בתשובה לעומר, 21/02/23 12:49
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הידעת? ההחלטה ב-1948 לדחות את העיסוק בחוקה היתה עמדת מיעוט שבסוף התקבלה על ידי הועדה. עמדת המיעוט היתה של מפא״י וחזית דתית מאוחדת. הקטע הרלבנטי מאתר הכנסת: ״מנסחי מגילת העצמאות רצו בכינון חוקה למדינת ישראל. בהכרזת העצמאות נאמר: "אנו קובעים, שהחל מרגע סיום המנדט... ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה, שתיקבע על ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948, תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית...". לפיכך, הקימה מועצת המדינה הזמנית, בימים שטרם קום המדינה, ועדה לענייני חוקה בראשות ד"ר זרח ורהפטיג. תפקידה של הוועדה היה להכין הצעת חוקה לפרלמנט הבא, ואולם עם התקרב מועד הבחירות לאספה המכוננת (בינואר 1949), התעוררה מחלוקת בוועדה זו אשר לכינון חוקה. הרוב בוועדה (מק"י, מפ"ם, המפלגה הפרוגרסיבית, ציונים כלליים וחירות) טענו שהאספה המכוננת חייבת לכונן חוקה ולהתפזר לאחר אישורה, שכן בהכרזת העצמאות נקבעה מחויבות משפטית ומוסרית לכונן חוקה. יתר על כן, לדעתם עצם קבלת החלטת החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947, שבה נאמר כי "האספה המכוננת של כל מדינה, היהודית והערבית, תתקין חוקה דמוקרטית למדינתה", מחייבת כינון חוקה. המיעוט (מפא"י וחזית דתית מאוחדת – המפלגות הדתיות הציוניות המזרחי והפועל המזרחי והמפלגות החרדיות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל) ובראשו יושב-ראש הוועדה ד"ר זרח ורהפטיג, הציע שלא לחייב את האספה המכוננת לכונן חוקה בשלב זה, בטענה שלהכרזת העצמאות אין מעמד משפטי מחייב ולכן אין מחויבות לכינון חוקה. אשר למחויבות להחלטת האו"ם, על פי עמדה זו, המדינה הוקמה לאחר ניצחון במלחמה שנכפתה עליה, ולא בשל קבלת ההחלטה באו"ם. בסופו של דבר התקבלה דעת המיעוט, שהתנגד לכינון חוקה מיד, והאספה המכוננת הפכה לכנסת הראשונה. סמכויותיה של האספה המכוננת עברו לכנסת הראשונה ולכנסות הבאות אחריה. כתוצאה מכך, הכנסת מוסמכת לחוקק חוקים בעלי אופי חוקתי.״ והשאר היסטוריה... אפשר לראות את החוט המקשר בין משק כנפי הפרפרים באותה ועדה ב - 1948 לבין הטייפון שצפוי לנו ב - 2023. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כבר אז החרדים התנגדו לחוקה כדי להנציח את המעמד האוטונומי של הקהילות שלהם. סחתיין על הראייה הפוליטית לטווח ארוך (שלהם). יחד עם 400 האברכים הפטורים משירות של אלו כנראה שני החטאים הקדמוניים המזיקים ביותר של בן גוריון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה שאתה רואה את האשמה בחרדים, אני רואה אותה בעיקר בחטאים של מפלגות השלטון החילוניות. אז מפא״י והיום הליכוד - מהפך אל הפחת. אותו ״הופה הולה״ הישן והטוב של טוביה צפיר - זה לא סיפור חדש. אבל למרות שזה סיפור ישן, נראה לי שזה גם לא ״הסיפור שאינו נגמר״, כי הנה נראה שהדינמיקה הזאת מובילה אותנו (לצערי) אל הפרקים האחרונים שבספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והרי כתבתי שחור על גבי עיתון, שהחטא הקדמון הוא של בן גוריון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המספר 400 הוא לא מספר שמתועד בדוקומנטים רשמיים כמתן פטור ל-400 בחורי ישיבה בלבד,אלא נסוב אודות שאילתה בוועדת חוץ ובטחון מ- 10/1948 ודב"ג השיב שפנו למשרד הביטחון אנשי האגודה בבקשה להסדיר פטור ל400 בחורי ישיבה ספציפית. אין שום מקור שטוען שהפטור היה ל-400 בחורי ישיבות בלבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והרי זו הבעיה. שלא הגדירו בחוק מספר סף ולכן עם השנים הוא התנפח אקספוננציאלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגדרות בחוק הן הבעיות הטכניות ולא היא הנותנת. האמת ההיסטורית היא שההתנשאות הישראלית הטיפוסית הייתה גורם חשוב (ולא רק) להתנתקות החרדים מהגיוס לצה"ל. לאחר הכרזת האום על תוכנית החלוקה ב- 29.11.47 צעירים חרדים רבים התגייסו לשירות העם/צה"ל ולחמו במלחמת העצמאות. כל העיתונות החרדית הקובעת של אגודת ישראל; היומן, דגלנו - שיצאו בין השנים תש"ח-תש"ט הזדהו הזדהות מלאה עם הלוחמים והמוטיבציה האישית שלהם הייתה גבוהה ביותר. כך למשל בשבט תש"ח, המרכז הארצי של אגודת ישראל הוציא חוזר בזאת הלשון: 'לכל אלו אשר טרם נענו לקריאה זו, אנו פונים עתה באופן אישי כדי לעוררם על חובתם לעמם ולארצם בשעה קשה זו. יד המרצחים מתנכלת לכל מי אשר בשם ישראל יכונה, ולכן אין איש מישראל אשר יהיה פטור מלהגן על הנפש והרכוש. 'האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה ?!'. אגודת ישראל תפעל בכל חומר האחריות כדי להוקיע את ההשתמטות בכל צורה שהיא' בנימין בראון כותב כי ' הזדהות זו דעכה כעבור זמן קצר, לא מסיבות אידיאולגיות, אלא בשל ריבוי הדיווחים על זלזול בחיילים הדתיים ובאורחות חייהם' 1 וכך הנימוקים להתנגדות לגיוס נאחזו במגוון סיבות 2 שלא היו קשורות באמת לסיבה האמיתית שבגינה החלה ההתנכרות למוסדות הצבא. הפרשות הללו גרמו לכך שהמגמה השתנתה בצורה קיצונית וחריגה. אותו עיתון - יומן - שרק לפני כן תמך תמיכה מלאה בגיוס, התחיל לכנות את הצבא בעקבות האירועים 'יבסקיזם'- (יבסקציה) וכל הממסד הרבני דתי התגייס כדי לשחרר את בחורי הישיבות מהצבא. ראש הלוחמים נגד גיוס בחורי הישיבות- עד יום מותו - היה הרב הראשי הרב יצחק אייזק הרצוג (סבו של נשיא המדינה הנוכחי). ב- 7.5.48 כותב הרב הרצוג לראשי 'שירות העם' ובו התרה בהם שכל ניסיון לגייס את בחורי הישיבות יאלץ אותו 'לצאת במחאה גלויה וחריפה לעיני כל ישראל. אין לכם רשות להשתמש באמצעי של כפייה דרסטי כזה נגד שארית הפליטה של מקיימי תורת הקד'..' הרב הרצוג דרש פטור מלא ללא מכסות או הגבלות. בחורף תש"ט הרב הרצוג פנה לדב"ג שיאשר פטור מגיוס והפעם מהנימוק אותו פיתח החזון איש ולפיו ' אין לנו שיור מלבד התורה'. ב-9.1.50 משלחת רבנים ביקשו מדב"ג להסדיר את הפטור והוא השיב להם שהם מתפרצים לדלת פתוחה שכן בקשתם כבר קויימה ולאחר שנה מודיע דב"ג למנכ"ל משרד הבטחון ולרמטכ"ל כי 'בהתאם לסעיף 12 לחוק שירות הבטחון שחררתי בחורי ישיבה משירות סדיר.' למרות הפטור הזה ולמרות מלחמות הדת בשנות החמישים ומלחמות החינוך, ולפחות עד סוף שנות השישים, מרבית הצעירים כן התגייסו לצה"ל. בשנת 1957 ראשי הישיבות נפגשו עם מנכל משרד הבטחון שמעון פרס וסיכמו איתו כי הסדר הפטור ימשך ובן ישיבה מגיל 25 יוכל לבחור בין המשך הלימודים לבין גיוס לצה"ל. בהמשך דב"ג מרחיב את הפטור לא רק ללומדים אלא גם למלמדים. בשנת 68 בממשלת האחדות לאחר מלחמת ששת הימים, הוקמה וועדת שרים שאישרה להמשיך את הסדר הפטור - ' ישאר בתוקפו ההסדר לפיו תלמיד ישיבה הלומד תורה ברציפות מגיל 16 ידחה גיוסו כל עוד ' תורתו אומנתו'. הוועדה הדגישה כי ההסדר הזה יחול רק על מי שרשום בישיבות מוכרות ומסיימת ב - 'בסופו של דבר רוב רובו של הציבור הזה מגיע לצה"ל לתקופת שירות מלאה'. החל מתחילת שנות ה-70 (תופעת החזרה בתשובה) צעירים חרדים רבים קיבלו פטורים על בסיס נפשי (קב"ן), 45% מהפטורים בגין סעיפים נפשיים בצה"להגיעו מהחרדים. החל משנת 75' הוסרו כמעט כל המגבלות על בני הישיבות ומאז הניתוק הולך ולובש צורה של מלחמה עקרונית עם גוונים דתים נטולי פשרות נגד גיוס. בראון מסכם את הפרק השמיני - החרדים והגיוס לצה"ל ; לאחר עשרות שנים של מאבק סביב סוגיית הגיוס, היום כבר אפשר לקבוע כי היא הייתה לנקודת החיכוך הבולטת ביחסי חרדים עם החברה הישראלית הלא חרדית והחילונית. הסוגייה הייתה לאחד הקונפליקטים החריפים שפילגו את הציבור בארץ והיא הסבה תוצאות חברתיות מזיקות בכל שלושת המגזרים'. בראון מוצא נחמה מסויימת בכך שכל הצדדים הפסיקו עם ההונאה העצמית ומפלס השקרים ירד. 'בתחילת המאבק שיקרו שני הצדדים: החילונים שיקרו כאשר טענו כי הם פועלים למען שוויון בנטל וחפים מאנטי-חרדיות, ואילו החרדים שיקרו כאשר טענו כי כל רצונם להבטיח את לימוך התורה ואת השמירה על אורחות חייהם, והסתירו את התנגדותם לסמכותה של המדינה לסכן נפשות. בסופו של התהליך החלו שני הצדדים להשתכנע בטענות המצטדקות של עצמם. רבים מהדרישות לשוויון בנטל עדיין נשמעות ברמה, אך נראה כי היום התחזקו יותר הקולות הבוחנים את הנושא מן השיקול הכלכלי, בייחוד בכל הנוגע לשילוב חרדים בכוח העבודה במשק, אינטרס שגם החרדים מבינים את נחיצותו. ואולם דומה כי עדיין ארוכה הדרך להשגת הסכמה אמתית בעניין זה, שתישען על אמון בסיסי ועל ההכרה כי גם לצד האחר יש שיקולים עקרוניים אמיתיים. עדיין רוב החילונים רואים בעולם הישיבות נטל ובטלנות ומסרבים לראות בו את אחד ההישגים הגדולים של המדינה. החרדים – או על כל פנים רבים מהם - רואים בערכים הדמוקרטיים, שבשמם מדברים דורשי הגיוס, כסות לקידום מטרותיה של האליטה החילונית' 3 ---------------- 1 א. התקלקלות/עזיבת הדת. ב.שפיכות דמים/רצח. המדינה החילונית לא רשאית לסכן חיי אדם כדי לשמור על קיומה, 'החילונים חשודים על שפיכות דמים' (גישת בריסק).ג'- 'אין לנו שיור מלבד התורה הזאת' (גישת החזון איש) 2 בהערת דגל 4 לפרק השמיני בראון מביא את תיקי הארכיונים של הציונות הדתית באונ' בר אילן - תיק 499 ויתר הפרוטוקלים בארכיונים. 'פרשת הטבחים' שהתרחשה בקיץ 48' ועוד 3 בנימין בראון,מדריך לחברה החרדית - אמונות וזרמים. עם עובד/המכון הישראלי לדמוקרטיה. 2017, עמ' 296-319 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נ.ב - לרוב אני משתדל שלא לכתוב לך באריכות, מתנצל מראש על כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה לך על האריכות, זה מאוד מעניין ולא ידוע בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בבקשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לפחות עד סוף שנות השישים, מרבית הצעירים כן התגייסו לצה"ל." - יש לזה תימוכין ממקורות נוספים? לא שהזיכרון שלי משהו, אבל דומני שאת סוף שנות הששים אני זוכר, ומשום מה עפ"י הזכרון שלי כבר אז הפטור היה בשימוש גורף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסתמך על מקורותיו של בראון שנחשב כאוטוריטה בכל הקשור למחקרים על האורתודוקסיה היהודית ובפרט החרדית. אזכיר שכבר בשנת 70' הוגשה עתירה לבג"ץ ע"י ישראל בקר שנדחתה בנימוק של היעדר זכות עמידה. ומכאן שהמודעות החברתית בחברה הכללית בעניין הייתה קיימת באותה תקופה. הישיבות התפתחו בעיקר משנות ה70 תקופת 'החזרה בתשובה' ומכאן גם העלייה במספר הפטורים. ----- בשנת 68' ניתנו 4,700 פטורים. האם היו בשנת 68' רק 4,700 צעירים חרדים בין הגילאים 18-25 ? לא מצאתי מקורות בעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהפטור הוא פר שנתון. ז"א שב-68 ניתן הפטור למחזור 68. לא סופרים מחדש את הפטור למחזור 67, 66 וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך לבדוק זאת. נראה לי שהפטורים הם מצטברים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, לגבי המודעות החברתית זה תואם את הזכרון שלי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |