשוטה והישירה שלו, את הנכונות לויתורים, את הנכונות להודות בטעויות מצד אחד והנטייה להטיח באחרים את טעויותיהם שלהם. אני משווע לנקיון הכפיים שאפיין אותו (ראה סיום כהונתו הראשונה), ואני מתגעגע לפרקטיות שאפיינה את כהונתו השניה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה למדת בבי"ס מופלא עד מאד אם הינך סבור שאני (או הכותבים כאן בכלל) שואבת את ידיעותי בעיקר משנות לימודי במוסד חינוכי כלשהו. האם לא שמעת, שמטרתו האמיתית של החינוך הוא ללמד אותך איך להמשיך ללמוד בעצמך כל החיים בלי המורים? אולי תתקשה להאמין, אבל את דעתי על הרצל גיבשתי מקריאת מדינת היהודים, אלטנוילנד, ועוד אי-אלו דברים שהרצל כתב או אמר, והופיעו בכתב עוד טרם היות האינטרנט בביתי או בביתך. אולי פספסת כמה קישורים או חומר על הנושא בספריה (כן, כן, יש דבר כזה)? דרך אגב, השכלתי האקדמית היא אמנם בתחום רחוק מהרצל עד מאד, אבל בעלי עוסק בהיסטוריה של עם ישראל בעת החדשה (ולא, לא בביה"ס שבו למדת), ודעתו כדעתי, שהרצל היה אדם מעניין עם חזון יפה, אלא שכל קשר בין המדינה שהגה לבין היהדות הוא מקרי בהחלט. והערת אגב לגבי פתיחות מחשבתית - אין לי שום דבר נגדה, רק שלא צריך להגזים. הנה, לפני אי אלו שנים אחזה בי רוח הפתיחות, ומשום מה החלטתי לתת סיכוי לשמאל ולשלום, ולטרוריסטים שאולי פתאום יהפכו למפריחי יונים צחורות וכו', והצבעתי בעד רבין בבחירות שלאחריהן נחתם הסכם אוסלו. לצערי, היו די הרבה כמוני, שחשבו שהם פתוחים לרעיונות חדשים, "למה לא לנסות?", והתוצאות הנוראות של הניסוי מדברות בעד עצמן. אז אני בהחלט תומכת בפתיחות, אך לא בהונאה עצמית, ולא חושבת שצריך לייחס להרצל מה שלא חשב, עם כל הכבוד לרעיונותיו ומעשיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אינך חש בפינה קטנה של נפשך קצת הסתייגות מקריאות הכיפאק הי לאריאנה מלמד שמלבד היותה מעין פוסט-ציונית לייט בסגנון עדות העיתונאים יש לה גם כמה דברים להגיד שלא ינעמו גם לחיכך? הנה אם כתבתה כל כך מצאה חן בעיניך אשובב את נפשך בכתבה נוספת באותו סגנון: האמת המלאה על דוד המלך. כבר בצעירותו נודע דוד בבעיותיו המשפחתיות. אביו שלחו לשאול לשלומם של אחיו החונים עם שאול בעמק הרפאים, אך דוד שכח מיד את אחיו ובחר להתגרות בגיבור הפלישתים גלית. (יש גם שמועות כי אלמלא התערב אלחנן בן יערי בדו-קרב הסיפור היה נגמר רע עבור החמור קופץ בראש הצעיר. בדרך זו הצליח דוד להתקבל לחצר המלך שאול ושם בחש ללא הרף בקנוניות המשפחתיות של בית שאול. בסופו של דבר מעורבותו בתככי יהונתן התגלתה והוא נאלץ לברוח ולהתקיים כמפקד גדוד שודדים בנגב הפלשתים. שם הרג דוד את אחד מנכבדי המקום אשר סרב לשלם לו דמי חסות ולקח את את אשתו לאשתו השנייה. בשלב זה כאשר המלכות הלכה וסגרה עליו העדיף דוד לבגוד בעמו ולחבור לצבאו של אכיש מלך גת. כבר שם התגלו סימני טרוף בהתנהגותו של דוד ואכיש החליט שהשודד שכיר החרב מטורף מדי עבורו. בקרב הגדול בגלבוע עמד דוד מן הצד וראה את שאול ובניו נופלים בקרב. אח"כ הוא מיהר להנות מן התוצאות וחטף את המלוכה מבית שאול, תוך שהוא מסגיר את שבעת צאצאי בית שאול לגבעונים שהוקיעום על החומה. בהזדמנות זו חסלו שלוחי דוד את אבנר בן נר שר צבאו של שאול. את מיכל בת שאול לקח דוד מבית בעלה האוהב והאהוב והביאה לביתו, שם תוכחותיה על התנהגותו הלא מכובדת, העלו את חמתו והוא כלא אותה בביתה ותשב אלמנה בחייה. במשך כל חייו היה דוד מסובך בשערוריות מין. את אשתו האהובה בת שבע גזל דוד מאוריה החיתי אותו שלח למות מול פני האוייב ובזקנתו הפך לחובב בתולות צעירות. גם צאצאיו לא היו מופת לדורות, אחד מהם שכב עם אחותו למחצה והרג את אחיו למחצה וקינח בנסיון להרוג את אביו שלא לדבר על שכבו עם פילגשי אביו בראשי הגגות. גם יורשו שלמה הסתבך ברצח אח והיה זנאי ונואף ידוע, שנשותיו ופילגשיו הנכריות גם הסיתוהו לעבודת עכו"ם. את חייו סיים דוד בצוואת דמים בה הורה לחסל את חברו מנוער ושר צבאו אשר היה נאמן לו ועשה עבורו את כל הרציחות שדרשה טובת הממלכה. בהזדמנות זו גם סגר דוד את החשבון עם אלו אשר התחייב למחול להם והטיל על בנו לסגור עבורו את התיק. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |