 |
|
 |
||
|
||||
 |
המאמר איננו מעלה נקודה חדשה למחשבה - אלא בעיקר מפתח בצורה ההגיונית היחידה את הדעה שמה שקורה בישראל זה בעצם רישא של מלחמת בני אור בבני חושך מטורפים חסרי הגיון. אכן, אם נגזר על העולם המערבי במוקדם או במאוחר להילחם נגד המוסלמים באשר הם ואנו שייכים לצד ה"מערבי", מוטב לו יצטרפו בני בריתנו ללוחמה מוקדם ככל האפשר (שהרי אין כאן שיקול של זמן הכנה למלחמה - אנו מניחים כי הצד "שלנו" חזק ומתקדם יותר). לגבי המוסלמים עצמם, האויב, יש לחשוב האם כדאי שיתקפו כבר עכשיו ויחשפו את עצמם, או שמא עדיף לנו שישבו בשקט (למרות שאנו יודעים כבר כי הם האויב), על מנת שנוכל להילחם רק בחלק מהם כל פעם. הבעיה של המאמר היא כמובן שבסיסו הוא פנטסיה. מלחמת בני אור בבני חושך יש אצל טולקין, לא במציאות. זה מעניין, מלהיב, פשוט וקל להבנה, אבל ילדותי להחריד אם מנסים לייחס זאת למציאות ולא רק לסיפורים ולמיתוסים. המציאות, מה לעשות, רוויה פרטים מעיקים ומסובכים. ארה"ב לא באמת נלחמת על דמוקרטיה וזכויות אדם (היא לא תתעמת על כך עם סין, והיא תקריב את הכורדים למען תמיכת טורקיה למשל), ועד כמה שישראל היתה מעוניינת לזכות בתמיכה אירופית בכיבוש עזה והגדה המערבית, גם לאירופאים יש את האינטרסים שלהם. ה"טרור" הוא איננו מהות מיסטית מעוולת, אחת ויחידה, בלתי מתפשרת ובלתי משתנה כמו שיש בסיפורים. זהו שם תואר כללי למדי לכמה סוגים של לוחמה, מהתקפות של יחיד מעורער בנפשו, דרך פצצות בפאבים, מתאבדים באוטובוס, או מתקפה של גרילה מקומית כנגד ממשלת גנרלים אכזרית לא פחות. יש הטורחים לכלול בתוכו גם הפצצות על כפרים אפגאנים או פגזי טנקים בחוצות הערים. הקשר בין הפעולות האלימות הללו המכונות "טרור" הוא לעיתים רופף עד כדי חוסר רלוונטיות. להכליל את ברוני הקוקה בקולומביה עם אנשי התנזים או הנמרים הטמילים זה די חסר משמעות, ולא משנה בכמה נאומים נשיאותיים מקשקשים על כך. אין אפשרות לפעול כנגד "הטרור" משום שזהו שם כללי עד כדי כך שהוא חוצה בריתות ואינטרסים - אין ארה"ב יכולה להלחם ב"טרור" מבלי להכשיר ולתמוך ב"טרור" אחר. אז מה נשאר? אינטרסים, בריתות, מאזן כוחות, ולפעמים, כעוד קטגוריה אנושית בעליל, גם הטרוף חסר המעצורים. לצערה הרב של ממשלת ישראל, לא עושה רושם שבזמן הקרוב יתאחד האיסלאם באשר הוא על מנת להחריב את אירופה, ולא יצלחו נסיונות הממשלה להסביר לעולם ש"טרור זה טרור" ולא משנה מי נגד מי למה או איפה. ודורון רוזנבלום? בתור קורא נאמן שלו, אני רואה את ה"מהפך" שעבר עליו יותר כייאוש ומיאוס מהטרוף והטמטום אשר עולה על גדותיו בכל צד של קו זה או אחר. הוא לא באמת מאמין שהאיסלאם יחריב את לונדון ופריז, הוא פשוט מקצין בצורה קומית את הטרוף אליו הוא עד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תשובה אחת יש לי אליך: עד ה - 11 בספטמבר 2001 איש לא האמין שפיגועים דוגמת אלה שביצע בן-לאדן בוושינגטון וניו-יורק יכולים להתרחש. אני זוכר את עצמי צופה באותו יום בטלוויזיה ושואל את עצמי האם מה שמתרחש מול עיני הוא אמיתי או דמיוני. עבורי, ואולי גם עבור אחרים, אותו יום היה סוף עידן התמימות. משלב זה ואילך - הכל יכול לקרות. גם הטלת פצצה גרעינית על עיר אמריקנית או אירופאית והחרבתה עד היסוד. שום דבר אינו בלתי אפשרי יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפנטזיה והמיתוס אינם הטענה שקיימת מלחמת בני אור בבני חושך (גם מלחמת בריטניה וארה"ב בהיטלר לא הייתה כזאת, לדעתך ?), אלא הטענה שלא קיימת מלחמה כזאת. ההתחכמות השמאלנית, שרואה שני צדדים לכל מטבע, היא למעשה כל כך עלובה ובנאלית וחדגונית ואפילו ילדותית. מלחמת בני אור בבני חושך אינה מתקיימת רק בכתבי טולקין, אך המיתוס של צדקת הצד שכנגד - לו יש קיום רק בכתבי עדי אופיר. לא שארה"ב וישראל הן מושלמות, אך במלחמה מול האויב המוסלמי - הן הצד הצודק לחלוטין, והאיסלאם הוא הצד של העוול המוחלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המלחמה נגד גרמניה הנאצית (שהיתה, דרך אגב, ברובה הגדול מלחמתה של רוסיה) היתה מלחמה כנגד אויב. מלחמות כאלו היו משחר ימיה של האנושות, והן תמיד נערכו משום אינטרסים וסיבות שונות ומשונות. אין לי ספק שארה"ב אכן תנסה להשמיד את אויביה, ומן הסתם גם בריטניה וצרפת יעשו זאת מפעם לפעם. פשוט, אין כל סיבה נראית לעין שהאויבים והידידים של המדינות הנזכרות לעיל יהיו מותאמים לאינטרסים של ממשלת ישראל הנוכחית (שהרי אם מדובר על "מדינת ישראל", היא מחליפה מדי פעם את ידידיה ואת אויביה). מה לעשות, האינטרסים שלנו קטנוניים בדיוק כמו האינטרסים של מדינות אחרות, והקטנים מתאימים עצמם לגדולים, לא להפך. האשליה שלפתע יווצר אויב משותף בדמותו של "הטרור באשר הוא" או "שלטון הבערות והדיכוי" אשר מולו נוכל למצוא לצידנו את האומות הנאורות עליהן אנו מחשיבים את עצמנו, היא בלתי מציאותית. אין דבר כזה "הטרור באשר הוא", ובוודאי שאין לאף מדינה אינטרס להילחם במין דחליל שכזה. נכון שזה משמש לפעמים כתרוץ נוח (מרוקו למשל השתלטה על האי הספרדי על מנת "לעקוב אחר הגירה בלתי חוקית ולפעול כנגד הטרור", ותאי אל-קעידה נחשפים בכל מקום בו ממשלות מוצאות כי נחוץ לפעול בתקיפות כנגד מישהו או משהו), אבל "הטרור לכשעצמו" הוא לפעמים נגדנו (מתאבדים באוטובוסים), לפעמים בעדנו (אי אילו פלגים נוצרים בלבנון למשל, או דיכוי הכורדים ע"י טורקיה), ולפעמים הוא סתם נייטרלי, לא נוח ומוטב כי יישכח (שואת הארמנים). איך אפשר להילחם בזה? זה בערך כמו להילחם כנגד "חומרי הנפץ באשר הם". אי אפשר. לפעמים אנחנו משתמשים בהם, ולפעמים אויבינו. הדבר נראה פשוט יותר כשמדובר על מלחמה כנגד "הדיכוי והבערות", אולם גם מלחמה זו לא ממש מעניינת אף מדינה. ארה"ב נלחמת נגד מי שנראה כפוגע באינטרסים שלה. "הדיכוי והבערות" הם לפעמים רעים, לפעמים טובים, ולפעמים (כמו לגבי מרבית מדינות העולם השלישי) סתם לא רלוונטיים. ישראל איננה שונה בהרבה - לעיתים היא יוצאת כנגד הדיכוי והבערות, ולפרקים היא שוקדת עליהם בקפדנות בחצר האחורית. לא נראה לי שיש מישהו בארה"ב ששם לו כמטרה הגיונית להשמיד כחמישית מאוכלוסית העולם ע"י פעולה אקטיבית. אם נתעלם מן המימד המוסרי, הרי שזה קשה, בעייתי ביותר, ואני לא מבין איזו מטרה זה מקדם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |