|
||||
|
||||
הנזק הוא בכך שה"פיוס" שימש אח"כ כבעל חשיבות לקביעת (אי) הרשעתו של האברך. האם העניין הקטן הזה הובא לידיעת המתלוננת מראש, או שהשופט חשב שאין בכך צורך כי היא ודאי מכירה ומקבלת את דעת הרמב"ם בעניין? |
|
||||
|
||||
סעיף ב': תגובה 516232 א. כפי שאתה רואה, החשיבות המשפטית של הפיוס אינה גבוהה במיוחד, ויש לציין שהיא רק החמרה (מצד השופט דרורי) של הסטנדרטים הקבועים לאי הרשעה. ב. נשמעו פה טענות מטענות שונות על ה"אמינות" של ההתנצלות, האם "סליחה" שלוקחת בחשבון את תוצאותיה המשפטיות אינה אמינה פחות מ"סליחה" שלא מודעת אליהן? |
|
||||
|
||||
ב. סליחה שלוקחת בחשבון תוצאות כאלה של ההתנצלןת היא אמינה פי כמה מזו שאיננה לוקחת אותן בחשבון. תרגיל: חשוב בעצמך למה. |
|
||||
|
||||
חשבתי, הבנתי את הלוגיקה שעומדת מאחורי הדברים שלך (אם החלטתי לסלוח למרות שאני יודע שסליחתי תשחרר פושע הסליחה שלי אמינה יותר) אבל אני לא לגמרי מסכים. אם, לדוגמא, עומד על הכף פיצוי כספי, במקרה שאסלח לא אקבל אותו, ולכן אבחר שלא לסלוח, זה לא אומר שבמקרה שלא הייתי יודע על שלילת הפיצוי הכספי הסליחה שלי הייתה לא אמינה. במקרה כזה, ההחלטה למשל ש''לא לסלוח'' מתוך ידיעת התוצאות המשפטיות אמינה פחות מההחלטה שלא לסלוח מבלי ידיעתן. בגל מקרה, הטענה שלך, אם אני מבין אותה נכון, היא כמותית יותר מאשר איכותית (עד כמה סלחתי). כל גורם זר (שלא קשור ישירות ליחסים בין הצדדים) שיכול להשפיע על החלטה לסלוח מפריע לקבל תמונה אמינה שלה. |
|
||||
|
||||
את ההיגיון בתגובתי הבנת נכון, נראה לי. אבל בהחלט לא נובע ממנו שמדובר בעניין כמותי, נהפוך הוא: אם נאמר לי מראש שלא יופחת מאום מעונשו במידה שאסלח לו, קל לי יותר לומר לעצמי, "טוב, מה איכפת לי, אני ארצה את השופט כדי שלא יכעס עליי, וגם לא אפגע מזה כלל". אבל אם נאמר לי שעונשו יופחת בנסיבות אלה, אני אשקול היטב אם אני באמת סולחת לו מספיק כדי לספוג את ההפחתה בעונש. אם השופט אומר לי ש"זו הזדמנות פז" מבחינתי לסלוח, לעומת זאת, זה בהחלט מכניס לשיקוליי גורם זר שאיננו קשור ליחסיי עם הנאשם. |
|
||||
|
||||
מה נשאל הנפגע, האם הוא נשאל ''אתה סולח לו'' או ''אתה סולח לו גם אם ברור לך שזה יהווה חלק מהשיקולים להקל בעונשו''. אני חושב שככל שהשאלה כאן מצומצמת יותר, התשובה עליה אמינה יותר. בוא ותניח שלא השופט דרורי, על כיפתו והתנשאותו יושב שם על כיסאו הרם, והנפגעת מקבלת את השאלה על טופס, לביתה. איזה מניסוחים הוגן יותר. |
|
||||
|
||||
הניסוח ההוגן הוא זה המבהיר להה את התוצאות האפשריות של מעשיה. |
|
||||
|
||||
הניסוח ההוגן הוא הניסוח הטהור יותר. |
|
||||
|
||||
חשוב על משאל עם בנושא כלשהו. האם הניסוח ההוגן הוא זה שאיננו מבהיר כלל את תוצאות החוק, נניח, שעליו נערך המשאל? |
|
||||
|
||||
אם הנפגעת היתה מקבלת טופס לביתה, היתה יכולה לבדוק ולהתייעץ, ואז להחליט ללא מורא בית המשפט עליה. |
|
||||
|
||||
כן, על זה אני מדבר, האם במקרה כזה השאלה צריכה לשלב בתוכה את התוצאות המשפטיות של הסליחה. |
|
||||
|
||||
בהחלט כן, או הערה המפנה ליעוץ ע''י בעל מקצוע. לרב האזרחים הלא עבריינים אין מושג בחוק הישראלי, בזכויותיהם, חובותיהם וההשלכות של מעשיהם מבחינה משפטית. |
|
||||
|
||||
אגב, שכחתי להוסיף שאם ידוע לי לפני ההחלטה על הסליחה שגם הנאשם ידע מראש שהתנצלותו לא תשנה מאומה מגזר דינו, אני אאמין הרבה יותר לאותה התנצלות. |
|
||||
|
||||
אתב מציב קני מידה שונים לבדיקת האמינות של המתנצל והסולח, אם ברורה למתנצל המשמעות המשפטית של התנצלותו היא הופכת לא אמינה, קנה המידה של הסולח הפוך. |
|
||||
|
||||
אולי תקרא שוב את דבריי ותחשוב מעט לפני התגובה. |
|
||||
|
||||
קראתי, חשבתי, עומד מאחורי התגובה הקודמת. |
|
||||
|
||||
לא אמרתי בשום מקום שהאינטרסים שלהם זהים. אמרתי, אני מצטטת, שאם הנאשם יודע מראש שהתנצלותו *לא* תפחית מחומרת העונש, התנצלות זו תהיה כנה יותר. |
|
||||
|
||||
אם הסליחה היא אמיתית – הרי שטבעי יהיה להניח שהסולח לא ירצה שיאונה לנסלח כל רע (כלומר, מבחינת הסולח יש בסליחה מעין undoing של הנזק שעמד בבסיס הסליחה), לכן סליחה אמיתית חייבת לכלול ידיעה על השלכותיה. אחרת, גם הסליחה וגם הסרוב לסלוח הן מן הפה אל החוץ ותו לא (בבחינת "אני סולח לך, אבל גם רוצה שתשלם על המעשה", איזו מן סליחה זאת?!). ובכלל, מוזר לי איך *חוסר-ידיעה* עשוי להפוך משהו לאמיתי יותר. |
|
||||
|
||||
לפי ויקיפדיה: Forgiveness is typically defined as the process of concluding resentment, indignation or anger as a result of a perceived offense, difference or mistake, and ceasing to demand punishment or restitution. The Oxford English Dictionary defines forgiveness as 'to grant free pardon and to give up all claim on account of an offence or debt' זה מעניין, מעולם לא חשבתי על הסליחה כהליך שנושא בהכרח תוצאות מעשיות. אם זה כך, אולי עדיף שלא לקרב את התהליך הזה לבתי המשפט שלנו, כי נראה לי שנזקיו האפשריים (שעל חלק מהם הצביע אנטילופה בתגובה אחרת) מרובים מתועלתו האפשרית.
|
|
||||
|
||||
זה הייתי אני |
|
||||
|
||||
תהליך אמיתי של התנצלות, סליחה ופיוס מחייב מידה כלשהי של אמון בין הצדדים, אחרת אין לו שום משמעות רגשית ולכן הוא לא אמיתי. חלק גדול מהויכוח כאן נוגע, לדעתי, לשאלת תפקידו של רגש סובייקטיבי (בניגוד למעשים אובייקטיביים) במשפט הפלילי. השופט דרורי התרגש כל כך מפני שהרגיש בבית המשפט משהו שחורג מהליך פלילי רגיל - הוא הרגיש שקרה שם אירוע רגשי סובייקטיבי עמוק, סוג של קתרזיס, והוא הניח שזה גם מה שהרגישו הנפגעת והנאשם. הרעיון הזה הוא לא כל כך מופרך, מפני שאם באמת הנאשם עבר תהליך רגשי עמוק ואמיתי של הבנה של חומרת מעשיו וחרטה על הסבל שגרם, אולי הוא ישנה את דרכיו בעתיד ולכן שיקולי השיקום גוברים על הצורך בהרתעה (שלו ושל אחרים). לפי דברי השופט דרורי בפסק הדין, נראה שהוא מרגיש שבמשפט העברי ניתנת לאירוע הפיוס - האמיתי - יותר חשיבות מאשר בדין הפלילי הנוכחי, והוא היה רוצה לייבא משהו מהגישה הזו לפסיקה הישראלית. המקום לחולל מהפכות כאלו הוא בית המשפט העליון, וגם זאת במסגרת הרכבים רבי שופטים שבהם יש מקום לדיון בין מספר גישות מנוגדות. שופט צריך להמתין עד למינויו לעליון (אם יגיע), ואז לנסות לקדם את האג'נדה (הלגיטימית) שלו. ובטרם מונה, יתכבד נא ויפסוק לפי החוק היבש. |
|
||||
|
||||
המקום לקדם אג'נדה כזו הוא בכנסת. |
|
||||
|
||||
מצד אחד, ברור שאתה צודק. מצד שני, נראה שלהרבה שופטים בעליון יש אג'נדה שהם רוצים לקדם, והמצב הזה נתפס כלגיטימי ("אקטיביזם שיפוטי"). אז איפה עובר הגבול בין תפקידי השופט והמחוקק? או, לחליפין, איפה הוא צריך לעבור? |
|
||||
|
||||
האקטיביזם השיפוטי הוא בעיקרו ''פסיביזם שלטוני'' (וחקיקתי). ועם כל הכבוד, ההשפעה של הכנסת על החוקים מכריעה בהרבה. |
|
||||
|
||||
ברור שהכנסת היא המחוקק. ובכל זאת, בהנתן פסיביזם שלטוני, האם משהו מגביל את "גבולות הגזרה" של שופט בבואו לטפל במקרה שלפניו, או שכל תוצאה היא אפשרית? במילים אחרות, האם מותר לשופט ליישם תפישת עולם שהוא מאמין בה, בהנחה שחוקי הכנסת אינם מתייחסים להיבטים העיקריים (לדעתו) של המקרה שלפניו? |
|
||||
|
||||
אני לא מקבל את ההנחה הזו לגבי המקרה המדובר. האם אתה מדבר על המשפט הנוכחי של דרורי והטרמפ על מכסה המנוע או על מקרה היפותטי כללי? |
|
||||
|
||||
נראה שהשופט חשב שהיבטים חשובים של המקרה אינם מכוסים היטב על ידי החוק הקיים, אחרת לא היה טוען (בראיון) שמדובר בפסיקה תקדימית. אני, בכל מקרה, התכוונתי למקרה ההיפותטי הכללי, שהוא המעניין יותר לטעמי. |
|
||||
|
||||
הפרשנות של השופט מיועדת למקרים שאליהם המחוקק (וערכאות שיפוט גבוהות יותר) לא התייחסו. גם שם הוא לא אמור ליצור את החוק מהרהורי ליבו, אלא ללכת בעקבות כוונת המחוקק. כמובן שהבנתו האישית של השופט את החוק משפיעה כאן. |
|
||||
|
||||
בעצם אפשר לומר שיש למקרה שני היבטים נפרדים: אחד נוגע לפרטי המקרה הספציפי שהובא לפני השופט (ובכלל זה איכות המזג השיפוטי שהפגין וסבירות פסק הדין), והשני ללגיטימיות של ההזדקקות למשפט העברי בעבירות פליליות מסוגים מסוימים. בדיון בעליון לא נשמעה אף מילה לגבי הנושא השני, הכללי יותר. האם זה מפני שאינו רלוונטי, או מסיבות אחרות (למשל, ריסון עצמי, או פוליטיקה פנימית בין שופטים)? אני תוהה מה היה קורה לו נוהל הדיון בבית דין רבני. האם שם הליך הפיוס (עם או בלי מרכאות), והתנהגות השופט במהלכו, היו נתפסים כלגיטימיים? |
|
||||
|
||||
המשפט העברי מקובל באופן כללי כאחד ממקורות ההשראה לחקיקה בישראל. לעומת זאת, בתי דין רבניים לא מוסמכים לפסוק במשפטים פליליים. כאשר מדובר על משפט גרושים, ברור שפיוס בין הצדדים הוא אופציה לגיטימית (באופן כללי, בהתאם לנסיבות, וכו' מכיוון שמדובר על שני אנשים שיכולתם לחיות ביחד היא חלק מהותי מהעניין). |
|
||||
|
||||
אגב, דווקא לאחרונה היה פם''ד של פרוקצ'ה שקבע שסמכותם של בתי דין רבניים לשמש כבוררים אינה מעוגנת בחוק. כיוון שהדבר היה בבירור כתוצאה מאי-כוונה ולא מכוונה (הנוהל קיים עוד מלפני המדינה), היו דיבורים על שינוי החוק, אבל לא יודע מה קרה איתם. |
|
||||
|
||||
אכן, לפי החקיקה כיום, אין לבתי דין רבניים סמכות שיפוט בתיקים פליליים. כיון שהשופט דרורי ניסה לשאוב השראה מהמשפט העברי לצורך הטיפול בתיק שלפניו, אפשר לתהות האם התנהגותו, בתיק הספציפי הזה, מתקבלת על הדעת במסגרת כללי המשפט העברי עצמו. במילים אחרות, במצב היפותטי בו ניתנת לבית דין רבני הסמכות לדון בתיקים פליליים, האם מישהו מהמגיבים יודע לומר האם התנהגותו של השופט מתיישבת עם עקרונות המשפט העברי? |
|
||||
|
||||
הכנסת חוקקה את ''חוק יסודות המשפט'' שמאפשר לדרורי לעשות בדיוק את זה. |
|
||||
|
||||
אני חושב שאתה צודק. אבל לא יודע האם הוגדרה בחוק חלוקה עקרונית בין שופט בית משפט מחוזי לשופט בית משפט עליון בכל הנוגע לפסיקות ''מהפכניות'' וקידום אג'נדה (עד כמה שיש הגיון בחלוקה כזו). |
|
||||
|
||||
זה אני |
|
||||
|
||||
אני לא מניח שיש חלוקה כזו, ולו בגלל שהחוק למיטב זכרוני לא אומר שום דבר מפורש על סמכות שופט לפסיקות 'מהפכניות', שלא לדבר על הגדרת 'מהפכניות.' מה שכן, כבר היה מקרה בו שופטת שלום (!) החליטה לבטל חוק של הכנסת בטיעון שאינו חוקתי, ואחת העיזים המהוללות ביותר של השופט ברק הוא קביעתו שגם הוא נגד סמכות של שופטים מחוזיים ומטה לבטל חוקים, ובעד שייקבע בחוק שרק בית המשפט העליון יכול - יופי של עז, בגלל שגם הסמכות של בית המשפט העליון לעשות את זה שנויה מאוד במחלוקת ואיננה מובנת מאליה. |
|
||||
|
||||
אם סתירה בתוך מערכת החוקים ובמקרה שופט שלום הוא הראשון שנתקל בסתירה הזו, זה אמור להיות תפקידו לפתור את הסתירה. בכל מקרה יש לפחות שתי ערכאות מעליו. אתה יכול להפנות למקרה המסויים? אגב, מי שהוביל את המהלך לעגן את זה בחוק היה, למיטב זכרוני, דניאל פרידמן. |
|
||||
|
||||
לעגן את מה בחוק? את הזכות לפתור את הסתירה? |
|
||||
|
||||
כן. בניסוח המקובל יותר: את היכולת לפסול חוקים "לא חוקתיים". |
|
||||
|
||||
אם אינני טועה זו היתה איילה פרוקצ'יה כשהיתה שופטת שלום, בעניין הפעלת סמכות שלא במקומה על ידי עיריית ירושלים. |
|
||||
|
||||
עוד מקרה של נסיון לביטול חוק ע"י שופט שלום: |
|
||||
|
||||
1. המאמר משווה את תהליך החקיקה להצעת חוק אשר באותו שלב היתה בשלבי חקיקה אולם למיטב ידיעתי די תקועה כיום. 2. עמדתו של ברק על הביטול היא בדיוק מה שטענתי כאן. בית־משפט לא יכול לתקן חוק. הוא צריך לפסוק לפי החוק. אולם כאשר יש סתירה בין חוקים, תפקידו של בית־המשפט להכריע ביניהם. רצוי שלא יהיו סתירות כדי להמנע מראש ממצבים כאילו. כשמתגלה סתירה, צריך לתקן את החוק. ואמנם החוק תוקן יותר מאוחר ע"י הכנסת. במקרה הזה. 3. לחילופין, לפי אותו הגיון: אם בתיק ששופט מערכאה נמוכה הוא נתקל בשני תקדימים סותרים מערכאות גבוהות יותר, זהו תפקידו להחליט מי באמת רלוונטי לעניין. |
|
||||
|
||||
לחלוטין לא מובן מאליו (וגם לא כתוב) שסמכותו של שופט (כלשהו) לפתור סתירות כוללת את הסמכות לפסול חוק שהכנסת חוקקה. זו הרי 'המהפכה השיפוטית' של ברק - לטעון שחקיקת חוקי היסוד הקנתה להם מעמד על, ולפיכך הסמכות לפרש אותם חוקית כוללת גם את הסמכות לפסול חוקים אחרים. וכאמור, זה לא ברור ולא מובן מאליו - ובוודאי לא ברור ששופט בערכאה זוטרה יכול לומר לכנסת לפסול חוק. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |