בתשובה לעוזי ו., 25/02/04 2:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם אפשר, אני רוצה "לעלות רמה" ולשאול לגבי כמה דברים הנוגעים להלכה, שכבר עלו כאן כמה פעמים בדיונים שונים. ציינת את ההבדל העקרוני שיש בין מנהגים וסייגים החורגים מן ההלכה, לחיובים המפורשים של ההלכה. הדבר שמעניין אותי (ונדמה לי שאחרים פה) הוא זה: באיזה אופן, אם בכלל, מתעדכנת ההלכה1? מהם ה"מטא-כללים", אם יש כאלה, לפיהם בוחרים את מה מותר לעדכן ואת מה לא, ואיך? מי בעצם הסמכויות שמחליטות בעניינים הללו? והאם נכון, כמו שנטען לפעמים, שההלכה במאות האחרונות קפואה יותר משהיתה קודם לכן, לפחות בעניינים עקרוניים? אם כבר נדונו כל אלה, סליחה - ואשמח להפנייה. 1 הסברת לי פעם ש"פסק הלכה" זה כל מה שמישהו קורא לו כך, אז זה בטח לא זה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שלא תיפול מהכיסא אם אני אכתוב שיחס שלילי לנקביות הוא לא יחודי ליהדות, ובכל זאת. מהמעט שבמעט שאני יודע, נראה לי שלמרות כל הסלטות הלוגיות בהן מנסים לתרץ את היחס הזה לנקביות ולנשיות, קשה להתכחש לעובדה שהדת מביטה באישה=נקבה בתערובת של אימה, אדנות, שאט נפש ויראה (תרתי משמע). הציטוט הבא מתוך צוואת הבעל שם טוב קשור ישירות לדרישה [המחפירה] להפרדה מינית בין נוסעי אוטובוס (ולצורך הדיון, אני לא רואה הבדל מהותי בין אוטובוס שמופעל על ידי חברה ציבורית או הסעה במיניבוס פרטי): "...כך בעולם הזה צריך אדם אשה בשביל עבודת הבורא לזכות לעולם הבא, ואם יניח עסקיו ויהרהר אחריה יש שטות גדול מזה [זה גורם להישתטות גדולה], וימאס אותה. כי אם רואה אשה נאה יחשוב הלא הלובן הוא מזרע האב והאודם הוא מזרע האם, דם עכור שהם סרוחים ומאוסים.." וכו הלאה וכו הלאה. הקשירה בין האישה לבין שמות תואר כמו "סרוח", "מאוס", "עכור" וכו' הוא מהותי ועמוק יותר מאשר סתם מיזוגוניות פשוטה. נדמה לי שכבר היוונים (והמצרים?) ראו בחומר מהות נקבית נחוצה מצד אחד, אבל שצריך לשאוף להשתחרר מעולה מצד שני. [יתכן] שהראיה הזו התגלגלה ליהדות, כמו למשל בדברים שכתובים בספר "פרקי דרבי אליעזר", מדרש מהממאה התשיעית-עשירית: העפר הוא הנקבה, ובדומה לארץ שניהם מתנהלים לפי חוקי הטבע שנגזרו על ידי האלוהים. כמו שמוציאים מהאדמה לחם ויין לשמח לבב אנוש, כך כשאיש בועל את אשתו היא נדמית לארץ שצריך להזריע בה זרע. העפר הוא המהות העכורה המהווה מרכיב עיקרי של האדם, זאת בניגוד לחלק הנעלה והזך שהיא הנשמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברשותך רון, אבקש לעיין במקורות שאתה מצטט לבד בספריית ביתי, אז כאשר אתה כבר מביא לנו את מדרש "פרקי רבי אליעזר" ציין פרק מדויק, כנ"ל לגבי צוואת הבעל שם טוב. אני כמעט בטוח שאתה עורך את הדברים כרצונך ובהתאם להשקפת עולמך. כי איך שאני מכיר את המקורות מקרוב, ואני בהחלט לא מכיר הרבה, אין זהו הניסוח המתאים או הקונטקסט המלא של הדברים. ואם כבר כה חביבים עליך מחקרי ההשוואות בין-תרבותיות למיניהם, תועיל לעיין בספרו של ד"ר אבי ויינרוט, "פמיניזם ויהדות" (בהוצ' ידיעות אחרונות, 2001) ובספרו של הפרופ' יהודה לוי, "איש אישה ומשפחה - מודרנה מול מסורת, שיחרור מול חירות" (בהוצ' ספריית בית אל, 2001), לפני שאתה בא להכפיש את היהדות ביחס שלילי לאישה. שהרי גם אם נכונים הם הדברים המצוטטים על ידך (ומבחינתי אינם נכונים עד שתמציא לנו את המקור המדויק שלהם) 1, הרי שאוכל להציג בפניך עשרות (!) מקורות פמיניסטיים שנכתבו ונהגו על ידי חכמי ישראל, עוד בטרם הפמיניזם החברתי חשב להיוולד לו במערב. מקור אחד כבר הבאתי כאן מדברי רבינו דון יצחק אברבנאל במישור הסמלי: תגובה 200236. רוצים עוד? ---------- 1 ולא אתפלא אם ינקת אותם מאתר "חופש" המשוקץ או מחוברות ההסתה של מר ידען היודע-הכול, יש לו חוברת בנידון. מאיפה אני יודע? בזמנו הוא שלח לי אותה, וב"אמניר" כבר עשו ממנה נייר טואלט... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש חלוקה מוכרת של ההלכה לשכבות: תנאים, אמוראים, סבוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים1. רבנים כותבים פסקי הלכה כל הזמן (גם היום, וגם בדורות הקודמים). הכלל הוא שלא יוצאים נגד פסק הלכה מפורש שנקבע בשכבה הקודמת, אלא אם מדובר בצורך להכריע במחלוקת. כללים חדשים נקבעים כאשר נידונות שאלות שלא היו קיימות קודם לכן (מצות תוצרת מכונה, למשל). אפשר לקבוע בבטחון שהלכות שנקבעו בשולחן-ערוך2 (ואין עליהם מחלוקת של ראשונים אחרים) לא עומדות להשתנות. במובן הזה, רעיונות כלליים ("היחס לארץ ישראל", "היחס למדינת ישראל", "מעמד האשה") הם הרבה יותר נזילים מן ההלכות הקונקרטיות. 1 (מתי שהוא יצטרכו לעבור ל"פוסט-אחרונים"). 2 (נכתב על-ידי רבי יוסף קארו שהיה מאחרוני הראשונים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. הכלל "שלא יוצאים נגד פסק הלכה מפורש שנקבע בשכבה הקודמת" תפס גם בימי הראשונים וקודמיהם? היו מקרים, אני חושב, בהם ניתקנו תקנות הסותרות אפילו ציוויים מפורשים בתורה (פרוזבול?). כלומר, אני שואל אם יש הקשחה של התנאים לשינוי מאז ימי רבי יוסף קארו. ושוב, מה זה "פסק הלכה מפורש"? למי מותר היום, נניח, לפסוק כאלה בענייני שאלות חדשות, והאם אכן לאחר שנפסק אי אפשר לצאת נגדו? (אם רוצים להתחכם, אפשר פשוט לייצר מחלוקת, ואז לפוסק בדור הבא כבר יהיה מותר להפוך את הפסק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכלל תקף מאז כתיבת הגמרא (אחד המצבים השכיחים בגמרא הוא שמצטטים אמורא באופן שנראה סותר דבר משנה, ואז מחפשים הסבר לדבריו באופן שיישב את הסתירה; או מוצאים משנה אחרת, ואז אפשר לומר שהוא פוסק כאחת מהן 1). תקנת הפרוזבול (של הלל הזקן, המאפשרת גביית חוב גם לאחר שנת השמיטה) אינה סותרת את הפסוקים ("מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ"), משום שהיא מעבירה את החוב לזכות בית-דין, שעליו אין חיוב לשמוט. פרשנות יצירתית כזו שכיחה יותר בשכבות המוקדמות, מכיוון שעם הזמן הפסיקות נעשות מפורשות וממוקדות יותר. בדיוק כמו ש"פסק הלכה הוא כל דבר שקוראים לו פסק הלכה", כך לכל אחד מותר לפסוק היום לגבי שאלות חדשות. כמובן, אף אחד לא חייב להקשיב. הכלל שהזכרתי, שלא הופכים הלכות פסוקות, אינו הכלל היחיד - המגמה היא לנסות להסיק לגבי מקרים בהווה מתוך מקרים דומים בעבר (וכמובן שהעניין הזה של זיהוי המקרים והעקרונות הדומים הוא ליבו של הליך הפסיקה ההלכתית). יש רבנים שמומחיותם מוכרת ומוערכת, והפסקים שלהם יתקבלו על שכבות רחבות; מפוסק נדרשת בקיאות עצומה בכל הספרות הרלוונטית 2. 1 יוצא דופן מעניין בהקשר שלנו: בכמה מקומות הסתירה היא מדברי רב (האמורא שזה שמו), והגמרא מגיעה למסקנה ש"רב תנא ופליג", כלומר שרב (שהיה בן דור המעבר מן התנאים לאמוראים) יכול לפסוק בניגוד לדברי תנא. 2 מעניין שישנם פה ושם חוזרים בתשובה שהפכו לדמויות רבניות מוכרות, לאנשי מוסר או קבלה - אבל אני לא מכיר אף דוגמא לחוזר בתשובה שהפך לפוסק הלכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם1 זו לא דוגמא נגדית: הוא לא פוסק הלכות אלא פרשן. (ולמיטב ידיעתי הוא לא חוזר בתשובה). 1 אני בודק מבחנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלא לדבר על כך שהוא אינו בקונצנזוס. יש כאלה שרואים במפעל שלו זילות של הגמרא (ואני עוד זוכר שבבי''ס העיפו אותי משיעור כשבאתי עם שטיינזלץ). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, לא סתם שמתי שם סימן שאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שכתבת העלה אצלי הירהור. אולי התשובה להבדל בין התפיסות נמצא בניתוח של נוזנר בספר (למעשה בסדרה שלמה של ספרים) "המעבר של היהדות מפילוסופיה לדת". אני אצטט קודם פסקה קטנה מההקדמה: המעבר (טרנספורמציה) אליו רומז שם הספר מתייחס אם כן לתנועה מספר לספר, מהכתבים המוקדמים לאוספים המאוחרים המוצגת כהמשכיות לספרים הקודמים. "המעבר" מהווה שינוי רחב במערכת היהודית המוצגת במישנה ובתוספתא, והמעבר הוא מהיהדות ההיא, המוצגת כמערכת פילוסופית, ליהדות היורשת...המוצגת בתלמוד הירושלמי, במדרשי ראשית רבה, ויקרא רבה ופסיקת דרבי כהנא, כמערכת שלמה שהתהוותה מחדש כמערכת דתית... המערכת הראשונה, שעוצבה ב200 השנים הראשונות לספירה והמיוצגת על ידי המישנה והכתבים שקשורים אליה, עומדת בפני עצמה. השניה, המתעצבת ב200 השנים הבאות והמיוצגת על ידי תלמוד א"י והספרות הנילוות, קשורה אמנם לראשונה אך נבדלת ממנה במהותה. השלישית באה לידי ביטוי בכתבים שהגיעו לכלל חתימה בין השנים 400 ל600 לספירה עם ובסביבות התלמוד הבבלי, קשורה לשניה אך נבדלת ממנה מאפיינים חשובים המבדילים אותה... בסופו של דבר, שלשת המערכות הללו...מתהוות לכלל מערך יחיד, כולל ונמשך של מה שאנו מתיחסים אליו כיהדות... ניתן לסווג את שלושת השלבים הברורים והנפרדים הללו כשלב פילוסופי, דתי ותאולוגי, בהתאם... אם כך, ההיסטוריה המעצבת של היהדות היא סיפור של התעצבות, ההתהוות והתהוות מחדש של מבנה קטגורי (מוחלט)... ----- כמובן שצריך לחשוב על זה בצורה יותר עמוקה, אבל אם התאור של נוזנר נכון ותקף (ואין לי כל סיבה לחשוב אחרת), הרי שאנחנו רואים מעבר ממערכת פילוסופית, למערכת בה הדוקטרינה והדוגמה הולכות ומתהדקות (אני מציע - אולי גם עקב שינויים פוליטיים וחברתיים חיצוניים). מכיוון השדוקטרינה הולכת ומתקשחת, היא מאבדת את הגמישות שיש למערכת פילוסופית אשר מטבעה יש בה מחויבות גדולה (ואפילו מוחלטת) להקשות, לשאול ולהטיל ספק בכל דבר, כולל היא עצמה. לינק לספר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע מאוד מעניין. אבל אני לא בטוח שאני מבין: באיזה מובן לא היתה היהדות "דת" עוד קודם לכן? אילו אלמנטים חסרו לה בימי בית ראשון, נניח? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז בוא נמשיך להסתבך בקורים של ספקולציות. מה אכפת לנו, זה האייל הקורא ואם אפשר לחרטט בו גסויות מתלהמות וכותבי מאמרים יכולים לענות בוולגריות לקוראים, אולי לא ילינו עלינו. מה עוד שאני מסתמך על גדולים וידענים ממני, וד"ל. אולי הנטיה של הדתיים להציג את יהדות בית ראשון וקודמיהם כאיזו אידאליזציה של שטייטל מזרח אירופאי, אן בני ברק מודרנית שכל חייה מתנהלים על פי ההלכה, איננה אלא, אההם, אידאליזציה שמבוססת על משאלות לב ולא על עובדות. ניראה לי שצריך לשים לב למשפט מפתח בציטטה הקצרה שהבאתי מנוזנר: "שלושת המערכות הללו [תקופות המשנה, תלמוד א"י, תלמוד בבלי] מתהוות לכלל מערך יחיד, כולל ונמשך *של מה שאנו מתיחסים אליו כיהדות*" (דגש שלי). מה שאנחנו קוראים לו "יהדות" הגיעה לכלל "חתימה בסביבות שנת 600. "במשך שבעת המאות הראשונות לספירה התעצבו הכתבים הקנוניים...זאת המערכת היהודית בה דן הספר". אולי בכלל לא היתה "יהדות" לפני תקופת המשנה. נוזנר מתבסס על "עדות כתובה/ספרותית" המתהווה לכלל מערכת דתית ("יהדות" במקרה שלנו, משום שהיא מתבססת על הכתבים העבריים העתיקים, התורה, של ישראל הקדומה). מערכת דתית, לפי הגדרתו, היא תאוריה כללית ושלמה המתארת סדר חברתי המסתמכת על סמכות על-טבעית. לתאוריה כזו ישנה תפיסת עולם (פילוסופיה), חיי יום יום (כלכלה, או בעצם הגדרה כללית יותר - אקונומיקס), וארגונים חברתיים (פוליטיקה). "החלקים הללו מיוצגים באמצעות אתוס, אתיקה ואתנוס". אם כך, המשנה מהווה את הקורפוס הטסקטואלי הראשון שנכתב בשלמותו מתוך מטרה מוגדרת (בניגוד לתורה, וזו פרשנות שלי, שאיננה אלא אוסף של אגדות, חזיונות, נבואות וכו' שנכתבו לאורך מאות רבות, ונאספו והועתקו ממקורות שונים). נוזנר, אגב, מייחס חשיבות לעובדה שהמישנה (השלב הפילוסופי של היהדות), נכתבה בזמן ועל רקע המסורת הפילוסופית היוונית-רומאית ששלטו במזרח-הקרוב דובר היוונית. דויד שפרלינג כתב בכרך מספר 13 של האנציקלופדיה לרוחניות וההיסטוריה של החיפוש הדתי (בעריכת ארתור גרין, עליו כתב יהודה ליבס שני מאמרים מענינים במוסף התרבות של הארץ) - פירוט המקורות נועד למנוע לזות לשון מכמה טיפוסים עזי מצח :-( שפרלינג מבדיל בין ישראלים ויהודים. ישראלים היו אלה שקדמו ליהודים, שבטים שונים שהתקבצו בכנען וקימו בליל של אמונות שונות שרווחו בקרב עממי האזור. "היהדות הקלאסית החלה לבצבץ בזמן גלות בבל", דברים דומים למה שנוזנר כתב. הוא משווה בין שימוש במלים שונות המופיעות בתורה, או טכסים שאמורים להיות ישראלים (יהודים), לבין מה שידוע על עמי כנען, פניקיה, מואב וכיוב'. דוגמא קטנה היא המונחים העברים "זבח", "שלמים", "נדר", "כהן" ועוד, הזהים למעשה עם אותם המלים והמונחים בשפות עמי האזור. אני זוכר שקראתי דברים דומים בספר אחר (אני חושב שהוא נמצא בבית איפשהו) אבל אים לי חשק לחפש אותו כרגע. אני מקווה שזה אולי עונה על השאלה (בהסתייגות שכתבתי בהתחלה). צ'או |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך התקבל הנוהל הזה, לפיו הוותק הוא הקובע? מה מקור הגישה "אם הם כמלאכים אנחנו כבני אדם"? זה עניין של קרבתם הכרונולוגית לאדם הראשון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו הקרבה למעמד הר-סיני, שכן ''כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש - נמסר למשה מסיני''. במעבר האינפורמציה מדור לדור, לכל היותר אפשר לקוות שלא ישכחו כל-כך הרבה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |