בתשובה לדורון יערי, 06/04/03 19:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למיונים של הצבא הגעתי דווקא אחרי שנתקלתי ביותר מאשר מיון אחד. ומשום מה, מרבית המיונים שיצא לי להיות בהם (או לפחות אלו שאני זוכרת) היו ארוכים ובעלי מספר שלבים. גם בצבא. חמישה שלבים מעיקים עד שבכלל הגעתי לקורס, אבל אף אחד מהם לא כלל יומרות פסיכולוגיות כאלו או אחרות. הדבר היחיד שאולי לא היה קשור באופן ישיר לתפקיד, היה ראיון אישי.1 הקורס עצמו, ככה גילינו שנייה אחרי ההתחלה, היה שלב נוסף במיון. לגיטימי לחלוטין, ללא ספק, עד לשלב שבו שבוע לפני סוף הקורס, החליטו לערוך לנו "יום של מבחן אישיות". הטענה הרשמית הייתה שמדובר במיון לקראת השיבוץ ולא במענה לשאלה הם נגיע בכלל לשלב השיבוץ.2 נניח שאני מסוגלת להבין איך יום שכזה מסוגל לחזות איך אני מתפקדת לעומת אנשים אחרים, ואיך אני עובדת כן או לא בשיתוף פעולה3. אבל בשלב שבו היינו צריכים להשלים משפטים מפגרים ולתאר תמונות, כבר ממש התעצבנתי. אחרי שסיימנו, הדיון המורכב ביותר ביננו כלל את השאלה: "תגידו, איך הצלחתם לתאר באופן חיובי ואופטימי את האיש שרוצה לקפוץ מהחלון?" 1שזכור כחוויה חצי טרואמתית עד היום- שנתיים וחצי אחרי. מדהים כמה שטויות אני מסוגלת לומר בכל כך מעט זמן. 2מה שכאילו אמור היה להרגיע אותנו, אבל ממש לא. בעיקר כי אחריו עפו עוד שתי בנות. 3 כאילו שאחרי חמישה שבועות המדריכים בקורס לא היו יכולים לדעת את זה בעצמם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1. מחכה לחברה שלו. 2. תחרות קפיצה מגובה. 3. מסתכל על אורורה בוראליס. 4. מדבר עם השכנה ממול. 5. מדמיין איך תראה המרפסת אחרי שהוא יסדר אותה. 6. מתאבד אחרי שנכשל במבדקים לקורס טיס. מה כל כך קשה? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |