 |
|
 |
||
|
||||
 |
בהחלט יכולה להיות עמימות מסויימת באשר למודוס המסויים של יצירה, זה במידה רבה עניין של טעם ואינטואציה (של המנתח) ופחות עניין של כללים ברורים. צורה אחת לראות את הדברים היא חלוקה של המודסים למודוסים מינוריים ומג'וריים כאשר היוני, לידי והמיקסולידי נחשבים מג'וריים והדורי, פריג'י, איולי והלוקרי נחשבים למינוריים. ההבחנה נובעת מטיבה המינורי או המג'ורי של הדרגה השלישית. ברוב המקרים טיבה של הדרגה השלישית יהיה מאוד מוגדר (זה יהיה או מי או מי במול ובדר"כ לא שניהם) מה שמאפשר לך לצמצם את האפשרויות. ברמה השניה (איזה מודוס בדיוק) הדברים הופכים להיות מורכבים יותר. נניח שמנגינה מסויימת מתחילה ונגמרת בדו וכן כוללת את הצלילים הנוספים הבאים: מי במול, סי במול, לה במול ולה. הדו הראשוני והסופי רומז על דו כסולם הראשי, מכאן שמי במול (דרגה שלישית מינורית) מבשר על מינוריות. לה במול רומז שזה מינור טבעי, אבל לה רומז שזה דורי. הרמז עשוי להמצא בתפקוד של הלה/לה במול. האם זה צליל עובר שרק מוסיף "פלפל" או שזה צליל שחוזרים אליו שוב ושוב בתור מטרה? ברוב המקרים התשובה תהיה ברורה יותר אם בודקים את ההרמוניה. אם הדרגה הרביעית* היא מג'ורית אזי זה מן הסתם דורי, אם היא מינורית, זה מינור טבעי. כל זה בלי להתיחס לעובדה שסביר מאוד שיצירה מסויימת תשתמש בכמה סולמות בחלקיה השונים. כך שהניתוח יהיה תקף רק לחלק מסויים. * כלומר אותו אקורד שמופיע בהרמוניה ושצליל השורש שלו הוא הצליל הרביעי בסולם (פה). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד תוספת קטנה: ברוב היצירות הקלאסיות אין שמירה על הסולם לאורך כל היצירה, והיצירה נקראת על פי הסולם של המלודיה הראשונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה בעצם השאלה "באיזה סולם היצירה?" מעניינת? זה לא קצת כמו לשאול "באיזה צבע הציור?"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים שהקיטלוג של יצירות לפי סולם לא תמיד נחוץ. אני מנחש שאחת הסיבות שזה הפך לנושא לדיון היא שלאורך ההיסטוריה של המוזיקה לא תמיד היה מקובל לתת שם או נושא לכל יצירה, ולכן התפתח המנהג להבחין בין יצירות שונות על פי הסולם שבו נכתבו. לדוגמא, בין היצירות השונות שמשתייכות ל''פסנתר המושווה'' של באך מבחינים באמצעות ציון הסולם, וגם את הקונצ'רטים השונים שלו לפסנתר נהוג לכנות ''הקונצ'רטו בפה מינור'' וכדומה. עם זאת, המנהג הזה באמת התפתח בתקופות שבהם היה קל יחסית לשייך כל יצירה לסולם, מה שלא תמיד נכון היום. עוד סיבה חשובה לנתח יצירה מבחינה הרמונית היא רלוונטית בעיקר בתחום הג'אז - הניתוח ההרמוני מהווה בסיס להחלטה איזה צלילים יקבלו מקום מרכזי במהלך האילתור ואיזה לא, כלומר הניתוח ההרמוני הוא תכליתי ולא פילוסופי. אבל בג'אז כל רגע במוזיקה יכול לזכות בניתוח הרמוני נפרד, ובדרך כלל לא מנסים לשייך את כל היצירה לסולם אחד. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |