 |
|
 |
||
|
||||
 |
כאילו, קודם היו החיים, ורק אז הטלויזיה... אני מכירה המון המון סיפורים מהחיים, ככה, לידי, ששום במאי לא היה חותם עליהם- "זה מופרך" הוא היה אומר.כולנו מכירים- הנה רשימה חלקית: בניני התאומים שואה אהבת אבלאר ואלואיז מורן פרנקו קרן אבנעים איציק וכוכי מרדכי פנינה רוזנבלום מוחמד אדורה אני יכולה להמשיך ככה שעות. וזה עוד בלי שהכנסתי את מכריי הפרטיים. כלומר-יש אהבות גדולות, ויש אכזבות גדולות וטרגדיות גדולות, וסאגות שבהשאלה נגיד שהן "מהסרטים". כמובן שזה נכון שהחיים בד"כ מתנהלים על מי מנוחות בלי מוזיקת רקע וכתוביות בסוף היום, אבל בכל זאת- לא נראה לי שזו מזימה אכזרית. מתמקדים במה שמעניין- הרי לא תצפה היום בסרט של האחים לומייר על תינוקות משהקים, נכון? לכל אדם יש נקודות שיא בחייו, בסרט, באופן טבעי, מתמקדים בהן. רומיאו ויוליה? קטן עלינו. מכירה סיפורים הרבה יותר טובים. ואמיתיים. מה שאתה אומר מתאים, אולי, לסוג מסויים (ונחות) של סרטים. קומדיות רומנטיות בעיקר. אני מנסה לחשוב על הסרט האחרון שראיתי ("לנטנה") והמסקנה שלי היא שהקולנוע היום הוא לאו דוקא אסקפיזם- יש בו גם יצירות עמוקות ומורכבות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הרבה מהביקורת המושמעת כיום על טלווזיה היא שילדים צעירים מפנימים סדרות מעושות (טלנובלות וכד'), ומפגינים התנהגות דומה (חיקויים ממש) בחיי היומיום של כיתה ג'. אני לא בטוח עד כמה מפח הנפש שייגרם לילדים/ות כשהם ייתקלו במציאות יהיה חוויה נעימה. כאילו לא הספיק שהחדירו בילדות אידאלי יופי בלתי מושגים, דבר דומה קורה עם מערכות יחסים בינאישיות, וזה לא דבר חיובי במיוחד בעיני. (היית על זה כתבה בסופשבוע של מעריב לא מזמן, אבל למצוא את זה עשוי לחייב רישום...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א.ילדים לא רק רואים טלויזיה- הם במחשב, בעיתון,בספרים, באינטרנט. כלומר אפשר אולי לדבר על מדיה בכלל, ולא על טלויזיה או קולנוע בלבד. ב. זה טיפ טיפה מזלזל בילדים, להניח שאם הם מחקים הם חושבים שככה זה. כותבת תגובה זו, למשל, הייתה עליסה בארץ הפלאות במשך כל ההפסקות בכיתות גימל ודלת, חברתה הטובה הייתה נבי ארנבי. היינו מתנהגות כאילו השיעור הוא מה שמופיע במראת הקסמים (זוכר?) וממשיכות בהפסקה הבאה. האם תחשוד בי שהאמנתי שמוצאי מקנזס? למרבה הצער, תמיד ידעתי שזה בני ברק. ג.האם נקודת המוצא שלך היא, שכל מה שמופיע בטלויזיה הוא אוטומטית שקרי? כלומר, למשל בסרטים הכי קיטשים כשהשוטר והשוטרת מתאהבים. אני מכירה זוג שזה באמת קרה לו. מה למסור להם? שאין להם אישיות? ד.ומכל שלושת הקודמים אין להניח ולו לרגע, שאני בעד טלויזיה כשמרטף. אפשר וצריך להגביל מה שילדים רואים, מטעמי חינוך. אבל יכול להיות שאני לא ארצה שילדי הקט יצפה ברומן סוער וגדוש יצרים בגיל שבע, וזה לא סותר את קיומם של רומנים סוערים ורווי יצרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. כן, אבל המכה החזקה ביותר של מציאות מעושה היא מהטלנובלות הטלווזיוניות. ב. זה היה אולי הדבר הכי מתוק שקראתי באייל. בשביל לדעת אם יש חיקוי או הטמעה נצרך לחכות שצופות ''קטנטנות'' עכשיו יגיעו לכיתה ט'. נחיה ונראה. ג. לא, אבל בטלנובלות ואופרות סבון כן. (או לפחות, החלק האמיתי זניח) ד. מסכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. נדמה לי שההשפעה המשמעותית ביותר היא אכן הטלוויזיה. כשדנים בתפיסת הגוף, למשל, כבר הועלו טענות על כך שכל המנחות בערוץ הילדים (וכל השחקניות, וכל הדוגמניות) סובלות מתת-תזונה, וכתוצאה מכך גיל הבנות המפתחות אנורקסיה הולך ויורד. ב. עליסה? קנזס? אולי דורותי? ג. הטיעון הזה כבר הועלה כאן. אני מתייחסת אליו כאל קואופטציה ממסדית קלאסית. דהיינו, כל אחד מכיר לפחות מקרה אחד "מהחיים" המשקף את המציאות הטלוויזיונית, מה שהופך את המציאות הטלוויזיונית לאמיתית בעינינו ומתקף אותה. רובנו הגדול, עם זאת, לא נציל את העולם במקרה, לא נתאהב כמו בסרטים, ולא נראות כמו שחקניות קולנוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, התבלבלתי זה לא קנזס. אני רשמית כבר זקנה ): היום תיקנו לי את המחשב- הוא היה מושבת איזה זמן. זה היה שיעור די טוב על כמה המדיה הזו משמעותית. עם זאת, אני לא חושבת שאני אייל, או שכל האנשים מעריצים את (השלימי) או את (השלימי מישהו אחר). זה שונה מערוצים בטלויזיה? לא בטוחה. הטענות שאת מעלה מוכרות לי, בהבדל קטן אך משמעותי: הן מוכרות לי לגבי ערוץ הילדים ולא לגבי "טלויזיה". זה נכון שיש בעיה עם ערוץ שמכוון לילדים, מתיימר לשמש להם דוגמה, הורים מנתבים ילדים אליו והוא מייצר דגמים לא אנושיים. אבל זו בעיה נקודתית, שפתרונה הוא רביזיה בערוץ (שמעתי שהם בדרך) והורים. אני לא חושבת ששום ילד מאמין שהוא יציל את העולם, מצד שני אני מכירה המון אנשים שעשו המון דברים גדולים. לא אחד, לא "כמה מחברי הטובים ביותר". המון. תסתכלי סביב- המציאות הרי היא, וסליחה על הקלישאה, מדהימה ממש. כלומר, טענותיי כלפי הרעיון מסתכמות בזה: א.המציאות עולה על כל דמיון. ככה זה. רוצה שנמנה את הדברים שקרו רק בשבוע האחרון, שיכלו להפוך ליופי של סרט? סתם דברים, מהחדשות? ב.התקשורת איננה חד גונית. ערוץ הילדים הוא חד גוני- קולנוע היום הוא אומנות. יש בו שלל דמויות, ריאליסטיות ובדיוניות כאחד. הוא לא משקר שקר קולקטיבי, לא מתיימר להיות ריאלסטי במאת האחוזים, אין כאן תרמית.("לנטנה", אמרתי כבר?) ג.אנשים מבדילים בין מציאות ודמיון. ד.אם אנשים מחקים התנהגות ומראים אהבה "כמו בסרט"- זה לא בודאות שלילי. אנחנו תמיד מחקים משהו, נכון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג. אנשים מבדילים בין מציאות ודמיון. אז זהו, שלא ממש. אנשים (לא אמרתי כולם!) שואפים פעמים רבות שהחיים שלהם יהיו בדיוק כמו בסרטים. למה שם יש אהבה ולהם אין? למה בסרטים כולם יפים והם לא? למה שם קורים דברים שלא קורים להם? וזה הרע (היחיד כמעט, לדעתי) בסרטים: שלפעמים אתה חושב שכך אמורים להיות החיים באמת. יש אנשים שמרגישים לא מסופקים מפני שהם לא עושים את ההבדל הזה. ואני מסכימה איתך שהמציאות עולה על כל דמיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שומעת נכון? אהבת את לנטנה? אם כן, יאללה מועדון :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(המהולל, משום מה) ואהבת את ''דבר אליה'', כולל פסקול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה צירוף מקרים. בדיוק אתמול הבאנו את גוספורד פארק ואני אישית, כחובבת אלטמן ידועה, דווקא הבנתי מה הופך אותו למהולל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי מתפלאה לו היינו מסכימות (: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה, קשה - הייתי אדישה לגוספורד פארק, ואהבתי את דבר אליה, במיוחד פסקול. תופס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אהבת את ''צבע גן העדן'' או את ''אמלי'' אפשר לקזז את זה עם ''אדישה'', שלא חריף מספיק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
*הסרט הכי שווה* (וזה למרות שנאלצתי לקרוא את התרגום, עקב היכולות המוגבלות מאוד שלי בצרפתית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מכירה את "צבע גן העדן". מ"אמלי" יצאתי במצב רוח נפלא אבל "אוהבת לא אוהב", שהוא סרט נורא ואיום, עמעם לי את הזיכרונות הטובים ממנו. כך שלצערי, אנחנו שוב במין תיקו מוזר :-( | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני ממליצה לך לקחת בוידאו את ''צבע גן העדן''. אם תאהבי אותו, השמיים הם הגבול... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן גם אני מצטרף להמלצות, וממליץ על ''פודינג אירופאי'', לכל אלו שנמאס להם מהשבלוניות של הסרטים האמריקאים, אבל לא מוכנים להחליף אותה בסרטים נורווגיים תמוהים. פשוט סרט יפה, מיוחד ולא מתיימר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לסרט של האחים לומייר קראו "ארוחת התינוק", והוא היה כל כך קצר, שאני לא בטוחה בכלל שמספיקים לראות את התינוק משהק בסוף :-) ולעניין הטענה שלך, אולי לא רואים היום סרטים של לומייר, אבל יש בהחלט אנשים (ובמאים) שתרים אחר "תחושת מציאות" בקולנוע, Whatever this is . |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |