בתשובה לדובי קננגיסר, 14/08/02 11:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בתגובה שלי לא התייחסתי לשאלה "לאלו ערכים צריך לחנך?" אלא לשאלה "האם צריך לחנך לערכים?". לפי מה שמובא במאמר, לס. יזהר יש ספקות האם מותר לחנך לערכים, ובכך ל"כפות" על הילד ערכים בניגוד לרצונו. הכלל שלי בחינוך הוא שלכל הורה יש את הזכות לחנך את ילדיו למערכת הערכים שהוא מאמין בה. איך זה מסתדר עם מערכת ערכים כללית של המדינה?- יש כאן ללא ספק בעיה, אבל הדיון בה צריך להיות על מהם הערכים המינימליים שצריך לחייב את כולם ללמד. משהו על הרמה של לא תרצח ולא תגנוב וכל השאר (שגם הוא חייב להלמד בבית ספר) במסגרות מגוונות בהם ההורים יחליטו לאיזה סוג בית ספר הם רוצים לשלוח את ילדיהם. מצב זה קיים במידה רבה בחינוך הדתי והחרדי. כידוע יש וריאביליות גדולה בתוך הציבורים האלו. למסתכלים מבחוץ הוריאציות תראנה ניואנסים בלבד, אולם מבחינת ההורים יש חשיבות משמעותית להבדלים בין בתי הספר. ואמנם כל הורה משתדל לשלוח את ילדיו, במגבלות המיקום וכו', לבית הספר התואם את ערכיו כמה שאפשר. הבעיה הגדולה בכך היא שזה עולה הרבה כסף! מפני שהמסגרות הללו הן פרטיות למחצה. ההוצאה על חינוך במשפחה דתית לאומית ממוצעת יכולה להגיע גם לשליש ההכנסות! אבל לפחות יש את האופציה. למה שחילוניים לא יתארגנו ויפתחו לעצמם בתי אולפנא כאלה שיחנכו לערכים שהם רואים כחשובים? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כי לחילוניים, כמה משעשע, אין כוח פוליטי בישראל, והם לא יצליחו לכפות על השלטון לאפשר חינוך עצמאי גם בקרבם. מעבר לכך, יש גם הרבה חילוניים שרואים בשיוויון ובאינטגרציה דבר חשוב... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החילוניים קובעים את סדר היום במדינה. הם לא צריכים "כוח פוליטי" במובנו הרגיל, משום שהם חשים שהם "ברירת המחדל". לא שזה מקובל עלי, אולם זאת הדרך בה החילוניים תופשים זאת, אז די לבכות. מה שעוד ברור הוא שלחילוניים כקבוצה אין מערכת ערכים אחידה ולפיכך התשובה שלך כלל לא רלבנטית. אם לקבוצה מסויימת של חילוניים יהיה חשוב להנחיל לילדיהם ערכים מסויימים, הרי הם צריכים לעבור את אותה דרך (חתחתים) שעוברת כל קבוצה של הורים דתיים שרוצים להנחיל לילדיהם ערכים מסויימים: מתארגנים בקבוצה, פותחים בית ספר בתנאים פיראטיים, (דירות פרטיות וכו') תוך שההורים מממנים חלק גדול של העלויות, כשזה קצת מצליח, מחפשים "גב" פוליטי זה או אחר, בעיקר ברמה המקומית. יורקים דם על כל מתקן או שכלול קטן שמכניסים למערכת, והמורים עובדים בחצי התנדבות תוך שעתידם תלוי זמן רב על כרעי תרנגולת. אם עניין הערכים חשוב, אז צריך להתאמץ, ולא לילל שאף אחד במערכת הפוליטית לא מגיש לך את בית הספר האידאלי על מגש של כסף. אגב, בעניניי חינוך, בציבור הדתי לאומי כל היוזמות החינוכיות באו מלמטה, ולעיתים קרובות תוך התנגדות אקטיבית של המערכת הפוליטית הכאילו "פטרונית". המפד"ל שמחה לפרוש את חסותה ופטרונותה על כל מיני יוזמות חינוכיות, רק כאשר הוכח שהן הצליחו, והיה עדיף להצטרף אליהם במקום להלחם בם.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי 50% מההכנסות של משפחה חילונית ממוצעת עוברות כמיסים למדינה.שמשקיעה את הכספים הללו בחינוך הדתי והחרדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, ומה לגבי ההכנסות של משפחה דתית (וחלק קטן מהמשפחות החרדיות) להם לא לוקחים 50%? ומה לגבי החינוך הממלכתי - הוא לא מתוקצב מאותם מיסים? וחוץ מזה, המיסים מממנים את החינוך ותו לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום שנקודת מבט חילונית רווחת היא חופש המחשבה ובכלל זה נקודות מבט שונות ומגוונות. אני לא רואה כיצד ניתן לרכז ערכים באולפנא כזו, כפי הצעתך, מבלי לכפות אותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אולפנא היא מהשורש א.ל.ף וזאת האמת, כי בכל חינוך יש גם אילוף. ומי שזה פוגע לו בתפיסות האידיאליות של "החינוך הטבעי" או פילוסופיה אחרת שיביט בילד הקטן שלו בן השנה ויראה איך הוא מחקה את הוריו או אחיו הגדול. כל תהליך החיברות מבוסס על חיקוי אחרים. מה שאני רוצה להגיד שאין כל בושה בלחנך ולאלף, גם לערכים ואם זה כולל כפיה, שעדיף שתהיה מוסווית כדי שלא תדחה ע"י הילדים, גם זה לגטימי בעיני. בעבר שאלתי את עצמי את השאלה הבאה: האם ניתן לגדל ילד ללא מחויבויות לתפיסות של אחרים (כולל הוריו), שהכל "יבוא מתוכו", אז אני אעזוב את התשובה לכך ורק אומר שאם נצליח לגדל ילד כזה ו"הכל יבוא מתוכו" אז הוא יהיה ריק ובור. איך זה מתקשר למה שאמרתי קודם? נדמה לי שאנשים בעלי "נקודת מבט חילונית" מתחלקים לשתיים: כאלה החסרים סמכות פנימית לכפות את ערכיהם (חופש המחשבה וכו') על ילדיהם וכאלה שעושים זאת אך חושבים שהם לא כופים. הזכות לכפות ערכים היא היא מוסרית ומעשית. (זה לא אומר שזה תמיד יצליח, אבל זה סיפור אחר). 2. יתכן שלאולפנא כזו ("האולפנא לחופש המחשבה ולנקודות מבט שונות ע"ר) לא תהיה בכלל הצלחה כי אני כופר בכלל ביכולת של מערכת חינוכית להעניק ערכים, בעיקר במערכת בה המורה לא ניתפס כאוטוריטה (לא שאני רוצה שמורי ישראל יהיו אוטוריטות בעיני התלמידים). רק ההורים יכולים להעניק ערכים או מבוגרים אחרים שנמצאים באינטנסיביות עם הילדים (כמו התנהגות המורים בזמן ההפסקה או במהלך השיעור אך בוודאי שלא ע"י חומר לימודים מסודר). 3. אין צורך בשיעורי ערכים כי המציאות והיום יום מזמנים מקרים שכל הורה יכול להגיב להם או לדון עם ילדיו בהם וזאת נראית לי, לא מנסיון, הדרך הטובה ביותר "לחנך לערכים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מקבלת את המושג "כפיה" בהקשר של ערכים. כל עוד נשמה באפו, אדם יכול לבחור את ערכיו. ניתן לראות ביטוי מעשי לכך, בזאת שלא מעט אנשים מחליפים את הערכים עליהם גדלו. לפיכך כל אדם יכול/חייב להנחיל לילדיו את מערכת הערכים שלו, אחרת הם יגדלו ללא התייחסות למימד המוסרי של החיים. אם הם יקבלו אותה לכל ימיהם, או יחליטו לשנותה, זה תלוי בבחירתם החופשית. בחירה שגם הוריהם לא יכולים לשלול מהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה קורה כשמערכת הערכים של ההורים והמשפחה אינה עולה בקנה אחד עם מערכת הערכים הציבורית המוקנית בבית הספר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה קורה אם הערכים של זוג ההורים לא מתואמים? למה הורים בכלל צריכים להנחיל ערכים מוחלטים? האם ילד שיבין מהוריו שיש מספר דרכים אפשריות, לא ימצא את דרכו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין חינוך לערכים לבין הצגת מספר אפשרויות ושני הדברים לא שוללים זה את זה. אתה יכול לחנך ילד לחילוניות בפרקטיקה של החיים היומיומיים, אבל להסביר לו שיש דתיים ושזו דרך חיים אלטרנטיבית ומקובלת. עצם זה שאתה מחנך אותו לערך מסוים, לא אומר שאתה שולל לחלוטין את הערך האחר. זה אומר שאתה והמשפחה שלך בחרתם להעדיף ערכים מסוימים וזו זכותכם. מה שלא עונה לי על השאלה: מה קורה כשהערכים של ההורים לא עולים בקנה אחד עם הערכים הציבוריים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לבעיה המתעוררת כאשר הערכים של ההורים אינם עולים בקנה אחד עם הערכים הציבוריים יש שתי נקודות מבט: של ההורים ושל הציבור. מבחינת ההורים הרי הם יכולים לשלוח את ילדיהם למערכת הציבורית, תוך הסבר והדגשה במה הם חושבים שונה מהמערכת הציבורית. והשלמה של החינוך לערכים שלהם מחוץ לבית הספר. למשל קיים מצב בו יהודים דתיים בחו"ל נאלצו לשלוח את ילדיהם לבית הספר הכללי (מחמת אי קיום קהילה יהודית במקום או סיבות אחרות) ובכל אופן הם חינכו את ילדיהם למערכת הערכים שלהם. אין ספק שמצב זה דורש הרבה יותר מאמץ ומשאבים מהרגיל, אולם זה המחיר של להיות שונה. מנקודת המבט של הציבור, ברוב מוחלט של הפעמים, לפחות במדינה דמוקרטית, לא צריך להיות אכפת לציבור אם יש הורים שיש להם מערכות ערכים אחרות מהסטנדרטי, אלא אם יש במערכת ערכים זאת פגיעה בציבור או בחוק. במקרה זה הבעיה העיקרית היא לא כיצד האנשים הללו מחנכים את ילדיהם אלא כיצד הם עצמם מתנהגים. אם הם מתנהגים בדרך שהציבור אינו יכול לסבול (כגון כאלה שאינם מחשיבים את לא תגנוב וכו') הרי יש להעמיד אותם למשפט על העבירות אותם הם עושים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אולפנאות חילוניות, או לפחות היו פעם - אנוכי התחנכתי בבית ספר ציוני-סוציאליסטי (כצנלסון בחולון), ולדעתי היה אחד כזה גם בת"א. היום המושג הזה נראה די בעייתי ומתקשר למפא"י, אבל אז נהנינו מאוד מהעובדה שלביה"ס יש ייחוד ושאנחנו מקבלים שם גם "תוכן" - ביה"ס השכן נראה לנו ריקני והתלמידים חסרי דעת ומעוף. מה היה שם? בכל בוקר היה מסדר בוקר בנוכחות המנהל, שבו שני תורנים הניפו את דגל ישראל, לצלילי החצוצרה של תלמיד שלישי. עמדנו דום והתרגשנו (אני מניחה שהיו כאלה שהתרגשו פחות). על קירות הבניינים היו ציורים, מעשה ידיהם של מחזורים קודמים - כל מחזור שהגיע לכיתה ח' צייר כעבודת פרידה ציור קיר שתיאר משהו מתולדות העם או ציטטה מהתנ"ך. תארו לעצמכם מה זה לחלוף כל בוקר על פני אולם ההתעמלות, שעליו ציור מוחשי של חזון העצמות היבשות, מטר מציור של הפסוק "אחת ידו עושה במלאכה" וגו'. בשבילי לפחות זה היה דבר שנתן תחושה של בית והמשכיות - הנה, את זה ציירו "הילדים הגדולים", וכשנסיים אנחנו את ביה"ס, נצייר גם כן. הגדולים, אגב, הונצחו בבית הספר בעוד צורה - לזכר אלה מהם שנפלו בשירותם הצבאי הוקמה חורשת זיכרון ליד הכניסה לביה"ס. כולנו עמדנו שם מזמן לזמן ודקלמנו את שמות הנופלים ואת החיל שבו שירתו. בעלון ביה"ס, המנהל (המיתולוגי) היה כותב דברים נחרצים על הזכות של עם ישראל על ארצו, ועל החובה ליישב ולהפריח וכל מיני שכאלה. ובשיעורים, תחת תמונות גדולות של בן גוריון והרצל, היו דיונים (אינסופיים, כך נראה) על חייו של טרומפלדור. בכל יום זיכרון/חג היו ילדי כתה ח' אחראים על קיום הטקסים וההסברים לקטנים יותר, והדרכה בתערוכות לימודיות שהקימו בנושא. אגב, סליחה על הפירוט - אני מספרת את כל זה, ומעולם לא השוויתי לדעת עד כמה בבתי ספר "רגילים" לא היו עושים את הדברים הללו. אומרים לי שהיום "כצנלסון" הוא לא מה שהיה, שחורשות נעקרו ושהאווירה שונה. בעיני זה חבל, אבל זו הסתכלות בעיניים נוסטלגיות. אז אהבתי מאוד את המגמתיות הזו. היום אני לא יודעת לומר אם הייתי מעבירה אותה לילדיי. או עד כמה החינוך הזה, שנשמע אז רלוונטי (אפילו לאחר עליית הליכוד לשלטון), היה נשמע סהרורי היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל בוקר היית מתרגשת מהנפת הדגל? אני הייתי מנחש שטכס כזה יהפוך לשגרה נטולת כל רגש אחרי הפעם השלישית, אבל אולי ההתרגשות היתה מזה שהילד מאחורה משך לך בצמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר החלטת הבג"צ האמריקאי בנוגע לביטול שבועת האמונים היומית בבתיה"ס האמריקאים, נכנסתי לוויכוח ארוך בנושא עם אחת מחברותיי האמריקאיות. אני טענתי ששבועת אמונים יומית היא דבר מטופש ולא אפקטיבי; היא טענה ששבועת האמונים היומית היתה רגע אחד בכל יום לימודים בו התלמידים הפסיקו משטויות ומשיכות-בצמה, יצאו מהשגרה המשמימה של ביה"ס ובאמת הרגישו מעין התרוממות-רוח קלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צמה לא היתה לי, אבל ההתרגשות היתה, אכן כן, גם מעצם הטקס וגם מעצם הידיעה שיש כאן המשכיות - שדור הילדים המבוגר יותר מניף בשבילנו את הדגל, ושאנחנו נניף בתורנו עבור הילדים הצעירים יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואו, יש על בי"ס כצנלסון המון בויקיפדיה, וגם דברים שהיו ושכחתי: (למטה-למטה, ודווקא תחת הכותרת "עזרה לתלמידים במעברה". מישהו עוד יקבל רושם לא נכון). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |