בתשובה לניצה, 15/09/02 13:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לדעתי המצוקה המתוארת היא לא פרטית שלי ולא המצאתי אותה. היא של הרבה מאוד זוגות צעירים שמנסים לחיות כאן למרות המצב הבטחוני והכלכלי המאוד קשים ולא זוכים לכל תמיכה שהיא. מעבר לכך, אני לא חושבת שאני ''מענישה את עצמי'' שאיני שומרת על המסורת. אולי אחזור לזה פעם, בתקופה הנוכחית כשהכפייה גדולה על פני הכיף אני לא רואה בזה טעם. מצער אותי לחשוב שילדיי לא יגדלו כמו שאני גדלתי ולא יראו את האחווה והאמתיות שבאורח חיים מסורתי, אבל זה כנראה מחיר הקידמה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ברור לי שהמצוקה שתארת לא אישית אלא נחלת הרבה זוגות צעירים, ואני מסכימה אתך לחלוטין, שצריך למצוא דרכים לפתור אותה. מה שניסיתי לומר זה שהדרך לפתור את המצוקה היא לא ב"הענשה" בכלל. זה שאת לא צמה ביום כיפור לא מעניש אף אחד מאלה שלהרגשתך "כופה" עלייך דבר כלשהו. כשם שלעזוב את הארץ לא יעניש אף בירוקרט בשום מקום. ההחלטה אם לצום או לא, ואם לעזוב או לא, שייכות להתלבטויות של הזהות העצמית שלך, של הקשר *שלך* עם המסורת ועם המדינה. לכפייה של גוף זה או אחר, לא צריך להיות כל חלק בהחלטה זו. לא, אני לא חושבת שמחיר הקידמה צריך להיות אובדן החוויות המסורתיות. אני לא רואה איך שני הדברים סותרים. מה שנכון הוא, שכדי להנחיל ערך כלשהו לדור הבא צריך: א. לחשוב באמת שהוא חשוב. ב. להתאמץ קצת..:) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל בדיוק כאן את מפספסת אותי. אני לא מתכוונת להעניש אף אחד וגם לא את עצמי. אני מנסה להסביר כמה קל להפוך דבר יפה ולגיטימי כמו מסורת לעניין מאוס ע''י ההקצנה שלו. הרי לא חסרות ביקורות בחברה שקוטלות את כל הדמי-צדיקים שכל השנה רומסים, גונבים, עוקפים, צועקים ופתאום ביום כיפור הם צדיקים גדולים השוהים כל היום בבית הכנסת בבגדיהם הלבנים. ההחלטה אם לצום או לא ואם לעזוב או לא, אכן שייכות להתלבטות העצמית שלי, אך אותה התלבטות עצמית נובעת בראש ובראשונה מתוקף היותי יהודיה וישראלית. לא נולדתי מנותקת מהעם ומהמסורת (ולמעשה, כל ישראלי לדעתי מגיע להתלבטות כזו או אחרת משום שכל ישראלי נולד עם מטען מסוים לאומי ודתי). מאוד קל לפטור את הדברים בנימת ''איש הישר בעיניו יעשה'' אך בפועל, הדבר אינו אפשרי משום שהמדינה כולה מונעת על כרעי הדת והפוליטיקה. המציאות היום יומית, שכוללת את הקשיים הכלכליים שלי (ושל כל אחד אחר) מחד גיסא ופרסומים על שחיתויות מאידך גיסא, מקשים עלי להרגיש כחלק וגורמים לי לרצות להתנתק לטובת עתיד טוב יותר לילדיי. אני לא מבקשת לייצג גישה אתאיסטית וגם לא מנסה לתמרן את הדת לנוחותי. עיקר המסורתיות, כפי שאני רואה אותה, היא לקחת את הדברים החיוביים שיעצבו את הערכיות הדתית היהודית בביתי לא כחלק מתחושת הזהות הישראלית אלא כדבר נפרד העומד בפני עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאני לא מבינה זה למה את נותנת לממסד כלשהוא להתערב לך בהחלטות של חייך? למה יחסך למסורת צריך להשתנות אם מישהו כופה עלייך משהו? מה אכפת לך אם יש גנבים בבגדים לבנים בבית כנסת ביום כיפור? הרי במפורש אומרים שמתירים ביום זה להתפלל עם העבריינים.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא נותנת כלום. לי היה מאוד נוח כשכיבדו אותי וכיבדתי חזרה. ברגע שכל אחד הופך לצדיק ליום אחד, מטיף מוסר וחוזר לסורו מיד לאחר מכן, זה חורה לי. ברגע שהמדינה תכבד אותי, אני אכבד אותה. מעבר לכך, שלא יהיו אי הבנות - אני כן מגדלת את בתי באווירה יהודית, עם נרות וקידוש בערב שבת, עם סדר ראש השנה וסדר פסח ומנהגי חגים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |