בתשובה לאסף דרעי, 10/09/00 12:32
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ואיך תגדיר "פרסומת המופנה לילדים"? כל פרסומת שמוצגים בה ילדים? כל פרסומת שמופיעה בה המילה "אמא"? מה? מי קובע? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, שאלה נכבדה. להלן הצעתי להגדרת האיסורים בחוק: מטבע הדברים, לא ניתן לתת הגדרות חד-משמעיות בחוק-גופו לפרטים ספציפיים שיאסרו פרסומת זו או אחרת. לפיכך, יש לתת בחוק הגדרה כללית אחת, שתחת עינם הפקוחה של מומחים תנסה להגדיר את תחומי הלגיטימי והבלתי-לגיטימי. כלומר: הוראת החוק תורה כי פרסומת המופנית לילדים אסורה. פרסומת לילדים תוגדר כפרסומת למוצר אשר מיועד (בלעדית או לא) לשימושם של ילדים, כאשר מן הפרסומת עולה בעליל שהיא פונה לקהל יעד של ילדים, אם ע"י שימוש בדמויות מתכניות ילדים, אם ע"י שימוש בדרכים אחרות. את המיון הכללי, תוך ניפוי הפרסומות העברייניות, תערוך ועדת מומחים שתכלול אנשי-פרסום, אנשי-תקשורת, אנשי-חינוך ונציגי גופים דוגמת המועצה לשלום הילד. החלטות הועדה יהיו מחייבות במובן זה שפרסומת שתיפסל על-ידם תהא פסולה לשידור, והביקורת על החלטות הועדה תימסר לבית-המשפט, שיצטרך להחליט האם החלטת הועדה סבירה אם לאו. הסדר דומה נהוג, למשל, במועצה לביקורת סרטים ומחזות, שתפקידה לקבוע סיווג גילאים לצפייה בסרטים. ברוב-רובם המכריע של המקרים אין כל בעיה עם החלטות המועצה, וכשיש - בית המשפט מכריע בעניין. מפרסם שימרה את פי הועדה (או ביהמ"ש) ויפרסם פרסומת אסורה - ייקנס. רעיונות נוספים או שיפורים לרעיון זה יתקבלו בברכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שבועות ספורים, ימי טרום בי"ס, היו בחנויות השונות מוצרים רבים שמיועדים לילדים - תיקים עם דמויות פוקימון, יומנים עם תמונות של היי פייב או עפרונות עם הקדשה של מיכל ינאי. כל אלו, כמובן, מטרתם היא לגרוף כסף על חשבון ההורים המסכנים שיאלצו לשמוע את יללותיו של ילדם הקט על כי "לכל שאר הילדים כבר יש". האם גם מוצרים כאלו יש לאסור? הרי לא היה להם פרסום. הפרסום הוא אוטומאטי - ההורים לוקחים את הילד לקנות לו ילקוט, הילד רואה פוקימון, וישר זועק עד השמיים "גם אני רוצה!". מה נעשה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה הנשאלת בהערתך, כמו גם בחלק מהערותיו של ניר יניב, עוסקת במחוזות אחרים של קלקול-הנפש שהמיט עלינו הסדר הקפיטלסטי ומחייביו. היא אינה עוסקת בפרסומות, אלא במוצרי-צריכה. ראוי, אם כן, להפריד בין הדברים: ביחס לפרסומות, בהיותן תקיפה ברוטלית וערמומית על מוחותיהם של ילדים צעירים, רצוי וצריך להפעיל איסור גורף, כמעין אמצעי-חירום אם תרצה. ביחס לתרבות-הצריכה, כמובן לא יעלה על הדעת להתמודד עמה באמצעות איסורים, שהרי לא ניתן להיכנס לתוך רשימת הקניות של האזרחים, אולם ראוי בהחלט להילחם בה עד חורמה באמצעות חינוך, חינוך ועוד הרבה חינוך. כדאי, בהזדמנות זו, להעיר את תשומת-הלב לכינוי המזויף "תרבות-צריכה", המרמז כאילו יש דבר תרבותי בפרופוגנדה כמו-פשיסטית הגורמת להמונים לתת את דם-ליבם בעבור חפצים שאינם דרושים להם כלל, והכל כדי להעשיר קבוצה מאוד מצומצמת באוכלוסיה. תרבות יש כאן בערך כמו בפוקימון או בהיי-פייב. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |