בתשובה לאור, 08/08/02 13:08
 |
|
 |
||
|
||||
 |
רגע, אז הרקע ההיסטורי לכתיבת יצירה - הוא כן רלוונטי לניתוחה או לא? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שוב, זו שאלה של כיצד אתה מגדיר ניתוח של יצירה קודם כל הנושא חייב להיות היצירה עצמה. כל דבר אחר איננו ניתוח היצירה. למשל השפעתה של היצירה על החברה והיצירה כביטוי להלך רוח חברתי. בשני המקרים נושא המחקר הוא החברה. שנית, גם לאחר שבחרנו את היצירה כמרכז ישנן גישות שונות להתייחס אליה. ישנן גישות שהן אכן ניתוח אולם אינן מעניינות אותי ויש לי ביקורת עליהן למשל כגון אלו הרואות במציאות המיוצגת ביצירה מציאות אמיתית ואז מתחילים לשאול למה עשה הגיבור כך או אחרת ומיישמים עליו תיאוריות פסיכולוגיות וסוציולוגיות ופילוסופיות. גישות כאלו אכן עוסקות בניתוח היצירה אולם לדעתי הן שוגות. היצירה אינה אמת אלא בדויה וכל דמות עושה מה שהיא עושה כי כך המחבר קבע ולא משום סיבה אחרת. כפי שנאמר: ראסקולניקוב רצח את הזקנה כי ככה דוסטייבסקי אמר לו (או משהו בסגנון). אבל גם במקרים כאלו לדעתי מוסטת היצירה מן המרכז לטובת דברים אחרים ומשמשת רק כאילוסטרציה. גישות אחרות עוסקות בניתוח הדמויות או המציאות החברתית המתוארת או בביקורת או ביחס למציאות האמיתית. סמליות, פרודיה וכן הלאה. כלומר כל אלה יוצאים מן היצירה בראש ובראשונה והולכים למקומות אחרים. בכל מקרה, בשום מקרה אני לא מוצא שום רלוונטיות לביוגרפיה של היוצר. ניתו היצירה חייב לצאת קודם כל מן היצירה ולעשות שימוש רק במידע שביצירה כמידע קונקרטי. אני מתכוון לכך שמותר להשתמש כמובן בתאוריות של תורת הספרות או פילוסופיה אבל הנתונים צריכים להגיע מן היצירה. אולם הגישה האהובה עליי והיא עבורי האמת היחידה היא גישה היוצאת מן הטקסט וחוזרת אל הטקסט ונשארת בטקסט. פשוט מאוד: אם יצירת ספרות היא ייצוג לשוני של עולם הרי שעל חוקר הספרות לחקור את אופני הייצוג של העולם ביצירה. חוקרים את ה"איך" ולא את ה"מה": את אופני הייצוג ולא את המיוצג. זה לא משנה למה הדמות עשתה כך או כך ומה נאמר ביצירה על העולם שלנו. חשוב איך, כלומר המבנה, הצורה, סדר הדברים, אפקטים סיפוריים, סמכויות המספר, הלשון וכן הלאה. כלומר על המחקר לדעתי להגביל עצמו כך: בקוטב אחד אופני הייצוג של העולם מבלי לגעת בעולם, בקוטב השני אפקטים על הקורא ה"אידיאלי" ולא "אני הרגשתי כך ואני לא הרגשתי כך", ובמרכז הטקסט עצמו. למחבר בשר ודם אין שום נגיעה לשום דבר. הרקע ההסטורי או ביוגרפיית המחבר מעניינים את מי שחוקר את היצירה בהקשרה ההסטורי וזה לא מחקר הספרות נטו. כל נתון שמעבר לגבולות הטקסט אינו רלוונטי לחקר הטקסט. נשמע לי פשוט וצלול. כמובן שניתן להוסיף ולעבות את הטקסט במידע חיצוני אבל זה אינו חלק מהמחקר נטו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל פעמים רבות היוצר יוצר כדי להעביר מסר חברתי או פוליטי. אם אתה אומר ש''לא משנה... מה נאמר ביצירה על העולם שלנו'', אתה הופך את היצירה לחסרת תכלית, לפחות מבחינת היוצר הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון מאוד. היא חסרת תכלית מבחינה זו. לביקורת חברתית אין חשיבות מבחינת מדע הספרות, לפחות כך לדעתי, אולם יש לה חשיבות אחרת, חשיבות פרשנית. וחשוב לעשות את ההבדלה הזו: מחקר, ביקורת, פרשנות. הראשון עומד על ה"סדירויות הפואטיות", המבנים. השני עומד על טוב ורע, מציגים שיפוטים לפי דעת המבקר. האחרון עומד על יחסה של היצירה כלפי העולם. כך לפחות לדעתי. אני לא מתבסס פה על שום דבר. נכון שמחקר מוחק את החשיבות המסר של היצירה אולם המחקר איננו הפן החשוב של היצירה מבחינת היוצר או מבחינת הקהל ולמעשה הוא הפן הפחות חשוב. ליצירות בעלות מסר יש את הכוח שלהן מבחינה זו. ההבדלה המשולשת שעשיתי למעלה דרך אגב משמשת בהבנת תהליך הקנוניזציה של טקסטים ספרותיים. יש טקסטים בעלי מבנה מרתק, גאוני, אולם מבחינות אחרות הן פחות טובות. ישנם טקסטים מצויינים מבחינת הביקורת אולם אין בהם חשיבות מחקרית מיוחדת. ישנם טקסטים בעלי חשיבות פרשנית מרובה אולם מבחינות אחרות אין להן חשיבות רבה. כמובן שישנם שילובים במידות שונות. עם זאת, גם ההבדלה בין 3 הסוגים אינה חדה. פרשנות נחשבת למחקר לכל דבר. אולי כדאי להחליף את "מחקר" ב"מדע הספרות". מחקר אינו נזקק לשניים האחרים אולם ביקורת טובה וודאי פרשנות טובה מן הראוי לדעתי שתתבסס על מחקר מדעי ראוי. אני אישית מקפיד לבצע את ההבדלה הזו בניתוחים. ניתוח מדעי תמיד רלוונטי ותמיד מתאים ולכן אני תמיד מוצא מה להגיד על כל שיר שמובא פה, גם אם ביקורתית הוא אינו לטעמי. כנ"ל לגבי פרשנות. אולם חשוב לבצע את ההבדלה הזו: בין מה ש"יש" לנגד עינינו ואינו נתון לויכוח לבין שמשתמע ממנו. זה חשוב כאשר כותבים מחקר. ככה אם לא מסכימים אם פרשנויותיך לפחות לא שוללים בדרך גם את המבנים שאיתרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אמשיך לנגן על עוגבי1: מחקר - מתמטיקה פרשנות - פיזיקה ביקורת - פילוסופיה של המדע ---------------- 1 אם אדם מנגן על עוגב ואין איש שומע, האם הוא עדיין מזייף? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקבלה מעניינת אולם זכור דבר אחד: היא מתבססת על חלוקה שאני עשיתי לפי דעתי וטעמי בלבד! אינה כתובה בשום מקום למיטב ידיעתי ואם היא כן אז זה בלי ידיעתי ואז היא בוודאי גם כתובה הרבה יותר טוב ממה שאני הצגתי אותה כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוצא חן בעיני. זה נשמע לי קצת כמו שהמתמטיקאים התיאורטיים מדברים על המתמטיקה, דהיינו שהעניין היחיד שלהם הוא במבנים האבסטרקטיים בעולם המתמטי שלהם, בלי שום קשר לשאלות יישום או השלכות על העולם הפיזיקלי. מה שדובי מבקש זה למשוך את הניתוח לכיוון המציאות שעל הרקע שלה היצירה נכתבה - מזכיר את מה שהפיזיקאים עושים למתמטיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיסקליימר: ההתנסות שלי בניתוח יצירות הוא דל ביותר. אני יותר מנסה לעשות ניחושים מושכלים איך זה. נניח שאני אכן מעוניין רק בניתוח המכוון אל הטקסט, כמו שאתה אומר: מטרתי להבין את היצירה עצמה, באופן "ספרותי" לחלוטין, "רק האיך", וכולי וכולי, ולא מעניין אותי ההשלכה על העולם. עדיין, אני לא רואה סיבה שהקלט שלי - מה שאני מתבסס עליו בניתוח - יהיה רק הטקסט ותיאוריות ספרותיות. מידע על היוצר יכול להיות רלוונטי גם ("קריוקי"). אם תשאל אותי איפה הגבול - אני לא רוצה לקבוע גבול. כל דבר שהחוקר מחשיב כרלוונטי, ויכול לשכנע אותי שהוא רלוונטי, יהיה בעיני לגיטימי. בעצם, אני לא חושב שאפשר אחרת: אני לא חושב שאפשר ללכת עד הסוף עם העקרון של "להישאר בתוך הטקסט". נניח שבשיר מסוים מוזכר נפוליאון. ברור שיש כאן התייחסות לדמות ההיסטורית. ואינך יכול לנתח את היצירה מבלי להשתמש במידה כזו או אחרת של ידע היסטורי - לפחות מה שניתן לקרוא לו "ידע אנושי כללי". אבל ברור ש"ידע אנושי כללי" הוא משהו פתוח וסובייקטיבי לחלוטין. כמה משוררים נחשבים בהיסטוריה השתמשו (ומשתמשים) בידע על התרבות הקלאסית שלעולם לא יהיה לי. ומצד שני, סביר שעדיין אף משורר נחשב לא הזכיר ביצירותיו היבטים של שפת התכנות ג'אווה, שאני מכיר די טוב. היכן תשים את הגבול איזה ידע "מותר" להכניס לניתוח יצירה, ואיזה אסור? ומדוע שהידע לא יכלול מידע על היוצר עצמו (שדי טבעי, בעצם, שהיוצר ישתמש בו - לפחות אם יש ליוצר סיבה לחשוב שגם קהל היעד ידע זאת)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, רגע, רגע, אנחנו דיברנו על ביוגרפיית היוצר ולא ידע כללי. ידע כללי זה משהו אחר בעיקר אם השיר מכוון אליו, אבל ישנו הבדל אדיר בין מצב שבו אנו מכניסים לניתוח מידע חיצוני כרצוננו לבין מצב שבו הטקסט מתייחס למידע הזה, מפנה אליו ומתבסס עליו. במידה מסוימת תמיד הטקסט יתבסס על מידע חיצוני, החל בפירוש המילים וכלה בידע העולם שלנו. אולם הסוגיה שהועלתה פה היא שימוש בביוגרפיה של היוצר כדי לברר למה התכוון באומרו כך או אחרת. אלה הם שני מקרים שונים. בעצם, אין לי בעיה עם שימוש בביוגרפיה של המשורר כדי לברר למה כיוון בכותבו את השיר. אם חוקרים למה התכוון מן הראוי לעשות שימוש בביוגרפיה שלו אולם אני לא חוקר למה התכוון המשורר, אני חוקר למה התכוון השיר... דרך אגב, אני באופן אישי, פחות אוהב שירים העושים שימוש באיזה מידע שאינו ידע פשוט שכל אחד יודע. גם כי זה דורש ממני עוד מחקר כדי להבין ולעולם לא אדע שאכן חקרתי די ובעיקר כי זה הורס את הספונטניות שבהנאה מן השיר. למשל בשיר "לוטה" של יונה וולך כתוב "מקטרת מלחמה". מן המרצה נודע לי כי אין מקטרת מלחמה אלא רק מקטרת שלום. נו, לך תדע את זה עכשיו. משורר שמכוון לידע מיוחד שלא יתפלא אם אחר כך לא מבינים אותו כראוי. לגבי הגבול. לי נראה די ברור: בעת הניתוח מותר לעשות שימוש בכל ידע שהיצירה מכוונת אליו. אולם שוב, אם אני חוקר מבנה למשל או לשון או אפקטים על הקורא או את סמכויות המספר ותפקידיו ומעשיו אז המידע הזה לא ממש משנה לי. הוא אולי רלוונטי להבנה הבסיסית של הטקסט אבל לא מעבר לכך. כלומר, למידע שמוכנס יש חשיבות לא רק בעצם הכנסתו אלא גם בשימוש שנעשה בו. אם כדי להבין משהו באיליאדה אני פותח ספר על מיתולוגיה יוונית בכלל - מה רע בכך? להפך, טוב מאוד. אולם עלי לזכור מה כתוב ביצירה ומה לא. אבל שוב, הדברים הם כלליים וכל הסוגיה תיפתר בקלות אם מישהו יראה לי דוגמה שהוא עושה שימוש במידע חיצוני וכך תורם לניתוח. לדעתי אין דבר כזה. למשל בשיר "צנח לו זלזל" של ביאליק מדובר על חווית ניתוק מן המקור, של ניכור ובדידות. אז הולכים ואומרים כי ביאליק מדבר על עקרותו שמעולם לא היו לא ילדים. בסדר, אז אומרים. האם זה משנה משהו בהתייחסות לשיר? זה לא רלוונטי למשל לחקר הצורה שהדימוי לזלזל ולקורותיו מתפתח ומתארגן. באותה מידה היה יכול דוד המלך לכתוב את השיר כחווית ניתוק במערות כשברח משאול. מה זה משנה? המידע החיצוני על ביאליק בשיר הזה לא תורמת כלום להבנת השיר או למחקר שלו, אולי רק לקשר שלו לעולם, לסיבת כתיבתו. המידע החיצוני רלוונטי אולי לשלב הפרשנות. באמת אולי פה עובר הגבול. אולי הידע החיצוני רלוונטי לשלב הפרשנות: אם בכל מקרה פרשנות מתייחסת לעולם למה לא לעשות שימוש במידע מן העולם בחיפוש אחר משמעות השיר ומה שהוא אומר על העולם? אולי. אבל הדברים צריכים להיעשות בזהירות תוך הקפדה עד כמה הדברים באמת נוגעים. נניח שאורוול היה ידוע כאנטי קומוניסט (לא יודע באמת, נניח) ויצירתו היא גם כזו. אז מה? יש חשיבות לדעותיו האנטי קומוניסטיות? לא. נניח שהוא כותב יצירה פרו-קומוניסטית, האם יש חשיבות לדעותיו האנטי? גם לא. לא לחקר היצירה, כן לחקר הסופר אבל זה לא מענייננו. שוב, גם מבחינה תאורטית אבל גם מבחינה מעשית, אני לא מוצא שום רלוונטיות של הסופר ליצירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אני מדבר על מקרים שבהם הטקסט מכוון אל ביוגרפית היוצר! או שלפחות זו פרשנות סבירה של הטקסט. כדי לא להגיד שוב "קריוקי", אלך אל הדוגמה הנדושה מבית הספר, "לא בא לי האור מן ההפקר" לביאליק. ניתוח בית-הספר של השיר מדבר על תסכולו של המשורר מהפיכתו למשורר לאומי, והפקעת שיריו מרשות היחיד שלו (סליחה ממך ומהקוראים על ההשטחה ואולי הסילוף שאני עושה כאן; זה רק לשם דוגמה). האם ניתן לומר "הטקסט של השיר מתייחס אל ביאליק האדם"? אני חושב שכן, לא פחות ממה ששיר יכול לדבר על יוליוס קיסר (והרי שיר יכול בבירור לדבר עליו גם בלי להזכיר אותו בשמו - נניח, להזכיר את הרוביקון). "ידע כללי" בהחלט יכול לכלול ידע על המשורר! יש, מן הסתם, מקרים שבהם השימוש בידע ביוגרפי על המשורר הוא פחות מחייב. אולי אתה תאמר אז שזהו המקרה הנפוץ, שבו הטקסט של השיר לא מתייחס אל הביוגרפיה של המשורר. אבל אם פרשן של השיר כן משתמש בזה (באופן שאני קורא לו "שימוש הוגן"), הרי שמה שהוא בעצם אומר זה שלדעתו הטקסט של השיר *כן* מתייחס אל הביוגרפיה של המשורר, באופן שאולי לא היה ברור לנו קודם אבל זה מה שהפרשנות שלו מנסה להוכיח. אנו יכולים להסכים או לא להסכים - כמו עם כל פרשנות. אתה עושה הבחנה מעניינת בין ניתוח או פרשנות של שיר, לבין חקר השירה בכלל. ולכאורה, באחרון אכן אין מקום לביוגרפיה של המשורר. אבל נדמה לי שאפילו שם יכול להיות לה מקום, לא פחות מלכל אלמנט אחר שמופיע בשיר כזה או אחר. אולי השתקפות של חיי המשורר בשיריו היא אלמנט עקבי בשירה בכלל? מה, למשל, אם תמצא אצל משוררים רבים התייחסות דומה למשולש הבעייתי משורר-שיר-ציבור כמו אצל ביאליק? האם לא ניתן להסתכל אז על הביוגרפיה של המשורר כעל "מבנה שירי" - משהו שיש בשיר התייחסות מבנית אליו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב קודם כול בוא נשיב לשיר את שמו האמתי: "לא זכיתי באור מן ההפקר". לפחות את זה אנו חייבים לביאליק. שנית, את הפרשנות שלך על השיר בזיקה לחיי ביאליק לא שמעתי מעודי ולא נתקלתי בה מעודי, לא בבית הספר ולא באוניברסיטה, אבל היא דוגמה טובה פה. כן מדובר על בעלות שהולכת ומתמסמסת. זה כתוב בטקסט. אז נניח שניתן להלביש על זה גם את תסכולו של ביאליק מהפיכתו למשורר הלאומי - תסכול שאני לא מצליח להבין את מקורו, בהנחה שביאליק אכן הביע אותו בהזדמנויות אחרות - במה הוא שונה מתסכולו של משורר רגיל על אבדן הבעלות או על אי הבנת קוראיו אותו? במה זה מוסיף לשיר? אז ביאליק כתב כך מסיבה כזו או אחרת. אז מה? איך זה רלוונטי לחקר השיר עצמו? איך זה מוסיף משהו למשהו? זה מסביר לנו על ביאליק אבל לא על השיר עצמו. ואם השיר היה אומר בדיוק ההפך? מה היית אומר אז על המידע הביוגרפי החיצוני? שהוא שגוי? שהוא לא רלוונטי? במקרה הזה המידע החיצוני לא נראה לי רלוונטי כלל. השיר לא מזמין אותו ולא מכוון אליו. אני יכול להבין מקרים שבהם השיר מתייחס ישירות למידע על חייו של המשורר. נניח עמיחי למשל ב"אל מלא רחמים" הוא כותב "אני שהבאתי גוויות מן הגבעות" ואכן עמיחי נלחם במלחמת העצמאות ורבים משיריו עוסקים בכך - אז מה? איך זה רלוונטי? מה זה תורם לשיר? לא תורם הדבר. כל המידע הרלוונטי נמצא בשיר עצמו. במקרים שבהם שירתו של משורר משקפת באורח עקבי ונרחב את חייו, ולא חסרים כאלה, אז יש מצב שונה שבו אתה יכול לשאוב מידע משירים אחרים אבל אז מידע זה רלוונטי לחקר פואטיקה של משורר ולא פואטיקה של שיר. אולי במקרים אחרים שיר מכוון לשיר ישירות וניתן להעביר מידע מאחד לשני. אבל שוב, כל אלה מספקים לנו מקסימום עוד קצת מידע על המתרחש בשיר. בסדר אז הם מספקים. איך זה מוסיף לשיר? לא יותר מדי לדעתי. במקרה הטוב אתה יכול לברר מה השיר אומר לגבי חייו של המשורר, או לברר את מקורות שירתו. שוב, זה לא אומר הרבה על השיר עצמו. לביאליק יש לא מעט שירים כאלה. ב"שירתי" למשל הוא מדבר על מקורות שירתו, על העוני בביתו, על הצרצר משורר הדלות וכן הלאה. מה זה מוסיף על השיר עצמו? שום דבר. השאלה היא גם מה אתה מחפש בשיר. אם אתה רואה בו ביטוי לחיי המשורר אז מידע חיצוני כן רלוונטי אבל אם אתה חוקר את הטקסט עצמו מידע כזה לא מוסיף דבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, ואני כבר חשבתי לזקוף לזכותו של ח.נ. גם את הביטוי ''לא בא לי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בא לי בירושה מאבי | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנים הייתי בטוחה שהשיר מתאר נאמנה את ילדותו העשוקה של משוררנו הלאומי, קומפלט עם האמא האלמנה, שחילקה ליתומיה הרעבים פת לחם דל וזנב דג מלוח... בסוף התברר שביאליק בכלל בא מבית אמיד, ואביו, לא רק שלא מת כשח''ן היה קטן, אלא גם היה סוחר עצים מצליח. בקיצור, לא צרצר ולא דג מלוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שידוע שלי הוא אכן העביר את ילדותו בעוני. כלומר מקורו בבית אמיד אבל המצב הדרדר או משהו, צריך באמת לבדוק את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התיאור המקובל הוא ילדות בכפר ראדי באוקראינה,אביו חכר פונדק אך לא הצליח בעסקיו,ולכן עברה המשפחה לז'יטומיר הסמוכה,שם התישבה בפרברי העיר. ביאליק היה בן 6 וזכה לחינוך התורני המקובל שעל נפלאותיו שורר, בתארו את האופן בו התגבר על הלימוד היבש של סימני הכתב, בהופכו את הגרפיקה המופשטת לציור, בעזרת דמיונו המחונן,(א' היא אסל ושני דליים). בהיותו בן 7 האב נפטר,האם נותרה בעוני,והפקידה את ילדיה אצל קרובים שונים,ביאליק גדל אצל הסבא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מי היה סוחר העצים? הסבא? (לא, כי אני בטוחה שהיה שם סוחר עצים כלשהו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכור לי משהו עם סוחר עצים,אך אולי אני מתבלבל עם מישהו אחר,הסבא מתואר כתלמיד חכם וחסיד אדוק,הגיוני יותר שמי שחכר פונדק( ששימש את האיכרים) מן הפריץ,חכר גם יער. על אמו כתב ביאליק: אמי זכרונה לברכה,היתה צדקת גמורה ובאלמנותה עניה מרודה. ויהי ערב שבת,החמה בראש האילנות- ובביתה לא נר ולא סעודה. בדקה ומצאה עוד,מעשה נסים,שתי פרוטות- "הלחם אם נרות?"-פסחה. רצה ותשב ובידה הצנומה...* *מפאת זכויות יוצרים עצרתי כאן,ואם אור צודק ,אפשר לנסות לפגוש את הטקסט לבדו,גם אם נגלה שהכל "אני שירי",האב בכלל היה סוחר עצים אמיד,והתאלמן מאשתו ולא להפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכויות יוצרים פוקעות כעבור חמישים שנה ממות היוצר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. 70 שנה (בעקבות שינוי בהשראת אותו חי ובועט) ב. מיקי מאוס אינו רשום על שם יוצרו אלא על שם החברה שהקים. בכלל, בלאגן, כל העסק הזה עם הניסיון (המוצלח, לצערנו) של ידידנו בדיסני להמשיך ולהחזיק בזכויות על העכבר המעצבן הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. סימוכין? ב. ומה אם ח"ן מכר את זכויותיו לאיזו הוצאה לאור? ומה לגבי יצירות שמראש היוצר שלהן הוא תאגיד (כמו מרבית סרטי הקולנוע)? 70 שנים מיום פירוק התאגיד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם ביאליק יש סיכוי שאתה צודק.(אגב,נפטר ב-1934). בראשית המאה ה-20 הוא הקים באודסה את הוצאת הספרים מוריה,יחד עם רבניצקי שותפו לספר האגדה ועוד כמה חברים,ביניהם דומני, אביו של נ.גוטמן, שהיה סופר*. אח"כ הקים את הוצאת דביר ,גם כן באודיסה,וכשזו גוועה חידש אותה בראשית שנות ה-20 בברלין,לפני שעלה לארץ. דביר, אם אינני טועה, קיימת עד היום,יש להניח שכתבי ביאליק הם מרבי המכר שלה.(בתי"ס וכו'). *גוטמן תיאר פעם זכרון ילדות,כיצד היה יושב על ברכי ביאליק שהיה מבקר בביתם,והמשורר הגדול נהנה לראות את שרבוטיו ואמר לו שכאשר יגדל,יזמינו לאייר את ספריו,ואכן כך היה,שירי ביאליק לילדים,הוא דוגמא אחת לשיתוף הפעולה(בערוגת הגינה מסביב לחבית...). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם מתוך סקרנות, מיץ, איך זה עובד? יש לך נורה אדומה על המחשב, שמהבהבת ומפעילה סירנה בכל פעם שמישהו באייל כותב "זכויות" או פוצח בציטוט (+מסד נתונים תואם עם כל הטקסטים המוגנים, כלומר הכול חוץ מ"בוקר טוב")? (ובקיצור, אין לי סימוכין. ואפילו לא תימוכין*) *התחנפות: מה יותר נכון?... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר עברו 70 (למקלים: 50) שנה ממותו של שלונסקי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנת ברן, סעיף 7- 1, 2. נראה שלגבי יצירות ספרותיות זה חמישים שנה. ולגבי יצירות קולנועיות זה אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדרבא, שמעו ותמהו, מה קרה למיקי-מהו, מעשה מאוד נועז, מעשה בבת-אוז...ומכאן לקטע החביב- הפלפל נכנס לחוטם (של העגור,לא חשוב) וקינטר לו: הריחותם?! ונחירים על הכביש מר הילילו: ע-עטישש! בא ינשוף עגול עינים (רפי רשף?) ונתן לו בשינים. האנקור הרתיח צויץ! ובאחוריו הרביץ... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזהו מיקי מהו השלונסקאי? חשבתי כי זהיתי את השם. אכן ראו איזה סגנון נפלא, איזה משקול מקצועי, איזו שפה יצירתית ו... טוב אני אשתוק. רק אומר ששלונסקי, שאותו גיליתי רק לאחרונה, הוא אחד הגדולים מכולם. מיקי מהו הוא אמנם שיר ילדים אבל לשלונסקי יצירות גדולות באמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן שלונסקי,מתוך עותק משנת 1947 PRINTED IN PALESTINE הוצאת אנקורים,הוצאה בת של ה.פועלים. כיוון שחובב שלונסקי הנך,הנה כמה שורות המדגימות לדעתי את ההישג הגדול מכולם של הציונות-תחיית השפה. סיר נפוח בא לנוח על זנבו של דג מלוח, ובסדק שור הבר מתנגח עם עם עכבר. עכביש על זבוב קרח טס לתפוס את הירח. בר מצוה היום הברוש וקושר תפילין-של-ראש. בשמים כוכבי אלף גוזזים זנב של כלב. וחמור כותב שירים לקהל של חזירים. 1947 אמרנו? נכס צאן ברזל בתרבות האנגלית הם חרוזי אמא אווזה,שנוצרו במרוצת מאות שנים,יש להם רבדים תרבותיים שקשה להעביר לשפה אחרת. אורי סלע עשה עבודה יפה בתרגומי אמא אווזה,(אני גידלתי את בני הבכור על המקור,ואת השני על התרגום),ובכל זאת חרוזים אלו של שלונסקי הם התשובה הציונית (-: ההולמת ל: THREE LITTLE KITTENS LOST THEIR MITTENS
AND THEY BEGAN TO CRY... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בילדותנו (לפני זמן רב) קנו הורי לי ולאחותי את הספר המקסים: "עלילות מיקי מהו", של אברהם שלונסקי.למדנו בע"פ חלק מהשירים. עד היום אני זוכר את כל מילות השיר "סיר נפוח בא לנוח על זנבו של דג מלוח..."השבוע לימדתי את נכדי בן ה-3 את השיר , והוא קלט לתדהמתי את כל מילותיו בזמן קצר, ואוהב לדקלמו , כאשר הוא מקפיד להגות את כל המילים כהלכה.הוא גם שואל שאלות כגון:מה זה "גוזזים"? התשובה :"מספרים שער" גוררת את השאלה:"למה חותכים לכלב את הזנב"? ("בשמיים כוכבי אלף גוזזים זנב של כלב")... החלטתי לקנות את הספר וללמד אותו שירים נוספים. האם ידוע לכם היכן ניתן לקנות ספר זה ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיך אתה עונה על שאלת זנב הכלב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנסה כאן : http://www.itamar-books.co.il | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקובץ השירים של ביאליק נכתב מעל השיר "משיחות הצדיק ז"ל מוילדניק" ולכן ייתכן שזהו כלל לא שיר אוטוביוגרפי אף שהוא מדבר בגוף ראשון גם בשורה שצוטטה וגם בבבית האחרון: כמעט פקחה אמי עינה העששות וארא אור שבעת הימים שם יהל... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, אני יורד מהשיר של ביאליק, ומוסיף התנצלות בפני זכרו על השיבוש (אתה בטוח שזה "לא זכיתי"? בסדר, אני מאמין לך, אבל חייתי שנים בשקר). נותר לי רק דניס פוטר, אבל זה לא משנה. בהעדר דוגמה טובה (למרות שדניס פוטר...), כל מה שנותר לי לומר הוא שההסתייגות שלך מ"לערב הורים" יכולה להיות נכונה לכל השירים שבעולם, ועדיין איני רואה סיבה *עקרונית* לפסול *מראש* התייחסות ביוגרפית - ידע ביוגרפי יכול לדעתי להיות רלוונטי כמו כל ידע אחר, ומשורר *יכול*, אני מניח, להתייחס אל עצמו בטקסט של שירו, באופן כזה שהתעלמות ממנו תוריד מהותית מערכו של השיר. גם אם כל השימושים שעשו עד כה בידע ביוגרפי היו לא ענייניים, אפילו זה לא סיבה לפסילה עקרונית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יודע מה, לא נפסול עקרונית. רק תראה לי דוגמה אחת שזה פועל ואז נוכל להתייחס אליה. ישנו מאמר מעניין, שמעולם לא הצלחתי לסיים, שבו דנים בעניין ומביאים כדוגמה פסק דין של שופט בבית המשפט האמריקאי מסוף המאה ה-19. השופט דן באיזו תביעה על מילוי לא נכון של חוזה. כלומר נכון לפי הטקסט אבל לא נכון לפי כוונת אחד הצדדים. מדובר במשולח של chikens ומסתבר שהמילה אינה חד משמעית מבחינת פירושה: ישנם כמה סוגים של עופות תחת ההגדרה הזו. השופט קבע שאין עילה לתביעה כי המ שקובע הוא הטקסט ולא כוונת המחברים. סתם מעניין לראות איך זה ישים גם בתחום שאינו ספרות. אמרתי שיע ביוגרפי יכול להיות רלוונטי כמו כל ידע אחר - שהאלה היא רלוונטי למה. לדעתי הוא אינו רלוונטי בהתייחסות ליצירה אבל אולי הוא רלוונטי לדברים אחרים. בעצם אפשר לדייק את ההגדרה: הוא אינו הכרחי להבנת היצירה עצמה. אבל אין זה אומר כלל שאינו יכול להוסיף עליה ולהעשיר אותנו. למען האמת, לדעתי הסיבה העיקרית לעיסוק או לפחות לידע של חוקרים בביוגרפיות של יוצרים נובעים מסיבה אחת פשוטה: זה יותר מעניין. חייו השערורייתיים של משורר זה או אחר הרבה יותר מעניינים מאיזה עיקרון מבני. יש שיר של גבריאל פרייל שנקרא "פרידה". שיר יפיפה ובו מתאר הדובר את מראה של אישה בעת שהיא מספרת לו על פרידה. כל הכיתה הייתה בטוחה שהיא זורקת אותו. בסוף המרצה שהכיר אישית את המשורר סיפר שזו בכלל ידידה של המשורר שחבר של עזב אותה. זה כוחה המתעמע של ביוגרפיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת: "אולם הגישה האהובה עליי והיא עבורי האמת היחידה היא גישה היוצאת מן הטקסט וחוזרת אל הטקסט ונשארת בטקסט. פשוט מאוד: אם יצירת ספרות היא ייצוג לשוני של עולם הרי שעל חוקר הספרות לחקור את אופני הייצוג של העולם ביצירה." ואני שואל: אתה רוצה לחקור את אופני הייצוג של העולם ביצירה, אז איך אתה מוציא בצורה קטגורית ומוחלטת את היוצר מתוך העולם הזה? אני לא אומר שתמיד, עבור כל יצירה ובכל פרשות של יצירה צריך להתחשב ביוצר, אבל התעלמות ממנו בסך הפרשנויות האפשריות היא שגויה מלכתחילה. פעם גם אני חשבתי על היוצר כנביא, כצינור שצריך להצמצם את עצמו כדי ליוכל להעביר את דבר האל או מימזיס השירה מבלי לזהם אותה בפרטים האוטוביוגרפיים שלו. יש בדרך החקירה הרומנטית-משיחית הזו יופי לא מבוטל, ואפשר להפיק ממנה תובנות מענינות, אבל הקביעה שלך ש"אני לא מוצא שום רלוונטיות לביוגרפיה של היוצר" מנותקת מהמציאות. כמי שחוקר את היצירה בתוך העולם, העולם שאותו אתה חוקר מכיל את היוצרים והקוראים. יותר מזה, העולם שמשמש כר ובסיס לחקירה שלך נוצר על ידי האוטוביוגרפיות של כולנו וכדי להבין אותו אתה לא יכול להתעלם מהן, אלא אם אתה רותה להשאר תקוע לנצח בניתוח טכני (שגם ממנו לא תוכל להוציא התייחסות לביוגרפיה של היוצר, וזה מקום לדיון אחר). היצירה מאפשרת פרשנות מרובה שלא תמיד מתיישבת עם הכוונה המקורית של היצור (אם ניתן לאתר כוונה כזו), והפרשנות הרבה פעמים נובעת מהקורא - קרי דורשת חקירה של ביוגרפיית הקורא. זאת אומרת שהיצירה היא מפגש של ביוגרפיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אמרתי שאני חוקר את היצירה בתוך עולם, כפי שמשתמע מדבריך. אני אמרתי שאני חוקר את היצירה כייצוג לשוני של עולם. העולם עצמו אינו רלוונטי ולא ביורפיית הקורא. אבל הבנתי את טענתך ואני עדיין חולק, אולי מהסיבה הפשוטה שטרם נתקלתי במצב שבו ביוגרפיית הקורא רלוונטית ואני אשמח אם תביא לי אחת כזו. עד אז אני אנסה להסביר שוב את טענתי תאורטית. ידע על היוצר רלוונטי להבנת כוונת היוצר וכוונת היוצר אינה רלוונטית לכוונת היצירה. אם הביע כוונתו הרי אין צורך במידע עליו ואם לא הביע כוונתו אז שום מידע עליו כבר לא יעזור כי היצירה פגומה מבחינה זו. אם היצירה לא מובנת לגמרי שום מידע עליו לא יתקן את הפגם ואם היצירה ברורה לגמרי הרי אין צורך במידע הזה. על יונה וולך אמרו שאווירת הסיוט בשיריה נובעת מן התקופה שהשתמשה בסמים או הייתה מאושפזת, לא זוכר בדיוק. אז מה? איך בדיוק זה מועיל לנו במשהו? איך מידע חיצוני על היוצר מועיל באיזה דבר שהוא בחקר היצירה? אני פשוט לא מבין את זה שוב, בחקר מבנה היצירה בטח שאין למידע על היוצר ערך. בעניין הביקורת, זה כבר טעם ולכן מידע כזה אינו רלוונטי. מבחינת המשמעות והפרשנות, אולייש למידע כזה ערך אבל גם אז. אם היצירה מספיק טובה, אז אין בו ערך ואם היא לא אז גם הוא כבר לא יעזור. אבל שוב, דוגמאות יעזרו פה הרבה יותר. ורק אשאל אתכם שאלה כקוראים: האם אתה הייתם מוכנים ללכת לחקור על היוצר רק כדי להבין יצירה שלו? לגבי יצירה שמאפשרת ריבוי פרשנויות - אין צורך בחקירת הקורא. הפרשנויות הרבות נובעות מאפשרויות שונות לארגן את הנתונים בטקסט, להשיג קוהרנטיות שונות וכן להעניק משמעות שוןנה לאותה צורת ארגון. לא נדרשת פה חקירת הקורא אלא רק בדיקת מידת הביסוס של טענתו על הטקסט. אין זה משנה למה הקורא מחזיק בדעה שהוא מחזיק כמו שאין זה משנה למה כתב היוצר את יצירתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אור, אני מקווה שאתה עדיין בסביבה. שאלת: "האם אתה הייתם מוכנים ללכת לחקור על היוצר רק כדי להבין יצירה שלו? " האם יש לך מה לאמר על מה שכתבתי בתגובה 120467 ובתגובה 121555 שבאה קצת אחריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העיסוק במחבר יכול לתת לנו הבנה לא רק ליצירה אלא גם לשאלה מדוע בכלל אנחנו נהנים או מושפעים מהיצירה. לעניין פרשות והבנת היצירה לאור ביוגרפית המחבר: האם אפשר לוותר על התרומה שנובעת מידיעת מידיעת הביוגרפיה של למשל, ארתור רימבו? האם אתה חושב שאין חשיבות לידיעה שאת היצירה האדירה הזו כתב נער בין 16 שבגיל 18 הוא מיצה את יכולתו האמנותית ונדם. לבית הגידול שלו, לנצרות, ליחסיו הארוטיים והסדו-מזוכיסטיים עם משוררים בעלי שם אין שום משמעות כשבאים להבין רבדים פנימים בשירתו? מקריאה בשירתו, במנותק מהמחבר, אפשר ללמוד ולהבין הרבה מאד, אבל האם ידיעת הביוגרפיה שלו לא מוסיפה דבר מה משיכול להאיר באור חדש את התימות והפואטיקה שלו? אני זוכר שלפני כמה שנים קראתי בהארץ סדרת מאמרים שמנתחים את "תמול שלשום" של עגנון ובהם הראה הכותב את הרבדים התלמודיים והשמוש המיוחד שעגנון עשה בהם (אולי למשהו יש העתק מהמאמרים האלה). מי שקורא עגנון ולא מכיר את הביוגרפיה שלו ויחסו לדת, למשל חוקר שבדי, האם הוא יעלה על דעתו לבדוק את הצדדים האלה בצורה עמוקה? האם אפשר בכלל לקרוא את עגנון במנותק מהידיעה שהוא יהודי שנולד בעירה באירופה וכו'? לקרוא ודאי וודאי שאפשר אבל לנסות לראות משמעויות נוספות אי אפשר יהיה בלי להתייחס לביוגרפיה שלו, ולו כנקודת מוצא. כמה מלים על היחס בין יוצר לקורא: אחת השאלות הגדולות שמטרידות אותנו, ובאה לידי ביטוי כל חודש עם פרסום שיר חדש באייל, היא - מה זאת אמנות בכלל ומה הופך סתם שיר ליצירה גדולה ומשמעותית, בפרט. כמו הרבה דיונים באייל בשנה האחרונה, גם השאלה הזו צריכה להיתכנס ולהיבחן תחת קטגוריה של הנפש או למעשה, המוח (רק שיר אחד ידעתי...). יצירה אמנותית, כמו מחקר מדעי, הם חלק מיכולת מאד ספציפית של המוח - רכישת ידע (ידע במובן הכללי ביותר של המלה). יצירת אמנות מביאה לידי שכלול יכולת קוגנטיבית מורכבת ביותר שקיימת אצל האדם - הכושר של נפש או תודעה של מוח אחד להשפיע של התודעה של מוחות אחרים. אמנות, כמו כל פעילות של האדם, אשר מעבר לצרכים בסיסיים של חילוף חומרים וכו', יכולה להתקיים רק בסביבה של אנשים אחרים. היכולת שלנו ללמוד חשבון נובעת מצד אחד מהתכונות המולדות והנרכשות שלנו - ביוגרפית "הלומד" - ומהתכונות של המורה, או ביוגרפית "המלמד". שתי הביוגרפיות הללו פועלות בסביבה תרבותית שמאפשרת לכאורה לנתק את ה"יצירה" או ה"חשבון" או ה"ידע" מהאנשים עצמם ולמקם אותה במסגרת של "תרבות" שכאילו מתקיימת בחלל מנותק. אבל גם המוח של היוצר וגם המוח של הקורא מנצלים יכולת מוחית יחודית אוניברסלית - יכולת המוח ליצור ולהכליל תופעות קונקרטיות לכלל רעיון מופשט מצד אחד והיכולת לפענח את ההפשטה הזו בחזרה תוך השוואה לתופעות ספציפיות. אולי הפער בין האבסטרקט לקונקרטי מהווה יצירה אמנותית, והיכולת ליצור על סמך הפער הזה היא ביוגרפית ה"יוצר" והיכולת לזהות את הפער הזה היא ביוגרפית ה"קורא". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טענתך שבה ומעלה את השאלה מהו ניתוח של יצירה ומה אנו מחפשים ביצירה, מי נמצא במוקד. ניתוח יצירה, בעיניי, אינו "כל מה שניתן להגיד על היצירה", אלא עמידה על התכונות המבניות שלה אשר מייצרות משמעות. כפי שחוקי השפה הופכים אוסף צלילים למילה אז אני שואל מהם החוקים שהופכים אוסף מילים ומשפטים ליצירה אחת בעלת משמעות.במחקר כזה אין כל ערך לשאלה מי כתב את הדברים או מהיכן הוא בא. גם כשמדובר ברימבו או בעגנון. אם היצירה מכוונת לשדה חיצוני מסוים, כמו למשל התלמוד, אז הרי החיפוש שם הוא רלוונטי, ואם היא לא אז לא. תאר לך שעגנון היה רוצה לכתוב משהו שאינו קשור לאורח חייו אבל היו בכוח מדביקים לו את זה? זה היה סגנון הלימוד של לפני שנים רבות בבתי הספר. הרוח הציונית הנלהבת פירשה כל דבר לפי דרכה גם כשאין לו כל זיקה לעניין. זה המחיר של שימוש במידע חיצוני. ברגע שאתה "מערב הורים" (כפי שנאמר פה למעלה) אתה לעולם לא יודע היכן זה נגמר. מדבריך על רמבו עולה כי אתה מתכוון לפואטיקה של משורר: לא לזה כיוונתי אני. כוונתי הייתה להבנת דרכה של היצירה הבודדת ולא למכלול יציות ואם אני כן עוסק ב"פואטיקה" הרי אני מתייחס אליה כמכלול סגור של תכונות שאותן אני חוקר ולא כביטוי לחייו של אדם. ישנן מחקרים כאלו על שפתו של משורר, על מוטיבים חוזרים ביצירותיו אבל גם שם עוסקים ביצירה ולא בחייו והם לא רלוונטיים. שוב: לביוגרפיית היוצר אין רלוונטיות לסוג המחקר העוסק בתכונות המבניות של השיר ולאופן שהן מייצרות משמעות. לסוג אחר של מחקר הביוגרפיה כן יכולה להיות רלוונטית. אבל שוב, הכול באוויר. למה כונתך ב"להאיר באור חדש את התימות והפואטיקה שלו"? אני רוצה לראות ולו דוגמה אחת פשוטה כזו. איך זה מאיר באור חדש? יתירה מזאת: אם זה מאיר באור חדש אין לי בעיה עם זה. הבעיה היא אם זה האור היחיד. הביוגרפיה של רמבו למשל עשויה להעשיר אותנו במובן של "תקשורת עם המשורר", הבנת חייו, כמו שכל ידיעה על כוונת הדובר תסייע לנו להבין טוב יותר את המסר הלשוני שלו. אבל לא תקשורת עם המשורר אני מבקש, אלא תקשורת עם השיר... דבריך על ביוגרפיית הקורא אכן ידועים. מחקר השיר הוא למעשה העצמה של יכולת האנושית ליצור ולהבין טקסטים חדשים. היכולת הזו נמדדת בכישורים קוגניטביים טהורים כגון החיפוש אחר קוהרנטיות, וביכולות יותר ספציפיות אחרות. זיהוי פערים ותרגום הכללי לספיציפי וכן תהליכים אחרים הם העומדים ביסוד ההבנה של השיר. תהליכי פיענוח אשר יש להם מקבילה פשוטה יותר בתהליכי ההבנה של שפה. אתה מקודד מידע במילים וזה מפוענח אצל הנמען. המשורר מקודד מידע בשיר וזה מפוענח אצל הקורא. חוקי הקידוד והפיענוח של השפה ידועים לכולנו ונקראים דקדוק. מהם חוקי הקידוד והפיענוח של השיר? ביוגרפיות הקורא והיוצר מצומצמות לכדי התכונות הקוגנטיביות או האנושיות של כל אחד מהם. לא ניתן להתיחס לכל אחד מהם באופן אישי ונפרד וקונקרטי כמו שלא ניתן לפתח חוקי דקדוק אישיים לכל אדם. האישי נבנה על הכללי. כל יוצר נשען על תכונות קיימות בשפה ובמוח. זהו המחקר. הנופך האישי שנוסף להם אינו יכול לעמוד למחקר כי אינו קבוע ואינו נשנה בכל יצירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יצאתי כנגד הקביעה המוחלטת של "אסור בתכלית האיסור" להשתמש בביגרפיה של היוצר, ומסתבר שנסוגת מהנחרצות הזו. בנוסף לפרשנות שביוגרפית הקורא מביאה ליצירה (ואתה לא תתכחש לעובדה שאי אפשר לפרשן, לנתח, להבין או להתרגש מיצירה במנותק ממה שאתה עצמך מביא), ובנוסף לפרשנות שמנסה להתעלם מהיוצר, אפשר להעשיר את החוויה שלנו גם כשמוסיפים פרשנות על סמך ביוגרפית היוצר. כפי שכתבתי, יצירת אמנות היא סממן מאד מיוחד של היכולות שלנו, וזה הנסיון המודע והמתוכנן של נפש/תודעה/תבונה אחת להשפיע על נפש/תודעה/תבונה/רגש אחרת דרך מדיום של סמלים תרבותיים חיצוניים. לא שאני מתכוון לגרום לך לבכות על ידי זה שאני מחטיף לך מכות אלא על ידי זה שאני מלכלך בדיו שחורה נייר לבן ושנינו שותפים לתרבות סמלים שמאפשרת לנו לתת פירוש למדיום החיצוני הזה וכך להשפיע נפש על נפש (ואני לא מתכוון למטפורה פואטית אלא למשהו מאד קונקרטי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לא לא, לא נסוגותי מטענתי, אני רק הבהרתי אותה על רקע הגישות לטקסט בכלל. הבהרתי כי השימוש במילה "ניתוח של טקסט" הוא רחב והוא הקובע את מידת הרלוונטיות של ביוגרפיית היוצר. אני עדיין נחרץ בדעתי שביוגרפיית היוצר אינה רלוונטית בשום פנים באופן אבל למה? היא רלוונטית לסוג המחקר שאני רואה כמחקר ה"נכון" ובכל מקרה לאותו סוג של מחקר גם אם אינו "נכון". מה שכן, אני לא שולל שימוש בביוגרפיית היוצר לסוג אחר של מחקר. לגבי מה שאני מביא ליצירה. במקרה אני קורא על זה עכשיו אבל אני רק באמצע. בקיצור מה שנאמר בטקסט הזה הוא שקיימת "כשירות פואטית". למה הכוונה? כמו שאדם הופך רצף של סימנים צליליים או גרפיים לבעלי משמעות על פי כשירות לשונית ועל פי כללי השפה - בלי שמשנה מי הוא ומה הוא - כך אדם הופך טקסט לשוני לטקסט ספרותי בהסתמך על כשירות פואטית: יכולת טבועה בו, מולדת או נרכשת והאחרונה סבירה יותר - להבין טקסט כספרות, לא משנה מי הוא ומה הוא. מכאן שמושא המחקר (המחקר הסטרוקטורליסטי שבו אני מאמין) הוא אותן קונבנציות, אותם מרכיבים שהופכים טקסט לשיר וגורמים לאדם לראותו כשיר וליוצר לראותו כשיר. אותן קונבנציות מוכתבות על פי תקופה, ז'אנר, ידע וניסיון נרכשים. אין שום רלוונטיות לאישיות הייחודית של הכותב או של היוצר (וכל יוצר הוא גם קורא) אלא לקונבנציות שהם נשענים עליהן. כלומר, הקורא והיוצר, במידה שהם רלוונטיים למחקר, הם קונסטרוקטים מופשטים בעלי המממשים קונבנציות פואטיות ואותן קונבנציות הן מושא המחקר. כן! נכון! אפשר מאוד להעשיר את החוויה שלנו (וגם להרוס אותה...) תוך ידיעת הביוגרפיה של היוצר או מידע נוסף (נכתב בכלא בצריח מבודד, בדגניה א' בימי העלייה השנייה...) אולם "אנחנו" או ה"חוויה שלנו" הם לא מושא המחקר! מושא המחקר הוא הרצף הלשוני לפנינו ואותן תכונות פנימיות ההופכות אותו לבעל משמעות בעינינו. דיברת על תרבות. הספרות היא קריאת סימנים ומתן פרשנות להם. הסמיולוגיה חוקר את הסימנים האלו ואת האופן שאנו מעניקים להם פרשנות. לא מי כתב, לא מה אני אישית מרגיש בעניין, אלא האופן שבו מוענקת משמעות. מהם הגורמים ומהן הצורות שמביאים להענקת משמעות כזו ולא אחרת. זו השאלה! |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |