|
ארז, אני מסכים לחלוטין עם הטיעון המרכזי שלך. נראה לי שזה חלק מתופעה חברתית-משפטית רחבה יותר שתקפה את החברה האמריקאית: האדם הפרטי נחשב מצד אחד לעצמאי ובעל שיקול דעת (בפניה ימינה ברמזור האדום, ובהגשת דוחות המס של עצמו), אבל מצד שני כתינוק חסר ישע לעומת חברות או מוסדות. הדוגמא הקיצונית היא סיפור הטרקטורונים עם הגגון: חברה מכרה טרקטורונים. אנשים ביקשו מהחברה להסיר אותם, והוסבר להם שהגגונים נועדו להגנה. החתימו אותם על הסכם שהם מבינים שללא הגגון הטרקטורון מסוכן בשעת התהפכות; כשזו קרתה, תבעו את החברה והיא הפסידה משום שהאדם "חשב שלא יקרה לו כלום" והחברה היתה צריכה לצפות את הסכנה. הגישה הזו מעודדת "ראש קטן" בכל מה שנוגע לבטיחות, ובגללה רופאים קובעים בדיקות שהן (כמעט) ללא שום ספק מיותרות; מה שכמובן מעלה את מחירי הרפואה לכולם, מייקר את הביטוח הרפואי, ובסופו של דבר הורג יותר אנשים. אבל לא ניתן לכוון את האצבע המאשימה אלי, וזה מה שחשוב.
במחשבה שניה, הביטוי "הדוגמא הקיצונית" בו השתמשתי אינו יכול להיות מדויק בארץ שבה יש את קליפורניה. אני מנמיך אותו ל"אחת הדוגמאות".
|
|