 |
|
 |
||
|
||||
 |
רובם לא בוגדים, הם תמימים. ההנהגה שלהם מצהירה שהם רוצים בטובתה של מדינת ישראל ויילחמו כאריות בכל מלחמת מגן שתיכפה עלינו (כאילו שזה לא מה שקורה עכשיו). לאור ההצהרות הללו, מעניין שאינם מוטרדים ממשמעותה של העובדה שהם זוכים לתמיכתם ש שזרמים אנטי-ציוניים מסוכנים כמו חד''ש ואף שמאלה ממנה, זרמים שבכל מקרה של מלחמת מגן יילחמו כאריות (אם כי לא בהכרח על ידי נטילת חלק פעיל בלחימה) נגד מדינת ישראל ולמען השמדתה (ולכן למען ג'נוסייד באוכלוסייה היהודית). מעניין שאינם מוטרדים מהתגובות הנלהבות, לא פחות, במדינות ערב, שמדברות על גילויי חולשה (אלא מה) ועל שבירת רוחם של הציונים. אין לי ספק שכוונותיהם של אנשים כעומר, לנדוור ודני הן חיוביות. אינני מאמין שאף אחד מהשלושה תומך רעיונית בחיסולו הפיזי של העם היהודי. דא עקא, בשל ליקוי עקבי בתפיסת המציאות והכפפתה (הכן עקבית) למשאלות לב גרידא נוצר מצב שבו כל אחד משלושתם בדרכו הוא (ואכן מדובר על שלוש דרכים שונות זו מזו) מקדם מטרה זו ומשתף פעולה בתמימות ולא במזיד עם האוחזים בה. כוונותיהם חיוביות, אך מעשיהם גורמים נזק בל יתואר. רק שמור עלי מאוהביי, עם שונאיי אסתדר בעצמי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המלחמה הנוכחית אינה מלחמת מגן, אלא מלחמה שפרצה כתוצאה מקריסת תהליך מדיני וחוסר רצון מצד מנהיגנו לשוב אליו. כל עוד יימשך מצב הביניים הזה של חוסר הגדרת גבולות למדינת ישראל תימשך המלחמה. הסכנה להשמדת מדינת ישראל (ולאו דווקא העם היהודי) נמצאת דווקא במדיניות הכוחנית שאינה יודעת מתי להפסיק והישענותה על כת משיחית שגוררת אותנו שוב ושוב לאותו הבוץ. יש כבר תקדימים היסטורים לדברים האלה - חורבני בית ראשון ושני וממלכת הצלבנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכך בדיוק אני מכוון בהגדרה 'סרבנות מציאות'. אתה מסרב להפיק את הלקחים המתבקשים מהאירועים ומנסה להכפיף את המציאות לאידיאולוגיה שלך שקרסה, במקום לבחון מדי פעם מחדש את הנחות היסוד שלך ולנסות להבין האם לאור המציאות ולאור התקדמות ההיסטוריה הן עדיין תקפות. יש שם בעברית להתנהגות כזאת, קוראים לזה 'אלימות'. המלחמה לא פרצה כתוצאה מקריסת תהליך מדיני - התהליך המדיני קרס כתוצאה מפריצת המלחמה. יש נטיה עקביתב בשיח השמאלני של השנתיים האחרונות לבלבל בין סיבה ומסובב (וגם בחלק מהשיח הימני הקיצוני - שם זה גם היה מאז ומעולם - אלא שאצל השמאל זה הפך לסטנדרט). אני מוצא את עצמי משתאה ונדהם כל פעם מחדש מהמחזה המתמשך של גדילתו העקבית של הפער בין המציאות לבין האידיאולוגיה של השמאל הישראלי, מבלי שמתבצע כל נסיון מצד אותו שמאל להקטין את הפער על ידי זניחת אותם חלקים באידיאולוגיה שלו שהתגלו עובדתית והיסטורית כמוטעים והרי אסון. כלומר, אם העובדות לא מתאימות לתיאוריה, אוי ואבוי לעובדות. אין לי ספק שכוונותיך חיוביות. אך לחלוטין לא ברור לי כיצד אתה יכול להמשיך באופן עקבי להתעלם לחלוטין ממציאות טוטאלית, מוחשית, מצמיתה, ולתאר דברים שאינם קיימים בפועל ולמעשה מתארים מעין נגטיב של המתרחש. בנקודה אחת אנו מסכימים - מדינת ישראל חייבת להיות בעלת גבולות ברורים על מנת להבטיח את קיומה ובטחונה לאורך זמן. אך נראה שאיננו מסכימים על מיקומם של הגבולות הללו או על התנאים שצריכים להתקיים מעבר להם. המצב הנוכחי הוא טוב לאין ערוך ממצב שבו ישנה מדינת טרור פלסטינית מעבר לגדר במרחק של כ-20 ק"מ מפאתי ת"א וכ-2 ק"מ מלב ירושלים, הפועלת באופן אקטיבי על מנת להשמיד את מדינת ישראל בגבולות 1948 ומספחת לתוכה מגוון של אלמנטים טרוריסטיים מכל המזרח התיכון ומכל העולם. ברשות הפלסטינית הדברים הללו קורים עדיין בצורה מתונה יחסית (אם כי עקבית), ומצב שבו הפלסטינים יקבלו עצמאות מדינית מלאה ירע את המצב עשרות מונים, בדיוק כפי שהקמת הרשות איפשרה להם לפתח מעבדות נפץ ולהוציא לפועל פיגועים הרסניים וקטלניים ברמות שטרם ידענו בטרם היותה של הרשות - מן הטעם הפשוט שהאמצעים המעשיים להוצאת פיגועים שכאלו לפועל לא היו בידיהם. האם יש צורך להזכיר שאש"ף הוקם לפני היות ה'כיבוש' במטרה לשחרר 'כיבוש' *אחר* - את הבית שלך? האם יש צורך לשוב ולהזכיר שמלחמת ששת הימים ותוצאותיה הן תולדה של איום קיומי, שנבע והתאפשר מגבולות המדינה באותו זמן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקום אחר ובאותו עניין המצאתי לתופעה את הכינוי "דיסוננסֶנס קוגניטיבי". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לזייף הגיון זה כמעט בלתי אפשרי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למותר לציין שלא אני שלחתי את ההודעה הזו. אבל אדרבה - להבא אני לא מכחיש דמויות וירטואליות הנושאות שמי לשווא. נראה אתכם מזייפים אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בסדר ליאור - אישית, אין מצב שאפילו אעלה על דעתי ''לזייף אותך'', כהגדרתך... אתה פשוט בלתי-ניתן לחיקוי, או להבנה (ואתה יכול להבין זאת כגנאי או כמחמאה - שתי האפשרויות תקפות כאן בה במידה, חוששני). פשוט, אחד נוסף כמוך עוד אין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התהליך המדיני קרס כתוצאה מועידת קמפ-דיויד. המלחמה פרצה לאחר מכן. מלחמת ששת הימים פרצה כתוצאה מסכסוך עם מדינות ערב שבסופה נשארנו עם אוכלוסיה פלסטינית גדולה שבמשך שנים רבות נמנעו ממשלות ישראל להחליט על פתרון בעינינה והשאירו את הסטטוס קוו בעינו. על כך אנחנו משלמים עד היום. האם אתה רואה אפשרות להמשך שליטה על אוכלוסיה פלסטינית גדולה? הנימוק הבטחוני של גבולות רחבים אינו תקף בתקופה של נשק טכנולוגי מתקדם, והיתרון הכמותי והאיכותי לצידנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התהליך המדיני לא קרס כתוצאה מועידת קמפ-דייויד. מיד לאחר הועידה נעשו מאמצים להמשיך את השיחות ולהתקדם, ויום או יומיים לפני פרוץ האינתיפאדה ברק אירח את ערפאת בביתו בכוכב יאיר. המלחמה פרצה בעקבות תכנון מוקדם, למרות ההצעות מרחיקות הלכת שהועלו בשיחות, ובניגוד להסכמים שאחת ממטרותיהם היתה לקבוע שהחל מרגע חתימת ההסכם ואילך ילובנו הבעיות מול שולחן המשא ומתן ולא באמצעים אלימים. מלחמת ששת הימים אכן הובילה למצב ללא מוצא מפני שממשלות ישראל השונות נמנעו מלקבל החלטות ברורות לגבי עתיד השטחים מחד ופעלו כאילו קיבלו החלטה לספח את השטחים מאידך מבלי שאכן החלטה שכזו עמדה על הפרק אי פעם. המלחמה הובילה להסרה, לפחות זמנית, אך יעילה של האיום הקיומי על ישראל מידי מדינות ערב ולו בשל העובדה שהוגדל בצורה משמעותית המרחק בין ריכוזי אוכלוסיה בישראל לבין הגבולות שעליהם היה יכול צבא זר להיערך ולהסתער. אתה מציע להחזיר את המצב הזה, ללא שום ערבות לכך שקרנבל האימה של 1967 לא יחזור, מה שאין כל סיבה להאמין שיקרה אם המדינה הפלסטינית תשתלט על ירדן (מה שבהחלט יש סיבה להאמין שיכול לקרות). אינני רואה אפשרות, צורך, תועלת או עילה להמשך שליטה על האוכלוסיה הפלסטינית לאורך שנים ועשורים, ולכן כפי שהסברתי אני דוגל בפתרון של כיבוש מלא, החזרת המנהל האזרחי על כנו, תהליכי דמוקרטיזציה וליברליזציה אמיתיים וכפויים בחברה הפלסטינית ולאחריהם נסיגה מרוב אם כי לא כל שטחי 1967. אולם בהחלט לא קודם לכן. הנימוק הבטחוני של גבולות רחבים תקף גם תקף בעידן שבו נשק טכנולוגי מתקדם ברמה כזו או אחרת נמצא גם בידי ארגוני הטרור, ובידי מדינות ערב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נושא הגבולות הרחבים אינו רלוונטי יותר, משתי סיבות: א. המדינה היחידה, לה יש צבא, המסוגל, מבחינה אנושית וטכנולוגית, להתמודד עם צה"ל, ויש לה גבול משותף עמנו, היא מצרים. כזכור, את העומק האסטרטגי בכיוון ההוא החלפנו בעומק מבוסס בחלקו על שלום, אך בעיקר על פירוז, דבר שלא ישתנה אחרי נסיגה. לצבאות הסורי, הירדני והלבנוני אין יכולת להתמודד עם צה"ל בלוחמה מערכתית, ולאחר נסיגה לגבולות 67 יהיה מדובר בהגנה על גבול, לא על "איזורי בטחון" מלאי אזרחים זרים (או לא אזרחים). מכאן, שמבינת לוחמה קונוונציונאלית, אין סכנה משמעותית בנסיגה לגבולות אלה. ב. אשר ללוחמה לא קונוונציונאלית - המצב הנוכחי, בו אזרחי ישראל מתגוררים _בתוך_ ריכוזי אוכלוסיה זרה, ואין גבול בין ריכוזים אלה לבין שאר האוכלוסיה, מאפשר שימוש הרבה יותר פשוט בנשק לא-קונוונציונאלי - בינתיים, נמצא כי נשק המתאבדים מספק את אוייבינו, בדרך כלל. אנחנו מתמודדים _עכשיו_ עם לוחמה לא קונוונציונלית, ונסיגה מעבר לקו גבול מוגדר ומגודר לא תגביר, ואף תקטין את אפשרויות ההתקפה הלא-קונוונציונאליות. לסיכום, גם מבחינה קונוונציונאלית, וגם מבחינה לא קונוונציונאלית, אין משמעות מרעה לנסיגה מן השטחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול לנמק את קביעה א' שלך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאז 1967 חלו כמה שינויים גדולים לרעה, וכיום בפשטות לא ניתן להגן על האוכלוסייה מגבולות אלו, בפרט עקב פרוייקטי הבנייה של אריאל שרון, הכוללים הרחבה של ראש העין עד מרחק 100 מ' מהקו הירוק, שורת יישובים חדשים, העיר מודיעין שפרבר שלה - מכבים - גובל בקו הירוק והעיר עצמה במרחק 4-2 ק"מ מהגבול, כפר-סבא שמתכננת אזור תעשייה בין העיר לקו הירוק, כביש חוצה ישראל הנצמד לגבול באזורי טולכרם וקלקיליה, ותנופת בנייה פראית בכפר-יונה, קילומטרים אחדים מטולכרם. זאת בהחלט בלא להתייחס למצב הבינוי בירושלים. אם אין בכוונתך להתחיל להרוס שכונות מגורים בתחומי הקו הירוק, ליצירת שטחי החיץ שנעלמו לאחר 1967, תיאלץ לספח שטחים מעבר לקו לצורכי הגנה קונבנציונלית, לא מהצבא הירדני בו אתה לפחות מזלזל, אלא מהצבא הפלסטיני שלא התייחסת אליו בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שעמית אמר. ב-1967 היה שטח הפקר משני צדדי הגבול. כיום אין. הן בגלל תנופת בניה מכוונת באיזור שבו היו בעבר השטחים הללו והן בשל התרחבות טבעית ותמימה של היישובים בקרבת הקו הירוק. כאשר מדברים, גם באופן קטגורי, על 'יצירת עובדות בשטח' מתכוונים בדיוק לכך. אפשר לתקוף את עצם יצירת העובדות הללו, אבל התקיפה נובעת מעצם ההכרה שלא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור (או להחזיר אותו רק במחיר בלתי נסבל בהחלט עד כדי כך שהוא כבר עולה על חסרונות המצב הקיים). כלומר, זה באמת המצב עכשיו. אפשר גם להביא כדוגמה את המצב בגבול הצפון, כאשר החיזבאללה ביצע את פיגוע הירי בכביש מצובה, פיגוע שלא היה מתאפשר כל זמן שצה"ל ישב ברצועת הבטחון. זו היתה דוגמה של 'משמעות מרעה' מין הבחינה טרוריסטית-קונבנציונאלית של אקט הנסיגה וקירוב הגבול אל מקומות יישוב וריכוזי אוכלוסיה (בסדרי גודל כאלה או אחרים). לא נוכל להרשות לעצמנו דבר שכזה לאורך כל גבול הגדה המערבית. בוודאי שגם המצב הנוכחי אינו אידיאלי, ולכן בכל מקרה נזדקק למעין 'רצועת בטחון' גם בשטחי הגדה על מנת למזער את הסיכונים של בחירה עתידית אפשרית באופציית הנסיגה החד-צדדית, על כל הבעיות המשתמעות מכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר הבהרתי, אם אינני טועה, כי לטעמי לגיטימי מצד ישראל לספח את ההתנחלויות ה_נושקות_ לגבול הבינ"ל, תוך נסיגת-יתר במקומות אחרים, לצרכים בטחוניים. עיון מפורט בהחלטות מועצת הבטחון הרלוונטיות, יתכן כי יאפשרו דבר כזה גם כן. לחילופין, כן, יתכן כי יהיה צורך לא רק לפנות התנחלויות, אלא גם כמה שכונות ויישובים _בתוך_ הקו הירוק, ולהחליפם בעמדות צבאיות. מה כל כך מופרך בזה? למדינת ישראל ישנה הסמכות לעשות זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון: פסקה ראשונה - "יתכן כי יראה כי החלטות אלה יאפשרו דבר כזה גם כן" במקום "יתכן כי יאפשרו דבר כזה גם כן." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החלטות מועצת הביטחון הרלוונטיות (מאתר משרד החוץ): 242: (תרגום פסקה מתחילת ההחלטה) "על השלום במזה"ת להתבסס על שני עקרונות: 1. נסיגה של כוחות ישראלים לגבולות שלפני מלחמת ששת הימים. 22. הפסקת כל התביעות ומצבי העויינות, וכבוד והכרה בריבונות, שלמות טריטוריאלית וחירות פוליטית של כל מדינה באיזור, וזכותן לחיות בשלום בתוך גבולות בטוחים ומוכרים, חופשיים מאיומים או פעולות כוחניות." לסיכום, ניתן, לעניות דעתי, לבצע תיקוני גבולות לצורך בטחון, תוך הצהרה על כוונה לסגת מהן (או לחכור את ההפרשים) לאחר הסכם שלום עם השכן הרלוונטי, בשל נימוקים בטחוניים, ובכל זאת להיות נאמנים להחלטה הנ"ל. שימו לב כי לא נובע מן ההחלטה הנ"ל כי על מדינת ישראל לסגת לגבולות שלפני מלחמת ששת הימים באופן חד-צדדי כתנאי מקדים לכל הסכם שלום, אלא שהסכם שלום צריך להיות מבוסס על הסכמה לנסיגה, תוך שמירה על בטחון ושלמות כל הנוגעים בדבר. אגב, ההחלטה איננה כוללת התייחסות למדינה פלסטינית - היא מתייחסת לנסיגה משטחי המדינות הסורית, המצרית והירדנית. מהבחינה הזו, כיון שכבר חתמנו על הסכם שלום עם המצרים והירדנים, שהשטחים שטחיהם לצורך ההחלטה, אני חייב, בדיאבד, לשאול האם החלטה זו עדיין בעלת תוקף חוקי, ומה משמעותה לאור הנסיבות. פרשנותי למעלה היא, כמובן, לא מוסמכת. 338: החלטה זו, שהועברה לקראת סוף מלחמת יום-כיפור, אינה מוסיפה דבר, חוץ מתמריץ נוסף ליישם את קודמתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאני רואה זאת, המצב הוא כזה: עד להשגת הסכם, גבולה הלגיטימי של מדינת ישראל הוא הקו הירוק - פשוט מכיוון, שזהו הגבול המוכר ע"י כל שאר אומות העולם. יחד עם זאת, היות ומעולם לא הוכרז קו זה כ"גבול רשמי וסופי ומוחלט" (הכוונה לקו בינינו לבין הפלשתינים, לא לאלה שבינינו לבין כל יתר שכנינו - אותם, כידוע, כבר ציירו הבריטים), אין שום מניעה, שבמשא-ומתן ישונה קו זה, תוך חילופי-שטחים הדדיים, בצורה כזו או אחרת - לדוגמא, אפשרי בהחלט שישראל תספח אליה את גוש עציון, את גילה ואת לטרון, ובתמורה תתן לפלשתינאים שטחים נרחבים בחלוצה, או במדבר יהודה. יחד עם זאת, חיוני שישמר איזשהו רצף הגיוני בין חלקי המדינה הפלשתינית השונים (מלבד בין הגדה המערבית לרצועת-עזה - שם זה, מה לעשות, בלתי-אפשרי) - ולשם-כך יהיה צורך לפנות לפחות את מרבית ההתנחלויות, ובוודאי ובוודאי שאת כל הקטנות והמבודדות שבהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הי-הי! מי הרשה לך לקלקל לדיפלומטי-האו"ם במחי-מקלדת קל את כל העבודה הקשה שלהם? סעיף 1. לא אומר שישראל צריכה לסגת לגבולות 67. הוא מדבר על "נסיגה משטחים שנכבשו" ולא "מ/ה/שטחים שנכבשו". המצאותה או אי המצאותה של הא-הידיעה הזאת משנה מאוד, כפי שאתה בוודאי מבין. הענין לא נעלם מעיני הדיפלומטים בזמנו, והם בכוונה הוציאו נוסח אחד, באנגלית, שבו אין הא הידיעה, ונוסח אחר,בצרפתית, שבו יש. ההבדל המכוון הזה הוא שאיפשר להחלטה להתקבל. ומאז, הישראלים מסתמכים על הנוסח האנגלי, והערבים- על הצרפתי, והסכסוך נמשך בדיוק כמו קודם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למדינת ישראל גם ישנה הסמכות להתאבד. מאחר שסמכות ואחריות כרוכות זו בזו, על מדינת ישראל להפעיל את סמכויותיה השונות תוך שימוש מקיף ויסודי באחריות ובשיקול דעת, ולהימנע מנקיטת צעדים שעשויים לפגוע באפשרות של המשך קיומה לאורך זמן. לטעמי, לגיטימי מצד ישראל לעשות מה שנדרש על מנת להבטיח את המשך קיומה ובטחונה, מה שעשוי לכלול גם טרנספר הדדי של אוכלוסיות פלסטיניות וישראליות כאחד וחילופי שטחים (כמו העברה של יישובים ערביים שעל הקו הירוק לריבונות פלסטינית בתמורה לסיפוח גושי התנחלויות). כמו כן יש לנקוט בגישה של סיפוח התנחלויות הנמצאות בקונצנזוס (ולו גם יחסי) כמו אריאל ומעלה אדומים, ובוודאי את כל השכונות מעבר לקו הירוק (שוב כמעלה אדומים, וכן כגבעת זאב ופסגת זאב). אתה מציע להזיז את הקו הירוק באופן אקטיבי מערבה, ולהחליף שכונות ויישובים בעמדות צבאיות, כלומר מעין רצועת ביטחון בגבולות הקו הירוק. ההצעה שלי הפוכה - להשאיר את הקו הירוק על כנו, לספח שטחים ממזרח לו, ולהקים מעין רצועת ביטחון על מספר קילומטרים נוספים ממזרח לשטחים הללו, תוך פינוי של יישובים ישראליים מערבה ויישובים פלסטינים מזרחה, בפיצוי הוגן ואף נאה. בוודאי שאת ההתנחלויות המבודדות, המרוחקות ואלה שלא ניתן, מעשית, להגן עליהן יהיה צורך לפנות ולהעביר בצורה מסודרת לריבונות פלסטינית (מקרה ימית אינו ראוי שיחזור). למתיישבים שיפונו יש צורך לתת 'סל קליטה' מכובד על מנת ליישב ולחזק את אחיזתנו בגליל ואף בצפון הנגב (לטעמי, עם כל הכבוד לחזונו המוצדק של בן גוריון, המצב בגליל חמור יותר ושיפור מהיר ככל האפשר של המאזן הדמוגרפי בו הינו בגדר הקריטי). מה שאסור לעשות, על כל פנים, הוא לסגת בצורה מבוהלת ולהמשיך לנהל את המלחמה הנוכחית בתנאים של נחיתות משמעותית לעומת המצב הקיים, באופן שיחייב אותנו לשוב ולכבוש את השטחים בחזרה תוך זמן קצר באבידות כבדות בהרבה, או לחילופין לשים קץ לקיומנו הפיזי בחלק זה של העולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשיטתך פחות שטח = פחות כח ואף מהווה סכנה עד כדי התאבדות. לדעתי מה שמחליש את המדינה הוא ההחזקה הבלתי נפסקת בשטחים והמלחמות המתמידות הנובעות מכך. כמובן שנסיגה חד צדדית מידית יהיה דבר לא נבון, אבל צריך לחתור כל הזמן ליציאתנו מהשטחים (שבוא תבוא) ולא לדחות את הפתרון לרגע האמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדינת ישראל היא בין המדינות הקטנות ביותר בעולם, ובוודאי בין המאוימות ביותר, אם לא המאויימת שבהן. נכון שפחות שטח אינו בהכרח פחות כוח, ולראיה מדינות גדולות עשרות מונים מישראל שאינן מסוגלות או אפילו לנסות לשלוט ולהחיל את ריבונותן וסמכותן על חלקים ניכרים משטחן הריבוני והמוכר. אולם יש לזכור שבמקרה של ישראל יש בעיה מסוג אחר: לא כמות השטח, אלא צורתו. רוב אוכלוסייתה של מדינת ישראל מרוכז ברצועה צרה ובמרחק של קילומטרים בודדים ממוקדי טרור ומשטחים ששימשו בעבר להיערכות מאסיבית של כוחות צבאיים, שייתכן שישמשו לאותה מטרה בעתיד במקרה של נסיגה מהם. הגבול האידיאלי לשם השגת בטחון מקסימלי הוא דווקא נהר הירדן - גבול טבעי, אחיד, קצר יחסית ונוח להגנה. מאחר שאין סימנים לכך שאכן נזכה לגבול ריבוני שכזה בעתיד הקרוב, יש לכל הפחות לשאוף לשפר את המצב הנוכחי ולהשיג את המירב ואת המיטב שאנו יכולים ומסוגלים לשאוף לו. מיטב זה כרוך בהחלט בהרחבה של גבולה החוקי והריבוני של ישראל מזרחה, תוך התחשבות בפיזור האוכלוסיה ובנתונים הדמוגרפיים והטופוגרפיים הנוכחיים כנקודת המוצא להרכבת השיקולים השונים לגבי מידת ההרחבה, מיקומה ואופייה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש נטייה מעצבנת להתייחס לכלל הציבור הערבי כמקשה אחת בשיקולים דמוגרפיים. (מעבר לעובדה שאכן יש קיפוח מתמשך של האוכלוסייה הערבית). למעשה, אם נעשה אבחנה ונשייך דרוזים, צ'רקסים ובדווים לציבור הנאמן למדינה, מסתבר שהבעיה הדמוגרפית בגליל מתרכזת בגליל התחתון מנצרת ומבואותיה עד בקעת בית הכרם בצפון, ומכביש שפרעם - אחיהוד במערב עד אזור צומת גולני - עילבון - דיר חנא במערב. בגוש זה, הכולל עיר יהודית אחת (נצרת עילית), יש רוב של יותר מ-80% לאוכלוסייה ערבית בעיקרה מוסלמית. בגליל כולו אוכלוסייה לא יהודית (כולל דרוזים, בדווים וצ'רקסים - והתייחסות לכלל יוצאי בריה"מ כיהודים) היא בסביבות 51% - אך באזורים כמו הגליל המזרחי יותר מ-90-80% אוכלוסייה יהודית, וכך גם בחוף הגליל ממערב לכביש אחיהוד - כברי, או מצפון לכביש נהריה - מעלות - צפת. ההבדל משמעותי: מדובר על יותר מחצי מאזור הרוב הלא יהודי בגליל, שלפי שיקולים "לאומיים" (ולא דמוגרפיים-דתיים) אוכלוסייתו יותר נאמנה לישראל מאשר לעם הפלסטיני. זה כולל למשל את אזור ההתיישבות הבדווית בגליל התחתון המערבי ואת הכפרים הדרוזיים בגליל העליון. קיימים עוד כמה כפרים מחוץ לגוש לב הגליל הערבי (כמו כפרי הזועבייה באזור רמות יששכר), אך משקלם באוכלוסייה הכוללת אינו משמעותי. את אזור ואדי ערה אפשר להעביר לרשות הפלסטינית בחילופי שטחים, ואף רצוי כי קשה לסמוך על נאמנות האוכלוסייה שם. בעיניי, המצב בצפון הנגב חמור בהרבה, גם בשל העדר חיץ ממשי בין האוכלוסייה באזור ובין אוכלוסייה פלסטינית בהר חברון, וגם בגלל תהליכי ניכור גוברים בין האוכלוסייה הבדווית למדינת ישראל. זאת בנוסף כמובן להעדר מוחלט של תכנון אורבני בשטחים נרחבים מבאר שבע לערד ומצומת קמה עד צומת הנגב ואפילו דרומה יותר בואכה מצפה-רמון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, הערה בנימה אישית במקצת - מזה זמן רב אני מוצא את עצמי קורא בענין את מאמריך ותגובותיך השונות מעל דפיו של אתר זה, ומוצא עצמי מתרשם לעיתים מזומנות מהיקף הידע שהנך מציג ומפגין וצורת הכתיבה. לכן אני מוצא לנכון לברך על שבחרת להגיב ולתרום לידיעתי את הפרטים השונים והמעניינים הללו. ולענייננו. האם אתה סבור שהעברת ואדי ערה בשלמותו על כרעיו ועל קרביו לריבונות פלסטינית היא צעד מעשי מחד וכדאי מאידך בשל ההשלכות הטופוגרפיות שלו על גבולנו? עדיין לא גיבשתי דעה בנידון, וכן התבוננות מהירה במפת ישראל אינה מאפשרת למיטב הבנתי והתרשמותי לחוות דעה מבלי להביא בחשבון מספר נתונים מעבר לנושא הגיאוגרפי והטופוגרפי, כגון קרבת האיזור לריכוזי אוכלוסיה ישראלים ותשתיות מדינה כגון כבישים שמשמשים רבים מתושביה היהודים של מדינת ישראל בדרך קבע מזה שנים רבות. איזור הגליל התחתון אכן מהווה מרכיב עיקרי של הבעיה. יש להשתדל שלא ליצור מצב שבו ישנו רוב יהודי מובהק בשני איזורים גיאוגרפיים שונים של מדינת ישראל, כשבתווך קיים שטח שבו המיעוט הערבי מהווה רוב מקומי בסדר גודל כזה שנותן בידו את הכוח לנתק בין שני חלקי המדינה באמצעים אלימים, בדומה לפרעות אוקטובר 2000 ואף בצורה חמורה בהרבה, שהרי היום ידוע שתשתיות טרוריסטיות של הרשות הפלסטינית וחיזבאללה חודרות ומחלחלות בהגדרה אל ריכוזי אוכלוסיה ערביים, וריכוזי אוכלוסיה אלה עשויים ליטול חלק פעיל למדי במתקפה רבתי עתידית על מדינת ישראל בידי ארגונים טרוריסטיים וצבאות סדירות כאחד על ידי ניתוק עורקי התחבורה מצפון לדרום ומניעת הובלה של כוחות ותגבורות צבאיות בין הצפון למרכז. מהי הצעתך הפרודוקטיבית בנוגע לבעיה שתיארת באיזור הנגב הצפוני, למשל בהקשר של איזורים שאליהם יש לעודד מתנחלים שיפונו להתרכז ולהקים יישובים חדשים על פי שיקולים דמוגרפיים ואחרים, כמו למשל נסיון להנעת תהליך מזורז של דה-פריפריאליזציה של כל השטחים מדרום לאשדוד, במיוחד מדרום לבאר-שבע? אגב, סיבה נוספת שלדעתי יש חשיבות מסוימת למתן עדיפות להתיישבות בגליל ולא בצפון הנגב היא בעיית השטחים הפתוחים. נכון לעכשיו אין למדינת ישראל עתודה כלשהי של שטחים שכאלה לצרכים צבאיים, תברואתיים כגון מזבלות, שטחים תעשייתיים ושמורות טבע, בסדר גודל דומה לזה שקיים בנגב בשום איזור אחר במדינת ישראל. אמנם מרבית השטחים הללו מתרכזים בדרום הנגב ובערבה ולא בצפונו (ולכן בין השאר ציינתי בפירוש דווקא את חלקו הצפוני של הנגב כאיזור שראוי לעודד מתנחלים מפונים להתיישב בו מחדש), אולם גם יצירת ריכוזי אוכלוסיה צפופים יותר באיזורים שכיום הם דלילים יחסית עשויה להשפיע בעקיפין על יכולת הניצול וההקצאה של שטחים למטרות שונות שאינן יישוב או תיירות באיזור הקרוב יחסית לשטחים הללו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גליל + ואדי ערה - אפריד לתגובה אחרת עקב האורך. באשר לצפון הנגב, אפשר להתחיל בגיבוש הסכמים עם האוכלוסייה הבדווית. היום יש 7 עיירות, אף אחת מהן לא סיפור הצלחה, ועוד שלושה יישובים בהליכי אישור מתקדמים. זאת מול סדר גודל של כמה עשרות יישובים מאולתרים של האוכלוסייה הבדווית, שיוצרים תמונת מצב חמורה ביותר מבחינה דמוגרפית ומבחינה סביבתית. מול אזור התעשייה הכימית ברמת חובב חיה אוכלוסייה בדווית בתנאים סביבתיים מהגרועים ביותר בישראל. גם ליד המזבלה של דימונה, או מאחורי אזור התעשייה של ערד, לדוגמא. יש לגבש, בשיתוף האוכלוסייה הבדווית, הכרה חוקית בסדר גודל של 10-15 יישובים בדוויים חדשים, לעמוד על כך שכל יישוב כזה יחליף את הסלאמס הקיים, ולהתחייב לפיתוח אזורי תעשייה משותפים למספר יישובים. המצב בו היישובים הבדוויים הקיימים נטולי תעסוקה, הפך אותם למוקדי פשיעה, גביית דמי חסות והברחות סמים ועובדים זרים. במקביל, יש לנקוט יד קשה כנגד תופעות הפשיעה, ולנתב בכך את האוכלוסייה למקורות פרנסה חוקיים. הדבר יחייב פעילות רצינית לסגירת גבול מצרים בפני הברחות, ייתכן בסיוע מחסומי פתע ומארבים על הכבישים בהר הנגב. לאור נכונות צה"ל כבר לפני כמה שנים לפנות את שדה התעופה הצבאי בתל מלחתה ("נבטים"), יש להשתמש בשדה זה - 20 ק"מ מזרחית לבאר-שבע - כשדה התעופה הבינלאומי השני של מדינת ישראל, עם חיבור מסילתי קצר (5 ק"מ) למסילה הקיימת באר-שבע - דימונה. בקרבת שדה התעופה יפותח אזור שירותים ותעשייה הקשורים לפעילות שדה התעופה. עם הוצאתה לפועל של תוכנית מגירה למסילת רכבת אשקלון - באר-שבע, יוכל שדה התעופה להיות עדיף על פני נתב"ג עבור כל האוכלוסייה מדרום לכביש קרית-גת - אשקלון, ומשוחרר ממגבלות טיסה לילית שמאפיינות את נתב"ג. בצד הכביש מצומת שוקת לערד, ניתן להקים יישוב המיועד לעובדי שדה התעופה הנ"ל. יישוב זה יוגבל בגודלו כדי לא לפגוע בהתפתחות דימונה כעיר מחוז של כ-100 אלף תושבים (מול 40 אלף כיום). במסגרת הרחבת דימונה, אפשר להקים את בית החולים בדימונה, שנמצא על הנייר קרוב ל-20 שנים, ופיתוח אזור תיירות ומלונות בירוחם הסמוכה, הקשור לאתרי תיירות וטבע במרחב (המכתש הגדול, ערים נבטיות עתיקות, פארק ירוחם, ריכוזי פריחת חלמוניות, נרקיסים ואירוסים ותיירות מדבר). סיבה נוספת - ומרכזית - לנטייתי להימנע ככל האפשר מהקמת יישובים יהודיים נוספים במרחב ב"ש - ערד - דימונה, היא רצון להימנע מפיצוץ עם האוכלוסייה הבדווית: פינוי בדווים ליישובי קבע כדי להקים יישובים יהודיים חדשים יתקבל בצורה גרועה מאוד באוכלוסייה הבדווית. על כן, הנטייה שלי היא פיתוח עירוני, (בעיקר באר-שבע ודימונה, וקצת שאר הערים באזור), ותכנון בו היישובים הבדוויים החדשים יימצאו ברובם במרחק כמה ק"מ מהכבישים הראשיים- ולהשאיר את עורקי התנועה פתוחים. במסגרת פיתוח זה, עיקר ההתפשטות של באר-שבע (גם לפי התוכניות הקיימות) יהיה לצפון-מערב. לשם כך, יש לסגור את מזבלת דודאים המפריעה להתפשטות העירונית. ציר נוסף יהיה לצפון-מזרח, לכיוון עומר ומיתר (באזור זה, ע"פ החלטת ממשלה, צפויים לקום עוד מספר יישובים חדשים, שלחלקם אני מתנגד). כתמריץ להגדלת האוכלוסייה בנגב, יש להרחיב את תקנות שבס האוסרות בנייה צמודת קרקע באדמות מדינה ביישובים עירוניים במרכז הארץ, ולהחילן על כל המרחב שבין חיפה לאשדוד (כולל), יחד עם הרחבת מושג יישוב עירוני לצורך האיסור - תוך כדי מיצוב הנגב כאזור בו ניתן לגור בבנייה צמודת קרקע. הדבר גם ימנע את האנומליה של עיירה כמו כפר-יונה, עם 11 אלף תושבים ותוכניות בנייה ל-40 אלף תושבים, ש-80% מהם אמורים לגור בבנייה צמודת קרקע - בזבוז שהמדינה לא יכולה להרשות לאזרחיה במרכז. במסגרת זו, אפשר לשקול ברצינות גם הקמתם בצפון הנגב של מספר יישובים המיועדים לאוכלוסייה ערבית מצפון ומרכז הארץ, ולהחיל את תקנות שבס גם ביישובים ערביים במרכז המתקרבים למיצוי השטח הזמין לבנייה. הרחבת באר שבע בצורה משמעותית לצפון מערב, יחד עם הרחבת היישוב להבים מול רהט, תשמור על שני עורקי התחבורה לבאר שבע מהצפון פתוחים. עורק התחבורה מבאר שבע לכיוון מצפה רמון יישמר פתוח, עקב מגבלות סביבתיות המחייבות את פינוי האוכלוסייה בטווח של 5-10 ק"מ מאזור התעשייה ואתר הפסולת ברמת חובב, וכן טווח ביטחון ממפעלי תע"ש ברמת נוקד. פיתוח שדה התעופה בתל מלחתה, ומכלול תעשייה ושירותים סביבו, יאבטח גם את הדרך מבאר-שבע לדימונה, בעוד שלערד יישמר ציר מישור רותם - חתרורים, לאור קיומן של ארבע עיירות לאורך הכבישים לערד (לקייה, חורה, כסיפה וערערה בנגב). מסילת רכבת נוספת תצא מדימונה דרך ירוחם אל מצפה רמון, וכן תיסלל סוף סוף המסילה לאילת - וממנה שלוחה אל מפעלי ים המלח. כן תיסלל מסילת רכבת לניצנה. אזור ניצנה - קציעות יפותח כגוש התיישבותי, בהעדר אוכלוסייה בדווית וצורך לחזק את קומץ היישובים באזור. כמובן שהדבר פוסל על הסף הקמת תחנת כח גרעינית באזור שבטה, שמימושה יהווה מכת מוות לפיתוח חבל ניצנה. אני מתנגד, כבעבר, לשורת היישובים עליה החליטה הממשלה לאורך גבול מצרים בחולות חלוצה דיון 621, החלטה שהיא חסרת היגיון תכנוני. על היישובים המוצעים ליצור גוש התיישבות ברור, בו משתלבים ארבעת היישובים הקיימים בחבל ניצנה. אני גם מתנגד למדיניות עידוד התיישבות בודדים בנגב. דיבורי ראש המועצה האזורית רמת הנגב על כ-60 חוות מצומת הנגב עד מצפה רמון הם מוגזמים בהחלט. אפשר לשקול הקמת 10-5 נקודות נוספות לאלו הקיימות, במקומות אסטרטגיים ורק לאחר מציאת בסיס כלכלי לחוות אלו. יש ליישם החלטת ממשלה משנות ה-70', ולהעתיק את מפעלי תע"ש מאזורי רמלה, רמה"ש ואחרים למתחם הגדול ברמת נוקד (לשעבר "רמת בקע"), שהוקצה עבור תע"ש לפני יותר מ-20 שנים. יוקצו שטחים לפיתוח תיירותי ושימור טבע באזור בקעת באר-שבע וערד, שהוא כיום בבחינת "לוח חלק" עבור המטיילים בארץ - למרות שבו נמצאות אוכלוסיות חשובות של אירוסים (אירוס שחום) וסביבו ריכוזי פריחה של נרקיסים וחלמוניות, ושרידים קדומים שרק שניים מהם כבר עלו על מפת הטיולים (תל ערד ותל באר-שבע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי ואדי ערה: מבחינה בטחונית, חשיבות השטח כנראה נמוכה יותר מזו של מורדות השומרון השולטים על גוש דן. לעומת זאת, השטח נשלט באופן מוחלט ע"י כפרים ערביים, שמאז 1948 היו הסמן הרדיקלי של האוכלוסייה הערבית בישראל. אום אל פאחם גובלת בקו הירוק מחד, ובכביש ואדי ערה מאידך. תוכניות בנייה מאושרות הולכות לקרב עוד יותר את אזורי המגורים העירוניים לכביש הראשי. מבחינה טופוגרפית, הקשר של ואדי ערה לישראל (עמק יזרעאל והשרון) טוב יותר מהקשר לשומרון, עקב רכס הר אמיר שמדרום לואדי ערה. עורק התחבורה משמש בעיקר לקשר ממישור החוף לעפולה, בית-שאן ונצרת עילית, כמו גם ליישובי העמקים. מנגד, לאורך ואדי ערה יש כיום 3 יישובים עירוניים ערביים - אום אל-פאחם, ערערה (שאוחדה עם ערה) וכפר קרע. יישוב עירוני נוסף שברצוני להעביר לרשות (אך לא ברצף עם ואדי ערה) הוא בקה אל-ע'רביה. בשטחים אלו יש יותר מ-100 אלף נפש. מנגד, יש בשטח 2 יישובים יהודיים בקו הירוק - מושב מי-עמי והעיירה קציר. עקב מיקומם, ניתן לשמור על אופציה למסדרון צר מדרום לואדי ערה המשאיר את השניים בריבונות ישראלית, אך הדבר יגרום בעיות אבטחה באם האוכלוסייה תיהפך עויינת, ומוטב יהיה לפנותם במסגרת הסכם חילופי שטחים. אפשרות שחשבתי עליה כבר מזמן, היא כריית מנהרה באורך כ-20 ק"מ, ממבואותיו המערביים של ואדי ערה לכיוון צומת מגידו. בתמורה להשארת שטח המנהרה (מתחת לקרקע) בריבונות ישראלית, תאפשר ישראל מנהרה דומה מאזור תרקומיא (הר חברון) לבית חנון (חבל עזה). במנהרה זו (ייתכן מספר מנהרות צמודות) יועברו כביש דו מסלולי מהיר, מסילת רכבת, קווי חשמל ומים ואולי תשתיות נוספות. מציקים לי ואני מסיים להלילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עמית, תודה על שתי התשובות המפורטות והמחכימות. חוששני שמעבר לכך אין לי מה להוסיף. הידע שלי בנושאים הנידונים אינו רב כפי שהייתי רוצה שיהיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אך עד שיתחילו לחפור אחת ממנהרות אלה יהיו כבר: רכבת תחתית וחמישה איים מלאכותיים בתל אביב. ב. ראש ממשלה מזרחי מטעם הליכוד. ג. מזרח תיכון חדש. ד. מס הכנסה שכולם אוהבים. ה. האייל האלמוני יצא מאלמוניותו. וכל אחד מוזמן להוסיף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשרות ה' נראית לי הסבירה ביותר. עם זאת לגבי אפשרות א' - מאיר שטרית הודיע אתמול שיתמודד על ראשות הליכוד לבחירות שאחרי הקרובות. (בנוסף לסילבן שלום ואולי שאול מופז, שכנראה גם יעמידו את עצמם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רעיון נהדר יחפרו מדינה לפלשטנים מתחת לאדמה במנהרות וחללי מגורים ואלו היהודים יקבלו את ארץ ישראל של מעלה. איך לא חשבו על זה קודם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאז"נ מתנגדים רוב תושבי המשולש לסיפוח למדינת פלסטין אם תקום, ורוב עוד יותר גדול מכלל אוכלוסית ערביי ישראל. אבל אין לי שום ספק בכלל שאתה מכיר את הנושא הרבה יותר טוב ממני. לכן: 1. איך אתה רואה את ההכנות והביצוע של תוכנית העברת אוכלוסיה כזו על רקע התנגדות האוכלוסיה עצמה? 2. מה אתה רואה כהשפעות הסבירות או האפשריות של העברת אוכלוסיה כפוייה כזו על הנאמנות למדינה של שאר האוכלוסיה הערבית שלא תועבר? ______________ עדי סתיו, בהחלטה להפסיק לזהם את האייל בשטויות ולהתחיל לכתוב לעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התנגדות תושבי המשולש קיימת וידועה. יותר משהתנגדות זו מרמזת על נאמנות למדינה, היא מרמזת על חשש מהרשות הפלסטינית ורצון להמשיך וליהנות מהיתרונות הכלכליים (היחסיים) של חיים בישראל, בלי לשלם את המחיר. אין המדובר בגירושם, אלא בשינוי הגבולות. איש לא ייעקר ממקומו, ולכל היותר יפונו תושבים יהודיים בשני יישובים בשטח. אני מוכן גם להתחייב לא להפקיע קרקעות לצורך תיחום הגבול החדש, ואם תופקענה כאלו יוכלו התושבים לקבל פיצוי קרקעי מאותן אדמות מדינה שנמצאות בשטח ותעבורנה אף הן לתחומי הרשות. מה בדיוק הם יעשו? שיוכיחו לי שהם רוצים להיות ישראלים ולא לחתור תחת יסודות קיום המדינה. הרי אם ייצאו לשרוף דגלים ולזרוק אבנים, הם יחזקו את הלגיטימיות של הדרישה להתנתק מוואדי ערה. אני לא רואה את תושבי ואדי ערה נוהרים בהמוניהם לעבור ולגור בחדרה כדי להישאר אזרחים ישראליים. זו שאלה מעניינת: האוכלוסייה ברובה לא רואה את עצמה כישראלית (אלא פלסטינים אזרחי ישראל), אך לא רוצה לשלם את המחיר על החלטותיה. האם נראה עתירה להאג בדרישה מישראל לשמור על ואדי ערה בריבונות ישראלית? תרגיל אפשרי במקרה כזה (אך לטווח רחוק) הוא של פרישת האוכלוסייה היהודית בישראל ממדינת ישראל. זה נשמע היום מופרך לחלוטין, אך אני לא פוסל אפשרות בעוד 30-20 שנים למצב בו, כדי לשמור על רוב יהודי, ובהתנגדות האוכלוסייה הערבית לניתוקה מישראל, תתנתק האוכלוסייה היהודית, ותכריז על מדינה בגבולות מקוצצים משמעותית, אך יציבים מאוד מבחינה דמוגרפית. בהנחה של התנגדות האוכלוסייה, ניתן בשלב הראשון להסתמך על כביש יקנעם ותשתיות לאורכו. תשתיות העוברות דרך ואדי ערה ינותקו בקצה אחד, כך שישרתו את תושבי האזור בלבד. ישראל תודיע על תקופה מסויימת מוגדרת (4-5 שנים) במהלכה תמשיך לספק חשמל ומים לוואדי ערה, והבהרה שעד תום התקופה תצטרך פלסטין העצמאית לספק תשתיות ליישובים אלו. אני מוכן גם להקצות סיוע כלכלי למשך תקופת המעבר הנ"ל, שיאפשר ליישובים להתארגן לעצמאות כלכלית. בתקופת המעבר, יתאפשר מעבר עובדים יומי ללא הגבלה (כמו היום) מיישובי ואדי ערה לישראל, דרך נקודות ביקורת. כבר היום ממילא כל פעם שיש חשש לפיגוע, מוקמים מחסומים ביציאות מוואדי ערה. מהלך ההתנתקות, יביא לזעזוע רציני במפה הפוליטית של האוכלוסייה הערבית בישראל. בעוד שזה לא ישפיע במיוחד על אלו הנאמנים לישראל (דרוזים, בדווים), הדבר ימלכד לחלוטין את האוכלוסייה הערבית האחרת: ככל שיביעו התנגדות אלימה לרעיון, כך תגבר התמיכה בציבור היהודי בישראל ברעיון להתנתק משאר האוכלוסייה הערבית גם כן. לדעתי זה הסיכוי הטוב ביותר מחד לבלום את השפעת התנועה האיסלאמית, שמוקד כוחה ביישובי המשולש, ומאידך להביא לחשבון נפש בקרב האוכלוסייה הערבית לגבי מידת נאמנותה למדינה. המצב בו ציבור גדול בישראל מזדהה עם מדינה עויינת, מסוכן לישראל, ובפרט כאשר אין היום כמעט ביקורת בציבור הערבי-ישראלי על הרשות הפלסטינית. מדוע מעולם לא שמעתי על הצעה שערביי ישראל ינהלו את הר הבית תוך התחשבות ברגשות יהודיים? במקום זה, כצפוי, קיבלנו השתלטות של התנועה האיסלאמית על הר הבית, והריסה שיטתית של כל שריד קדום למוחמד בהר הבית. ומדוע אין היום מנהיג ערבי ישראלי שמתייצב בגלוי כחלק מהשמאל הישראלי ואומר שאין מה לדבר על זכות השיבה? הציבור הערבי-מוסלמי בישראל מזדהה היום יותר מאי-פעם עם הפלסטינים, ונאמנותו למדינת ישראל הולכת ודועכת (ולמרבה הצער גם הממשלה לא עושה דבר לשמר את הקיים). במקביל לשינוי הגבולות, בכוונתי לדרוש שירות לאומי חובה מכל האוכלוסייה בישראל - גם חרדים וגם ערבים. זה לא חייב להיות שירות בצה"ל, ומבחינתי זה יוכל להיות גם שירות קהילתי ביישוב עצמו, בכפוף לקריטריונים מוגדרים. מי שיסרב לשירות לאומי כזה, אינו צריך להיות אזרח המדינה. אין לי ספק שיהיו לא מעטים בקרב ערביי ישראל שלא יאהבו זאת, ועדיין חשוב לציין שהסמן הרדיקלי נמצא בוואדי ערה. אלו שלא יהיו מוכנים לשירות לאומי אזרחי, יוכלו להישאר במקום מגוריהם אך ללא זכויות אזרח בישראל. במקביל, יש לתת שוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבת על הסכנה, שאם תיתן את ואדי ערה, ערביי נצרת והנגב ירצו גם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סביר לדעתי שהם לא ירצו לאור המצב ברשות הפלסטינית. אם הם כן, אוכל להציע להם אוטונומיה מסויימת ואפשרות לאזרחות פלסטינית, כאשר השטח בריבונות ישראל, בדומה לאוטונומיה הבאסקית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם ערביי הגליל והנגב לא ירצו בגלל המצב ברשות הפלשתינית, מדוע שערביי ערה כן ירצו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטינה שחשים אזרחי ישראל היהודים כלפי הערבים כיום אינה בעיקר בגלל אלימות אלא בגלל בדלנות. אני לא רואה למה התנגדות לתוכנית העברת האוכלוסיה תראה לציבור היהודי כבדלנות. תחשוב על הרטוריקה: "זורקים אותנו לכלבים", "גזענות", "ישראל מפקירה את אזרחיה הערבים למרצחי ערפאת" וההדים שאלו יעוררו באוזני הציבור הערבי בישראל, הציבור היהודי בישראל, והקהילה הבינלאומית. אחר-כך תחשוב על הצורה שיצטיירו בתקשורת פעולות הנקם של הפלסטינים בערביי ואדי ערה המתונים יותר "המשת"פים" בהמשך. נראה לך שהשמאל הישראלי יוכל לעמוד מנגד? אני לא יודע אם אני אוכל, ואני שמאל מתון מאוד. בכל אופן, אם מבצעים העברה כזו כדאי לעשות אותה בחטף, כי האוכלוסיה המיועדת להעברה תנסה להתנגד מצד אחד, ולצבור נקודות אצל המדינה הפלסטינית מצד שני. מה שמטריד אותי לגבי האוכלוסיה הערבית של הגליל והנגב היא שהם ירגישו שמקומם במדינת ישראל כבר לא מובטח, ולכן כדאי ללכת על בטוח ולצבור את הנקודות הנ"ל מראש. זאת אומרת – יכול להיות שהעברת אוכלוסיה דווקא תאיץ את מגמת הבדלנות הערבית בישראל ולא תבלום אותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התנגדות לתוכנית העברת האוכלוסייה תיתפס כניסיון להחזיק את החבל בשני קצוותיו. מחד רצון ליהנות מהחיים הטובים ומאידך אי נכונות לקיים את החובות האזרחיות. אין המדובר רק בשירות לאומי, אלא גם בשמירה על חוקי המדינה וגילויי אזרחות טובה. מדוע כל כך הרבה מתאבדים חודרים דרך ואדי ערה? אם האוכלוסייה בוואדי ערה היתה מגלה איכפתיות, היה ניתן לבלום כמעט כליל חדירת מתאבדים באזור זה ע"י דיווחי אוכלוסייה מקומית על חשודים בשטח, גם בלא גדר הפרדה מגלומנית ויקרה. אני יכול לציין רק מקרה אחד בשנה האחרונה, בו דיווח תושב אום אל פאחם על מתאבד (ונפצע קשה), ולפי "הארץ" גם לא זכה לעודף אהדה בעירו לאחר מכן. כמו כן, הייתי מציין שבעוד שהסתובבתי לא מעט, גם לבד, בנצרת ובגליל, מעולם לא נכנסתי ואפילו ברכב ליישובים הערביים בוואדי ערה, מעבר לכביש הראשי. מצב זה מאפיין לדעתי לא מעטים בציבור היהודי בישראל, שמסתובב ברחבי הגליל כחלק בלתי נפרד מישראל, אך מדיר רגליו לחלוטין מוואדי ערה. במידה רבה האזור אינו מתפקד כחלק ריבוני של מדינת ישראל ולמעט קומץ שוטרים ופקחים רוב מכריע באוכלוסייה לא נכנס לוואדי ערה. (מצב דומה אגב מתפתח בצפון הנגב באזורי האוכלוסייה הבדווית, או בשכונות הסלאמס של לוד ורמלה - אך הגיע לשיא בוואדי ערה, עוד לפני הסכם אוסלו). מי שירצה לשמור על אזרחותו הישראלית, יוכל לעשות זאת - אך ייאלץ לעבור לגור בתחומי ישראל, ואם הוא בגיל המתאים לעשות שירות לאומי כפי שציינתי בתגובתי לעיל. אינני רוצה בגבולות סגורים כפתרון ארוך טווח. כך שכל מי שחושב שהוא עלול להיות בסכנה כתוצאה מההתנתקות יוכל לעבור לתחומי ישראל. התהליך חייב להיות מלווה בשוויון זכויות מלא לאלו הנשארים ומקבלים על עצמם נאמנות לישראל. אם יושאר המצב הקיים של קיפוח מובנה, סביר שכדבריך תועמק הבדלנות הערבית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עמית, ברשותך מספר שאלות: א. עד כמה פרקטית או רצויה לדעתך העברת המשולש אל מחוץ לגבולות מדינת ישראל? נראה שלגבי טירה וקלאנסאווה זה די מסובך (גם הודות לכביש חוצה ישראל שנוא נפשך...) אבל לגבי טייבה זה נראה פשוט למדי ואף רצוי ביותר מסיבות בטחוניות ופליליות כאחת. כבונוס אולי ניפטר מאחמד טיבי (בהנחה שהיו"ר שלו יחפוץ בו). ב. מה לגבי ישובי קו תפר בין המשולש לואדי ערה (ג"ת, ברטעה, באקה אל גרביה)? ג. על מה אתה מתבסס בקביעה שהסמן הרדיקלי הוא בואדי ערה? הלא התנועה האיסלמית אינה פעילה רק בעירו של השייח ראאד סאלח. נראה לי שאזור לב הגליל (סחנין, עראבה, בעיינה ועוד) בעייתי לא פחות ומבחינות רבות מהווה מדינה בתוך מדינה עם נוכחות אפסית של זרועות אכיפת החוק. כמו כן, גם בל"ד של עזמי בשארה היא גנרטור רב עוצמה של חשיבה רדיקאלית. דומני שמקור כוחה העיקרי בגליל. ד. איזה מסר תעביר העברת ואדי ערה לערביי הגליל היודעים היטב שניתוקם הפיזי מישראל בלתי מעשי לחלוטין? בעיקר את זה שמדינת ישראל רואה בהם גיס חמישי והיתה נפטרת מהם בחפץ לב. אגב לגבי ואדי ערה כדאי להזכיר כי האזור לא נכבש במלחמת העצמאות אלא הועבר לשליטת ישראל בהסכמי שביתת הנשק עם ירדן (משיקולים תחבורתיים אסטרטגיים). בחוכמה שלאחר מעשה אפשר לראות בכך טעות חמורה ובכיה לדורות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א1. ניתוק טייבה אינו מסובך, אולם ליישוב יש חשיבות אסטרטגית עקב מיקומו מעל מישור החוף. עם זאת, לא אתנגד להעברת טייבה שבעורפה אין התנחלויות. עקב גושי התנחלויות, אין בכוונתי להיפרד מאזור כפר קאסם (הגם שאזור כפר קאסם וכפר ברא הוא מוקד נוסף של התנועה האיסלאמית). א2. לא ניפטר מאחמד טיבי, שגר בשנים האחרונות בירושלים ולא בטייבה. ב1. ברטעה מבחינתי היא חלק בלתי נפרד מגוש ואדי ערה (למרות ששם כן הייתי). ב2. אם פיספסת, דיברתי במפורש על העברת באקה אל-ע'רבייה - ואפשר גם את ג'ת. ג. בעיני, האיום של התנועה האיסלאמית מסוכן יותר מכל גוף חילוני. מצב ה"מדינה בתוך מדינה" בגליל מרוסן משהו בכך שיש נוכחות ישראלית רבה, מי שגר בגוש שגב נוסע הרבה דרך עראבה, סח'נין ודיר חנא. תושבי נצרת עילית נוסעים כל הזמן בדרכים הראשיות בנצרת, ויש גם תיירות מחו"ל בנצרת, כפר כנא ואחרים. ככל הידוע לי, מוקד הפעילות הוא בואדי ערה: אזור שאוכלוסייתו הערבית מוסלמית ב-100%, ועובר הקצנה דתית חריפה. כבר התרחשו כמה פיגועים ע"י תושבי האזור, עוד לפני מלחמת הימים הנוראים, וזכורים לדיראון עולם למשל הרצח הכפול ביער מגידו (1999) וליל הקילשונים (1992). ד. על ההתנתקות בוואדי ערה להיות חלק ממכלול צעדים. אם היא תבוא לבד, זה המסר היחיד שיועבר. היא צריכה לבוא עם צעדים אחרים, המבהירים נכונות המדינה לדף חדש עם אזרחיה הערבים. לא נתייחס למה שהיה בעבר, וניתן שוויון מלא, אם מעתה ואילך יגלו את הנאמנות האלמנטרית למדינה (שוב, לא דווקא שירות צבאי. אפשר שירות לאומי קהילתי). מי שלא רוצה, יוכל להישאר כתושב אך לא כאזרח. (מבחינתי, זה נכון גם למגזרים ואנשים אחרים שאינם מוכנים להשתתף בנטל). ה. לגבי הסכמי שביתת הנשק - תקף גם עבור שאר היישובים הערביים לאורך הקו הירוק: המשולש הדרומי, סנדלה ומוקייבלה. במשולש הדרומי - כפר קאסם, טירה, קלנסואה, נראה שהיה הכרח בשליטה על שטח זה להגנת מישור החוף. ואגב, זה לא היה כל כך מרצון טוב: ישראל תיכננה, במרץ 1949, את מבצע "שן תחת שן" לכיבוש צבאי של ואדי ערה עם נסיגת הכוחות העיראקיים. פקודת המבצע בוטלה ממש ברגע האחרון. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |