|
הכנסת אמורה לשקף את רצונו של הציבור, אבל טכנית היא מאוד רחוקה מלעשות זאת. אנו לא רואים הקמה של מפלגות אלטרנטיביות משום שהציבור באמת מיואש ואדיש, ולרוב גם ספקני מאוד ביחס למה שניתן להשיג.המצב הפוליטי באמת משקף את התרבות,כלומר את *מכלול התרבות*- לא רק את התרבות הרציונלית (?), אלא היא משקפת בעיקר את מכלול החולשות והפחדים של אומה שלמה.
המציאות הישראלית היא באמת מציאות שהצליחה לעייף את האינטיליגנציה ואת כוחות הנפש של שלושת דורותיה, מסיבות ייחודיות ומרובות: פערים תרבותיים בין עדות, אירוניה של מדינת ניצולים שהפכה עצמה לכובשת, מלחמות אין ברירה ומלחמות ברירה שנעשה בהן שימוש פוליטי נואל, וטיפוח סטטוס קוו מן המגוכחים ביותר בהיסטוריה מאז קום המדינה....אפשר להמשיך עוד ועוד. בוודאי יש ספרות כלשהי שרק מתחילה לתאר את המקרה הפסיכיאטרי הקשה של הזהות הישראלית.
היום, יש בעיה רצינית של חסרון במנהיגים שיש להם את הכריזמה הדרושה כדי ליצור מפלגה שתצליח לא להכשל בסבך הפרלמנטרי ולצאת מועילה בסופו של דבר.
ובישראל יש בעיה שלא קיימת כל כך ברב המדינות, והיא התוספת האידאולוגית. אידאולוגיה רזה של שמאל (ימין) או ימין, שאין בינהן הבדל, דוחקת כל שיקול שקשור למדיניות פנים, כפי שהיה ראוי שהבוחר יתייחס אליו. לכן אין סדר עדיפיות פנימי אלא -אין סדר עדיפויות.
התוצאה היא ציבור אדיש וגם מטומטם. אני חושבת שיש באופן מכוון לרכז את ההאשמה כלפי הפוליטיקאים, מפני שהם מייצגים את תרבות ההזנחה וממשים אותה באופן הגלוי ביותר. כך- רק על ידי ריכוז ההאשמה תוכל להתעצב הבנה ציבורית חדשה שדורשת אלטרנטיבה לכל זה, כך אולי הציבור יבין שאדישות לא תוציא אותו מהבוץ אני חושבת, שככל שזה יגיע ליותר אנשים לכיס (וזה כבר מגיע) אז התובנה ביחס לזה שצריך לקנות כרטיס- תלך ותיעשה מציאותית יותר. (בנק לתעשיה ומסחר פשט רגל אתמול- השביעי בגודלו בארץ)
|
|