בתשובה להאייל האלמוני, 03/04/04 23:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אנא הגדר עבורי את המונח "אמונה מוחלטת" שבו אתה משתמש. מה ההבדל בין אמונה מוחלטת לבין אמונה בלתי מוחלטת? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר ומקודם הזדהיתי בתור "האייל האלמוני", בכוונה או שלא בכוונה תחילה, אענה לך כפי שאני מבין (ואני בהחלט לא מבין כזה גדול, כמו אלה שאוחזים מעצמם על לא עוול בכפם ב*אני* הגרוני של עצמם למעלה). אמונתו של אברהם היא אמונה מוחלטת בניגוד לאמונות הטפלות (לדעתו) של עובדי האלילים והפסלים למיניהם בתקופתו. את בוודאי שמעת את הסיפור על ניפוץ אלילי אביו תרח, בטוענה שאלה לא יכולים להגן על אי-ניפוצם קל וחומר שלא על המאמין ביכולתם להגן עליו או להושיעו מצרה צרורה. לדעתי, אמונה מוחלטת באה לידי ביטוי במוכנות להקרבה עצמית על ערכי האמונה. כך למשל, ההקרבה של היהודים לכל אורך ההיסטוריה על "קידוש השם", אשר מקורה באברהם אבינו שמסר את נפשו על אמונתו בבורא העולם בקפיצה אל תוך כבשן האש של נמרוד מלך אור כשדים. אל תשאלי אותי על המוסלמים של "אל-קאעידה" ושל הג'יהאד, כי כמו שכבר אמרתי, כולנו בנים של אותו אב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא יכול להשאיר אותנו עם ה"בכוונה או שלא בכוונה תחילה", שמא במקום לספר ביציאת מצריים בזמן הסדר נהגה בשאלה כבדת המשקל הזאת עד שיבואו תלמידינו. קדימה: בכוונה או שלא בכוונה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז בעצם האמונה שאתה מדבר עליה צריכה לעמוד במבחן חיצוני של מוות ועינויים כדי שהיא תיחשב לאבסולוטית? איך מודדים אמונה של מישהו שהתמזל מזלו ולא הצטרך למסור את חייו על קידוש אלוהיו או אמונותו? האם האמונה שלו אינה "אבסולוטית" לשיטתך? ומדוע לא למדוד אמונה על פי מאפייניה, על הרגשות שהיא משפיעה על האדם, וחשוב מכך - על פי הדרך שבה היא משליכה על התנהגותו? התרפים שאברהם ניפץ, אגב, הם פסלוני בית (אם אכן יש אמת בסיפור ההיסטורי על הניפוץ). הם לא היו אלים פר סה (כמו למשל מרודך, אנו, סין ושאר אלי בבל), אלא סמלים משפחתיים של חוסן בית האב, כבוד השבט ושלמות משק הבית. מעשה הניפוץ של אברהם הוא בעיניי יותר מרד באביו ונטישה של ערכי משפחתו הכשדית. בכל מקרה, אני נאלצת לחלוק עליך בעניין האמונה. אני חושבת שבכל דור ודור, וגם לפני אברהם, התקיימה ומתקיימת "אמונה אבסולוטית", ואני חושבת על המונח בצורה שונה ממך. בעיניי אמונה אמיתית היא כזאת שפקפוקים בנכונותה מובילים להתפתחות ולצמיחה, ולא לנטישת ערכים או לפריקת עול מוסרי. כל אדם דתי הרי חווה פקפוקים ברמה זו או אחרת. אני חושבת שמי שאמונתו אמיתית, ידע לבנות משהו חדש מן הלבטים והספקות, ומי שאמונתו רופפת - יאבד אותה. אני גם לא בטוחה שמבחן "קידוש השם" או מוות בשם הדת מדגים חוזק אמונתי. הוא מדגים פונדמטליזם, האויב מספר אחת של האמונה, לדעתי. זאת מפני שהאמונה צריכה מקום לגדול בלב האדם ולהכיל את השינויים והתמורות בסביבתו. התגובה הראשונית שלי לעניין היא, שאוי ואבוי לה לאמונה שמעדיפה את ההולכים אחריה מתים ולא חיים. חוץ מזה, שהמתים, נו, הם מתים. הם לא יכולים עוד לדבר בשבח האלוהות ולמען המוסר, לעשות מעשים טובים, וכולי. ואז נשאלת השאלה: אמונתו של מי גדולה יותר, של זה שקפץ לכבשן האש של נמרוד או של זה שהקריב את האגו הפרטי שלו, נשאר בחיים, והמשיך לפעול למען האמונה בדרכים קצת פחות מלחמתיות אבל יותר חכמות? (מה שנקרא, לשנות את המערכת מבפנים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי כמה ימים על תוכן התגובה המעניינת והמאתגרת שלך, ואני מציע מספר הבהרות עקרוניות לדיון: 1. הנכונות למות על קידוש השם אינה מנותקת מתפיסת עולמו ומדרך חייו של האדם עד לרגע קבלת ההכרעה הגורלית לקדש שם שמים. אדרבה, ניתן לראות בנכונות האדם להקרבת החיים על קידוש השם תוצאה של אורח חייו עוד טרם שנדרש להכריע הכרעה קשה זו. רעיון זה, המבקש לקשור בין שני השלבים האפשריים בחייו של מי שמבקש לקדש שם שמים, נתנסח בדור האחרון על ידי מי שעמדו בדיוק בחוליה מקשרת זו שבין קדושת החיים לקידוש השם, והדברים אף הגיעו לידינו בצורה מופלאה. עם פינוי ההריסות של גֵטו ורשה לאחר שואת יהודי אירופה, מצא אחד הפועלים באקראי כד ובתוכו כתב היד של דברי תורה שנשא אדמו"ר חסידי בפני שומעיו בגטו ורשה מדי שבת ומועד בשנים ת"ש-תש"ב. (הדפים נקברו באדמה כדי שהנאצים לא ישרפו אותם.) והנה בשבת פרשת עקב אנו מוצאים את הרבי קלונימוס שפירא מן העיר פִיַסֶצְנֶה יושב לפני שומעיו ומבקש להסביר להם את פשר הדו-שיח שבין רבי עקיבא לתלמידיו סמוך להוצאתו להורג, כפי שנמסר במסכת ברכות: "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: 'רבינו, עד כאן?' אמר להם: 'כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה – 'ואהבת את השם אלוקיך ... ובכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו..."' (ברכות סא, ע"ב). ומסביר הרבי מפִיַסֶצְנֶה: "צריך להבין מה שאלו אותו תלמידיו 'רבינו עד כאן'? האם היה הדבר תלוי בו? ומה היה לו לעשות בשעה זו שלא יהרגוהו? כי אם בשביל מכירת יוסף נהרג [כפי שיש מבארים כי היה גלגולו של דבר], כל שכן שלא היה בידו מה לעשות, ואם בשביל שלמד תורה גם כן לא היה לו לעשות בשעה זו, כיוון שבשביל העבר הרגוהו, על שלימד בעבר עם תלמידיו? לכן צריך לומר שלא על ההריגה שאלוהו, רק על שקיבל עליו עול מלכות שמים והיה מאריך ב'אחד' כמו שכתוב בגמרא. ולא שהקשו לו, רק שאלה שאלוהו: איך אפשר לו לכוון דעתו בקריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים ולכוון ב'אחד' בצרות כאלה, שהיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל. והשיב להם: כל ימי הייתי מצטער וכו' אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנה, לא רצון לבד היה לי, רק גם הייתי מצטער, והרצון עם הצער פעלו שממרום ימשך עלי כל כך אור עד שגם בשעת הייסורים לא אתבלבל ואוכל לקבל עלי עול מלכות שמים ולכוון מה שצריכים לכוון".1 דומה שבתשובתו של הרבי מפִיַסֶצְנֶה היתה טמונה הרבה יותר מפרשנות גרידא לאפיזודה תלמודית; היתה זו הדרכה-הכשרה לְמה שעתיד להתרחש לאותם השומעים עצמם. שהרי הרבי מפִיַסֶצְנֶה אומר להם: הסוד בקידוש השם איננו במעשיו של האדם סמוך לשעת מותו בלבד, אלא בכל אורח חייו עד לאותו רגע, כדברי רבי עקיבא: אם הצליח לכוון ב'אחד' למרות הייסורים, הרי זה מכיוון שכל ימיו התכונן לאפשרות שיצטרך לעמוד בייסורים ולקדש את השם. גם זמננו למות על קידוש השם הולך וקרֵב, ואם בשעת האמת נרצה להכריע ולנהוג כפי שנדרש מאתנו, עלינו להתכונן לאפשרות זו כדי שנוכל לקדש שם שמים כראוי. רבי עקיבא הוצא להורג בהשמיעו מלים מן הספר שנאסר ללימוד על ידי הרומאים, ספר התורה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". משמעות רבה לעובדה כי מאז הריגתו של רבי עקיבא על קידוש השם נהרגו יהודים לאין ספור מיתות משונות ועל שפתותיהם אותן המלים. לאחר מרד גטו ורשה הועבר הרבי מפִיַסֶצְנֶה למחנה ריכוז בקרבת לובלין, והוצא להורג ביום ד' במרחשוון תש"ד. גם הרב אלחנן ואסרמן, מהדמויות הבולטות ביותר בעולם הישיבות שבמזרח אירופה, חי באמונתו ונהרג עליה. כשעצרוהו נאצים בגטו קובנה בשנת 1941, אמר לשניים-עשר תלמידי החכמים שנורו עִמו למוות: "כנראה שבשמים רואים בנו צדיקים, שהרי רוצים שנכפר בגופנו על כלל ישראל. עלינו לעשות תשובה כעת, מיד במקום, כי הזמן קצר... עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש השם. האש שיבער בעצמותינו היא האש אשר תקים מחדש את העם היהודי".2 יש מי שמקדש את השם באורח חייו ובהליכותיו עם הבריות, יש מי שעומד במשימה הנעלה בשעת מותו, ויש מעטים הזוכים לאותה השלמות של קידוש השם גם בחייהם וגם במותם. וראי עוד בנידון: תגובה 191060. 2. בשפה המדוברת משמש המושג 'אמונה' כהגדרה לאיזו הרגשת לב מסוימת. לאור זה ברור אפוא כי המושג 'ידיעה' מבטא ודאות גבוהה לאין שיעור יותר מהמושג של ה'אמונה'. עם זאת, ביהדות, בניגוד גמור לנצרות ואִסלאם, ישנו קשר של קיימא בין הרציונלי לבין האמוני. למעשה, 'האמונה היהודית' טומנת בחובה את שניהם. 'אמונה' משמעותה בהירות וודאות גבוהות לאין שיעור יותר ממה שניתן להשיג בכל דרך שהיא (כולל דרך הידיעה). אשר על כן, מקומה אחר 'הידיעה' ובעקבותיה. כמאמר הנביא ישעיהו (מג: י): "למען תדעו ותאמינו לי ותבינו...". לאמור, האמונה ביהדות באה בעקבות הידיעה ולא לפניה. אחר 'הידיעה' עוד יש מקום למה שמכונה 'אמונה'. למאמין ברורה האמת לאין שיעור יותר מאשר לזה שרק יודע, וטרם הגיע לאמונה הפנימית המוחלטת. ------------------ 1 הרבי קלונימוס שפירא מפִיַסֶצְנֶה, "אש קודש", ירושלים תש"ך, עמ' קי"א. 2 נמסר מפי הרב אפרים אושרי, מובא בתוך: "אני מאמין", ליקט: מרדכי אליאב, ירושלים תש"ן, עמ' 26-27. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהיה אברהם בן שלש שנים עמד וחשב בליבו: מי ברא שמים וארץ ואותי? התפלל על היום כולו לשמש. לערב שקע השמשוזרח הירח. כשראה את הירח, וכוכבים מסביב לירח אמר: זהו שברא השמים והארץ ואותי. עמד כל הלילה בתפילה לירח. לבוקר שקע הירח וזרח השמש. אמר אין ביד אלו כח. אדון יש עליהם, אליו אתפלל. צאי וראי: 1) באיזו תקופה נכתב הסיפור הזה? לא ב"תקופת אברהם" אלא בתקופה הרבה יותר מאוחרת, בה הדוגמה הלכה והתהדקה והולבשו על דמויות בדיוניות (ברמה כזו או אחרת) כל מני סיפורי הגיוגרפים להאדיר את שמם. 2) הרבה אנשים אחרים רואים את הטבע מסביב אבל לא מגיעים למסקנה שה"יש" הזה גורר "צריך" להתפלל. אבל אף אחד לא מערר מדוע אברהם החזל"י בכלל חשב שצריך להתפלל. מה, הוא הרמב"ם שלפחות ניסה להעמיק בנושא באופן לוגי (עוד סתירה תאולוגית, אבל לומשנה)? 3) הסיפור הזה אולי מראה את השכלולו הפטישיסטי היהודי, שעובר כביכול מחפץ כזה לחפץ אחר בנשיון נואש למצוא מוקד יציב אליו אפשר להתפלל, עד אשר חיפצן את היאוש. חוסר היכולת למצוא אובייקט מוחשי ומוסכם, הביאה את אותו אברהם להניח שיש אובייקט אותו לא יוכל לראות אף פעם, וחוסר ידיעתו (של אברהם) מתחפצנת בידיעה מוחשת ביותר. לשיטתו, הרי הוא עובד האלילים המובהק ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ממש מתפלא כיצד מרשה לעצמו להתבטא חסידם הגדול באייל והשותה בצמא את דבריהם של הרמב"ם וליבוביץ'. שכן, שני ענקים אלה ראו באברהם דמות למופת והיללוהו באופן הבא, המפריך לחלוטין את העמדות הקונסרבטיביות של רון בן-יעקב. וכך כתב ישעיהו ליבוביץ' המנוח: "כל ההיסטוריה הגדולה מבריאת העולם עד רדת אבותינו למצרים, אינה אלא הרקע והמסגרת להצגת דמותו של אברהם-אבינו, שהוא האדם המאמין הראשון עליו מעידה התורה במפורש: 'והאמין בַּהשם' (טו, ו), ואשר ממנו מתחילה הכרת א-לוהים על ידי האדם. "דבר זה כבר הבחינו וחשו בו רבותינו בעלי המדרש, הלוקחים את הפסוק האמור על אדם-הראשון: 'ויברא א-לוהים את האדם' (א, כז) ודורשים עליו: 'בזכות אברהם שהוא האדם הגדול בענקים'. "כינוי זה 'האדם הגדול בענקים' (יהושע יד, טו), אמור במקרא על אבי משפחת הענקים שהיו ממייסדי חברון הקדמונים, ונקראו כך משום היותם רמי קומה ובעלי מידות גוף גדולות מן המקובל, והמדרש מיסב ביטוי זה על אברהם-אבינו משום מידות הרוח שלו, ומשום היותנו גם הוא מתושבי חברון הקדמונים... "...ולפי שאין עניינה של התורה אלא האמונה, כלומר הכרת האדם את מעמדו לפני ה'. במובן זה ניתן לומר על חומש 'בראשית' שהוא *ספר אברהם*. "עוד מעידה התורה על אברהם בחוזרו ממעשה העקידה, ובמפורש מפי הגבורה: 'כי עתה ידעתי כי-יְרֵא א-לוהים אתה' (כב, יב), וכאלף שנים מאוחר יותר מעיד עליו ישעיהו הנביא בשם-ה' - 'אברהם אוהבי' (מא, ח). "ראוי לציין כי תואר נכבד זה של *אוהב-ה'*, לא נאמר על שום אישיות אחרת במקרא".1 ועל התפילה כבר עניתי לך כאן: תגובה 209287 ומעולם לא קיבלתי הסתייגות רציונלית. ומאחר ואין לי כוח לצטט בשעת לילה מאוחרת מדברי הרמב"ם על אברהם אבינו, אבקש שתעיין בכתבים הבאים, שבוודאי נגישים למי שכתב באייל על תורתו של הרמב"ם: "מורה נבוכים", החלק השלישי, פרק כ"ט. "ספר המדע", הלכות עבודה זרה, פרק א'. מדרשי חז"ל: בראשית רבה, פרשיות ס"א: צ"ה, ל"ח, ל"ט (סימן כ"ד), מ"ג, מ"ט; שוחר טוב, א. ויש עוד, אבל די בכך. ------------- 1 פרופ' ישעיהו ליבוביץ', "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע", ירושלים תש"ס, עמ' 53, פתיחה לפרשת "לך לך". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את היבבות המיתחסדות וכינויי שמות הגנאי ערלי הלבב ומרוקני התוכן, רחמנא ליצלן, אתה יכול לשמור לעצמך. מיהו האברהם הזה? מהו עשה? מה הוא כתב? איזו הגות הוא הגה? לפחות על ישוע יכולה להיות מחלוקת לגיטימית באם האיש עצמו היה או לא היה. ועל אברהם איש הבדיון כתב ממש ביום שישי האחרון המשורר סמיח אל-קאסם בן השאר: ... לא נבון היית כאשר גמלת לבני ביתך הנבונים בשגעונך החיתי וביצרך הנבער ... לא היית גבר כאשר שלחת ידך בילד רך בשנים ושחטת את מצפונך. ... היית, אדני, נבל עלוב |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבקש לשמור על תרבות הדיון כאן. ציטוטים מדבריהם של לא יהודים מותר להביא רק אם הם מדברים בשבח היהודים, אחרת מדובר באנטישמיות פשוטה. בעצם, זה נכון גם ליהודים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה המקור: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?... יש בשירו של אל-קאסם ביקורת נוספת, על זניחת הגר וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סלח לי רון, אבל אתה שואל שאלות ששואלים בגן ילדים: מיהו אברהם? מה היו מעשיו בחייו? איזו הגות הוא הגה? כאילו שמימיך לא פתחת את התנ"ך וכה מהר שכחת את מה ששינתת לבגרות בתנ"ך. דמותו של אברהם, כפי שהיא משתקפת במקרא בכלל ובעקידת יצחק בפרט, נודעת דווקא בשל מידותיו האנושיות הנעלות. הוא אדם בעל רמה מוסרית גבוהה, איש חסד, מלא רחמים ורגשות חמלה, שהצטיין בדאגה לשלומו ולרווחתו של כל אדם באשר הוא אדם. שאלת הבנת התנהגותו של אברהם בעקידה נידונה כבר על די רבים ממבארי המקרא, חכמי התורה שבעל פה והוגי דעות יהודים ולא יהודים למן ימי הביניים ועד ימינו. אחד ההסברים המקובלים כפי שהובא על ידי נחמה ליבוביץ' ("עיונים לספר בראשית", עמ' 137-140) הוא כי ברור שדרישת העקידה העלתה אצל אברהם הרבה שאלות ותהיות. סביר להניח שהצטער מאוד בצאתו לעקוד את היקר לו מכל. הסיבה שהתורה לא חשפה את עולמו הרגשי של אברהם היא שלא מצאה את המלים המתאימות שיוכלו לתאר את עולמו הפנימי המורכב. דווקא בשל החשש כי העלאה על הכתב רק תמעט ותוזיל את עוצמת רגשותיו של אברהם, העדיפה התורה לא לתאר את מחשבותיו, תחושותיו ורצונותיו. הרמב"ם ב"מורה נבוכים" מספר כי "ידוע שאברהם אבינו גדל בעדת הצאביה. שיטתם שאין אלוה זולת הכוכבים. כאשר אביא לידיעתך את ספריהם המצויים עתה בידינו", הוא כותב לתלמידו, "ואת ספרי ההיסטוריה הקדומים שלהם ואגלה לך על-פיהם את שיטתם ותולדותיהם, ...מוצא אתה שהזכירו בספריהם אלה ובספרי ההיסטוריה שלהם את המעשה באברהם אבינו. הם אמרו בזה הלשון: כאשר אברהם, שהתחנך בכות'א1, חלק על הציבור וטען שיש פועֵל זולת השמש, טענו נגדו (טענות) על סמך כך וכך. הם ציינו בטענותיהם את הפעולות הגלויות-לעין של השמש במציאות. אזי הוא, כלומר, אברהם, אמר להם: צדקתם. הוא כגרזן ביד הנגר. אחרי-כן הזכירו משהו מטענותיו עליו השלום נגדם. בסופה של אותה פרשה הו הזכירו שהמלך כלא את אברהם אבינו, עליו השלום, ושבבית הסוהר המשיך להביא ראיות נגדם במשך ימים. אז פחד המלך שהוא ישבש את שלטונו וירחיק את האנשים מדתותיהם. לכן הגלה אותו לארץ ישראל, אחרי שהחרים את כל רכושו. כך סיפרו. אתה תמצא פרשה זאת מוסברת כך ב'החקלאות הנבטית'. "הם לא הזכירו את מה שמביאות מסורתינו האמיתיות, ולא את ההתגלות שקיבל, מפני שהם רואים בו שקרן מכיוון שחלק על דעתם הפסולה. אין לי ספק שכאשר הוא, עליו השלום, חלק על שיטתם של האנשים כולם, גידפו אותו התועים הללו, גינו אותו וזלזלו בו. ומכיוון שסבל זאת למען הא-ל יתעלה, והעדיף את האמת על כבודו, נאמר לו: 'ואברה מברכיך ומקללך אאור, וניברכו בך כל משפחות האדמה (בראשית י"ב, ג). סופו היה מה שאנו רואים היום, שרוב תושבי כדור הארץ מסכימים להעריצו ולהתברך בזכרו, עד כדי שמתייחסים אליו מי שאינם מצאצאיו" (החלק השלישי, פרק כ"ט; בתרגומו של פרופ' מיכאל שוורץ). האדם הישראלי צריך להיזהר שבעתיים כאשר הוא מתייחס בקלות ראש אל דמותו של אחד מאבות האומה היהודית. ------------- 1 כות'א רבא, עיר שהיתה דרומית לבגדאד, על גדתו של נהר כות'א, תעלה המחברת את הפרת והחידקל. היו שזיהו אותה עם כותה הנזכרת במלכים ב', י"ז, כ"ד. היא נקראה גם תל-אבראהים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנאמר, ''וילך אברהם''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שהבנתי את העוקץ שלך, האומר כאילו: אין קשר בין השאלה לתשובה. אתעלם מהעוקץ ואענה על שאלת הכותרת: מנהג כיסוי הראש לא החל מימי אברהם העברי. חבישת כיפה היא נוהג מקובל (אתה רשאי לקרוא לזה אופנה) בעולמם של יהודים שומרי תורה ומצוות, ו"אינני רוצה להפגין פרישה מציבור זה", טען הפרופ' ישעיהו ליבוביץ' למשמע השאלה: "מדוע אתה חובש כיפה?". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא יש קשר בין השאלה לתשובה: כתוב "וילך אברהם". ממה נפשך, אברהם הלך ד' אמות בלי כיפה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שלא ענית בדיוק על מה ששאלתי. שים לב שכדי לתאר את אותו האברהם ציטטת מה שפירשנו עליו אחרים, לא דברים מפיו או בשמו. נדמה לי שגם המשפט האחרון שלך הוא מעט סתום ודורש הבהרות: "האדם הישראלי" - האם הכוונה לישראלי מבחינת אזרחותו או ישראלי ככפל דיבור ליהודי (על לשון בנ"י)? "להיזהר שבעתיים" - האם ישנם דברים/דמויות עליהם אפשר לדבר ללא חשש כזה (הכוונה היא במסגרת היהדות כמובן)? "אחד מאבות האומה" - אני יודע שהנטיה היא לקבל את אברהם כדמות בשר ודם, אלא שעל זה בדיוק היתה השאלה/הערה שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספר בראשית שב*ספר הספרים* מלא וגדוש בדברים מפיו של אברהם אבינו. ואני ממש לא מתכוון לצטט כאן את כל הספר או חלקו. אני רק תוהה ביני לבין עצמי, איזה ציון קיבלת בתנ"ך בתעודת הבגרות שלך. אל תתחמק מן האמת: אם יש בידך טיעונים להפריך את ההוכחות של הרמב"ם לקיומו של אברהם כאבי האומה - הצג אותם כאן ועכשיו וציבור הקוראים ישפוט כבר למי להאמין. ובכלל, אנו מאמינים במסורת שהועברה ברציפות היסטורית בלתי-פוסקת שהתנ"ך הוא הספר שנמסר למשה במעמד הר סיני. מאחר ומדובר בספר אלוקי, הרי שהוא ספר שדובר אמת, כי חותמו של אלוקי ישראל היא האמת. ומאחר והמקרא מספר לנו על קיומו של האיש כאבי האומה היהודית-העברית יש להניח היגיונית שאינו משקר עלינו. בוודאי שלא כמו מגוון השקרים הנלוזים של "מחקרים השוואתיים", הבאים תחת איצטלה של "אמת מדעית", ששטפו לאנשים כמוך את המוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אני חוצפן? כי אני לא מקבל בהכנעה את מסקנות המחקרים ההשוואתיים שמתיימרים לרקוד תחת מטריית "האמת המחקרית המדעית", בשעה שיש להטיל ספק בהיותם מדעיים, רק על מנת לנפץ את העובדות ההיסטוריות שנמסרו לאבותינו במעמד הר סיני והועברו ברציפות היסטורית בלתי פוסקת עד ימינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה הקנקן (''אני רק תוהה ביני לבין עצמי, איזה ציון קיבלת בתנ''ך בתעודת הבגרות שלך''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי אני יוצא מנקודת הנחה שמי ששואל שאלות גן ילדים שכאלה, ולא שאין זו זכותו המלאה, אינו מכיר את ספר הספרים. על כן, תהיתי בקול על הציון. אני בהחלט מסכים שלא הייתי צריך לתהות בקול, כי הנה ירדנו ממסילת הדיון. ואולי ירדנו ממנה כי כלו טיעוני הנגד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כדאי לך להניח פחות הנחות ולהפסיק לעטוף את מה שיש לך לומר בחלוקת ציונים והערכות פדגוגיות. דוגמא: "ואולי ירדנו ממנה כי כלו טיעוני הנגד?" - לא, ירדנו ממסילת הדיון כי אתה מפזר מטענים על הפסים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אתה שואל למה וממשיך באותה דרך. שים לב לאופן שבו פנית לרב"י: בתגובה 210297 אתה טוען שהוא שואל שאלות ששואלים בגן הילדים, ואע"פ שהוא עונה לך בצורה מכובדת, אתה ממשיך ותוהה מה ציון הבגרות שלו בתנ"ך. והנה, בתגובה אליה אני מגיבה כרגע, אתה *מסכים* שלא היית צריך לתהות בקול, ובאותה נשימה ממשיך לכנות את שאלותיו "שאלות גן ילדים". אז באמת, אתה חושב שמה שהפסיק את הדיון זה מחסור בטיעוני נגד, או אולי פשוט רצון להימנע מכל ההערות המיותרות האלה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בהחלט מוכן ומעוניין להימנע מכל הערות הביניים המיותרות האלה, על מנת לשוב לשולחן הדיונים. ואני מבקש סליחה מרב''י על ''הערותיי החצופות''. רון, סליחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי תנסה פעם נוספת, בלי המרכאות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש שהמרכאות הן בבחינת - במרכאות כפולות ומכופלות, ויש שהן בבחינת - ציטוט מתוך, כפי שהיה הפעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לדעתי, הגיע הזמן לעשות את זה ו"סליחה" מראש). שלב א': אורי פז - אתה אידיוט לא קטן, דוגמט, חוצפן וחוטא שוב ושוב בזילות שואה מעצבנת. שלב ההתנצלות: אני "מתנצל" על "פנייתי" ש"אולי אינה במקומה" ו"כנראה" תמחק ע"י ה"עורכים" של ה"אייל" ה"קורא". גם "ממך" אני מבקש "סליחה" ומקווה שה"דיון" יחזור אל "מסלולו" בשלום. העיקר שיצאתי מכל זה "מזה פ'סדר" בעיני עצמי (אני מזה סקסי כשאני "מתנצל"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הוא היה אומר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו." "הסר כעס מליבך..." ידידי היקר, ויישר כח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ילדים ששאלו: מהם החיים? מה ההבדל בין חי לאבן? מה יש בסוף העולם? מה קורה אחרי שמתים? יש אלוהים? מי ברא אותו? וראה זה פלא: אותן שאלות עצמן מעסיקות גם את גדולי הפילוסופים... ומאחר וגדולי הפילוסופים הם טמבלים ילדותיים שאינם מבינים מימינם ומשמאלם - אין להם תשובות אינסטנט מן השרוול, כמו למר פז! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי שום תשובות איטנסטנט מהשרוול, ואני יודע להודות כאשר אינני יודע. לבינתיים זה רק המתדיין שולף כאן הפרכות אינסטנט מהשרוול, ואולי גרוע מכך, שולף מהמותן. מהן תהיות ליבו המר אודות אברהם העברי אם לא שליפות מהמותן?! ומה שנוגע לשאלות ילדותיות הנשאלות ברמת-גן ובאותה נשימה על ידי גדולי הפילוסופים, נו טוב, ראה את הספר החדש "פילוסופיה וילדים", מאת פרופ' גארת מאתיוס (בהוצ' ידיעות אחרונות, ספרי עליית הגג, בעריכת ד"ר יהודה מלצר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו, רעיון מעניין ביותר! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על פי מילונו של השטן, אורתודוקס הוא שור הנושא את עול הדת הפופולרית. מכיוון שהאורתודוקסיה כשמה כן היא - האמת הנכונה - הרי מהגדרה היא כובלת ומחשקת את עצמה בקשיחות דוגמטית בלתי מתפשרת. אם האמת שלה היא האמת הנכונה הרי שמכך נובע ישירות שיש למצוא פרושים שיתאימו לאמת הקבועה. לכן, להבנתי הקטנה, האורתודוכסיה נידונה לדישדוש מתמיד (ועקר?) במקום, משום שמבחינה אידאולוגית היא חייבה את עצמה לשמר את הקשר הקבוע לעבר בלתי משתנה ולאמיתות אותן היא קבעה לעצמה. לעומתה, לפחות מבחינה תאורטית, ה"מדע" (ואני מתכוון למושג כללי מאד) לא מחויב לשמר שום דבר. אמנם הוא נבנה על תובנות שנצברו לאורך הזמן, אבל התאוריות הללו לא נושאות בקירבן את הגרעין *שמחייב* אותן לקשר אידאולוגי לתאוריות או רעיונות קודמים, אד אינפיניטום או לפחות אד ג'נסיסום (אפשר לכתוב את זה?). המדע מוכן בכל רגע ורגע לזנוח כל דעה בה הוא מחזיק. למעשה, אם אני מבין נכון, הדוגמה (ו' חלומה) המדעית *מחייבת* אותו לעבוד במסגרת זמנית או טנטטיבית. הרמב"ם למשל, ניסה להוכיח את קיומו של אל יחיד, תוך הסתמכות רבתית על אריסטו ושות', אבל בסופו של דבר הוא נאלץ להודות שלא ניתן להוכיח את זה באופן קטגורי, אבל יש לקבל את עובדת קיומו של אל כזה משום שאסור לסתור את האמונה בקיומו של אל כזה. נכון שאפשר להגיד שזה דומה להסתמכות המדעית (שוב, כמושג כללי מאד) על אקסיומות היא זהה, אבל אני חושב שמעמדן של אקסיומות הוא בעיקרון זמני, שלא כמו המושכלות הראשוניים, האקסיומות הדתיות. אז מה היה לנו בעניין אברהם? האם הוא היה הוגה שהוציא תחת ידיו משנה מסוימת? האם הוא דמות פיקטיבית במשל היסטורי-דתי? האם הוא בכלל היה הוא? אני יכול אולי להציע שמבחינה מסוימת על כל שלושת השאלות הללו (ואחרות שדומות להן) צריך לענות בשלילה מוחלטת. השאלות הללו מראות עד כמה המושג "אברהם" מגשים את הפרדוקס והכשל הפנימי שבתורה. האמונה היהודית טוענת שהתורה נכתבה על ידי אל שנתן אותה למשה בסיני. יותר מזה, ישנם מדרשים - שניכתבו בתקופות הרבה יותר מאוחרות - שטוענים שהתורה קדמה בכלל לבריאת העולם. אותו אל הביט בתורה ועל פיה ברא את העולם. התורה היתה התוכנית לפיה עבד האל שבעת ימים (גם מנוחה היא עבודה לצורך חישובי שכר, לא?). אם כך, כל סיפורי אברהם היו כתובים בתורה עוד לפני שהעולם בכלל נברא. אם כן, מה ערך יש להגותו (אם בכלל ישנה כזו). או שהוא דמות פיקטיבית, כמו דון קיחוטה למשל, ברומן מאד משוכלל שנכתב מראש אבל אחר כך דמויותיו חיות את מה שנכתב עליהן. אפשרות אחרת היא שהוא אולי דמות אמיתית אבל הוא בובה על חוט של מילים, חסר עצמאיות, חסר יכולת יצירה, הבנה, מעשה וכו'. כי הרי כתוב מראש בתורה שניתנה לאחר מעשה (כן, זוהי סתירה נוספת). הסתירה הפנימית הדתית הולכת ומתגברת כשאנחנו רואים פעם אחר פעם את הנסיון "להוכיח". עד כמה שאני מבין, הוכחות הן מתחום התענינותו של המדע. הרי דת טוענת כל הזמן שיש אלמנט של אמונה שנמצאת מחוץ לתחום ההוכחה, אבל באותו זמן הדת מתאמצת להביא הוכחות. הוכחה לקיומה של דמות אברהם, הוכחה לקיום מעמד הר סיני, הוכחה לקיום הגות מעמיקה אותה כתב אברהם, הוכחה למעמד השונה של גבר ואישה ועוד הוכחות שונות. אם כך, האם אין ההוכחה צריכה לעמוד במבחן "ההוכחה"? ניקח למשל את עניין מוסר אותה האורתודוכסיה מנכסת לעמצה כמתנת אל. אילו לא היה האל נותן מוסר לאדם, היינו כחיות. למעשה, היהדות טוענת שהיה שלב בחיי אדם הראשון בו הוא היה חסר מוסר ורק עקב חטאה של חוה (שעירה, לעזאזל) הוטל על האדם המוסר *כעונש*. האדם החילוני, טען פה נציגה של הדעה האורתודוכסית, לוקה ברלטיביזם מוסרי שמשמעותו חוסר מוסר. אבל, הפלא ופלא, דווקא האדם האורתודוכסי נתון תחת סכנה ברורה ומוחשית של חוסר מוסר משום שהאל ברצונו יתן וברצונו יקח. מה שהאורתודוכס מסרב להבין הוא שלא ניתן להפריד בין אדם למוסר. האדם (והחיה לצורך זה) איננו כלי נפרד לתוכו ניתן לצקת תוכן מוסר על פי גחמתו של אל תמהוני. ההבדלה הזו, הטכניקה הזו של "הפרד ומשול" היא מאושיות הדת אבל לא ניראה לי שהיא עומדת במבחן המציאות, מבחן ההוכחה. הנסיון לבודד פרטים ולהסתכל על אדם הראשון כאילו הוא היה חיידק בודד במבחנה, חיידק טאפרוור מפלסטיק שאפשר לעשות בו ניסויים - פעם לאכסן בו מוסר, פעם חומוס ופעם ידיעת אמת ושקר, פעם לשים לידו חיידקת נוספת - אני לא משוכנע שכך זה עובד. אדם לא נולד בודד אלא הוא חלק ממסגרת שבטית. המוסר (כל מוסר?) איננו דבר שקונים בחנות ומשתמשים מתי שרוצים אלא הוא חלק מההוויה הקיומית של יצורים ביולוגיים, אבל אני לא חושב שכדאי להרחיב כרגע בנושא הזה. מה שרציתי לומר הוא שיש דבר מה תמוה בפחד האורתודוכסי להתמודד עם כל השאלות כולל שאלות היסוד. אולי פחד זה לא בדיוק המילה הנכונה, ומישהו כתב פה באייל פעם שזה מעיד על עצלות מחשבתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שאני מבין, הצורך ''להוכיח'' (את קיומו ההיסטורי של אברהם, מעמד הר-סיני, בריאת העולם כלשונה) נמצא רק אצל חלק מהיהודים המאמינים, אולי לא אצל רובם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, הרמב''ם כבר עשה את זה בשביל כולם. נכון, לא כל האנשים מטרידים את עצמם כל היום בשאלות גדולות אבל כשמתיישבים לדון בזה, אני חושב שהצורך להוכיח יעלה מאליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שזה עניין של "שאלות גדולות". פשוט, אפשר להיות יהודי מאמין מצליח מאוד בלי להיזקק להוכחות מהסוג הזה. למה שהצורך להוכיח יעלה מאליו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שיעלה מאליו? כי כך החליט מוחו הקודח מחום אימים של האפיקורס, נציג הקונסרוואטיבים: רון בן-יעקב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורי, שוב אתה מתחבא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה אורי? מי זה בכלל? קוראים לי אריסטו ד'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו בסגנון הנעים שלך מזכיר את האדון פז, וגם הנטיה לזהות מחלות זיהומיות אצל הסובבים התגלתה אצלו פעמיים, כך שניתן להבין את מקור החשד: "דמיונם הקודח" ב תגובה 190150 "מוחו הקודח" ב תגובה 193826 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מכיר את אדון פז שאתה מפנה אותי אליו. כנראה שגם אצלך קודח חום... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו -זה- לא אמין, אלא אם מדובר במישהו שזה עתה הגיע לדיון, ואז משונה שזו הדרך שבה הוא בוחר להתערב בו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החום לא קודח. הנגר קודח, המקדח קודח, המוח קודח, הדמיון קודח (?), וכמו שאומר אנשלוביץ: תפסיק לבלבל את המוח! (זה רק בשביל החרוז) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(האמת, גם אם זה טרול, אורי הרוויח את החשדות נגדו ''ביושר'') | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |