בתשובה לתומר ליכטש, 14/07/02 12:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כיסא. אלא אם כן התחכם המעצב עד למעבר לגבולות המקובל, ואז רק מטי מעט ידעו על מה מדובר. למה כאשר מדובר בשירה המצב אינו זהה? (לי, אגב, אין ספקות שה"דבר" הזה הוא אכן שיר. אני גם לא חושב שהוא רע. פשוט אין לי שום דבר רלבנטי לומר בנוגע אליו. וגם נניח שלא היה שיר, עדיין היה "גוש טקסט" בעל אמירה ומשמעות. שיר, "רסיס", הגיג, מאמר - ההגדרות באמת לא משנות.) ובלי קשר, אכזבת אותי. דווקא ממך, שדורש דיון מעמיק, הייתי מצפה ליותר מאשר "זה שיר טוב ואהבתי אותו". איך אתה זורם איתו? אילו חוויות הוא מעלה בך? אילו רפרנסים ליצירות אחרות? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אתה מזהה כיסא כי אתה כבר יודע מהו כיסא וידעת מהו כיסא משום שמתישהא בראשית ימיך הגדירו אותו עבורך ככיסא. אולם איש לא הגדיר עבורך מהי שירה ולכן לא צברת ניסיון בסיווג טקסטים כשירה ואז איך תדע מהי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הרבה כסאות שלא נראים כמו כסאות, ושגם קשה להשתמש בהם ככיסאות - הם נוצרו כתרגילים של מעצבים, תוך שימוש בשפת העיצוב כדי להעביר מסרים שונים לגמרי מן המסר המקובל של כיסא (= "לשבת"). בדומה לזה, יש הרבה שירים שעובדים ברמות של מטא-טקסט, מטא-שירה ומושגים מפוצצים אחרים. להדיוט לא ברור במה בדיוק הם שונים מ"שירים פרופר", אבל ברור לו שהם שונים. לי אישית - כמו לרבים שאוהבים שירה אבל לא מתמחים בה, אני חושדת - יש כלים דלים מאוד להבנת שירים כאלה. ואילו עבור המומחים והידענים בתחום הם יצירות נפלאות. זה לא רק עניין טעם, ואולי אפילו לא של הבנה - זה עניין של העמקה בתחום מסוים, עד כדי כך שיהיה אפשר לדבר עליו במטא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כשאני רואה כיסא אני יודע שהוא כיסא"; אם כך, כיצד תגדיר כיסא? אני סבור, סמוך ובטוח שבטרם נצא מגדירי-כסאות מדיון זה נצא ממנו משוגעים טרוטי עיניים. לא; שאתה רואה כיסא אתה יודע שיש כיסא, ושזה נדמה לך ככיסא, ושאתה מגדיר זאת באופן שרירותי ככסא - אחר יגדיר זאת יצירת אמנות; תגדיר זאת כיסא, פסל, משתנה - דושאן יגדיר זאת אמנות. הוא הוא הדין בשיר. סבורני שיש דבר מה בשם 'שירה' כשם שסבורני שיש כל דבר שסבורני שיש כי אחרת כיצד יכולתי לסבור זאת מלכתחילה, אם איננו היה הדבר? - לכן סבורני שיש 'שירה'; כשאני רואה דבר מה אני מנסה "להזכר" (העניין אפלטוני מאוד, אך אין בזה כדי להעיד על חוסר הרלבנטיות שלו, אלא על האמיתות ועל תחושת האפרויה שעומדת בבסיס השירה שאני מנסה לקדם ולדגום אל תוך התרבות) כאמור - מנסה "להזכר" האם הוא 'שירה'. במידה ואני "זורם" איתו (למרות שאני מתעב את הפועל הזה בקשר לאמנות) מנגנון הזכרונות מתחילפעול והכל מתקבל לכדי מצב אסתטי שאני שש להגדירו כשירה. לגבי חווייתי האישית מן השיר - השיר העמיד אותי, באופן אישי, מול תחושת הבדידות והחוסר הבדידות המאוחדות תחת קורה-שירית אחת שיש במלחמה וביחסי אם-בת (כאשר, אני מתאר לעצמי, הצלחתי להשליך זאת על יחסי אם-בן, או אב-בן וכו' וכו'); השיר יצא בי "געגוע" (ר' אבידן - מדוע החלה המלחמה? בגלל געגוע); סוף השיר, הטחת מציאות בתי-הקפה בפני הגעגוע, אף היא חרתה בי מין כאב ותהפוכה פתאומית; לא - לא אעמוד על "משקל", "מבנה לוגי", "מטונימיות כמטאפורות" וכו' - זאת, כפי שכבר כתבתי, יש לרוב בחוגי הספרות האקדמים הדומים מיום ליום לבתי קברות ספרותיים; הן בפועלם, הן בקידושם חסר התקדים. החווייה המתוארת לעיל היא חווייתי האישית מן השיר, שנכתבה באופן אגבי ואין לצפות ממנה להיקף מלא של החוויה; כפי שכבר כתבתי - אינני סבור שאוכל לעמוד על היקף מלא של חווייתי מתוך שיר אחד. אם ארצה לעשות זאת אי פעם בנוגע לשיריה של ענבל כהנסקי כהן, אפרסם רשימה בנוגע לחוויית השפה ה"ענבלית" בשיריה, ועד אז - אמליץ לכל מאן דבעי לעשות זאת, שכן יש לדעתי הרבה לומר על כך, והרבה לדרוש. נ.ב. קראתי את הטיוטה למכתבי זה ועברתי שוב על הפסקה השלישית שאומרת שסבורני שיש כל דבר שסבורני שיש - עלי להוסיף דבר בעניין זה: אני חושב שככל שמתוודע אדם לאופן השירי של הקיום, כלומר - "נזכר" (אפלטונית) יותר ויותר בשיריות הסובבת את מיני הדברים, כך יצלח יותר בשדה השירה ובשדה זיהוי והפקת חוויה אישית מן השירה, וטוב מכך (ואולי זהו הדבר הגרוע מכל בחייו של אדם -) יצליח לראות את השירה בכל דבר ודבר, ומכאן צפויות לו מחלות השירה, הן המלנכוליה והעיצבון, ויש לנחש שזכרון-יתר של שירה עלול להביאו לכדי כליה, לא כך זכרון-יתר של כסאות, שולחנות או שאר דברים, שעלול לשבש את דעתו של אדם, אך לצדדים חיוביים, יש לשער. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או שכן? "כיסא הוא מה שאני יודע באופן אינטואיטיבי שהוא כיסא." זאת כל ההגדרה שאני צריך, ואין מלבדה. (כמובן עלי להסתמך על העובדה שלמרביתנו אסוציאציות דומות. ומה לעשות, העובדה הזאת נכונה. מרביתם המכרעת של בני האדם יגדירו את אותם עצמים מסוימים ככן-כיסא או כלא-כיסא. אני מבין את האפלטוניות שאתה פונה אליה, ולחלקה אני מסעים, ולחלקה לא. אין "אידאה" של שיר! אין ישות מושלמת אליה שואפים כל השירים. מאידך, הלמידה כהזכרות. בעוד שלא מדובר כאן בלמידה גרידא, הרי שבאמת כאשר אתה נתקל בעצם, אתה אוטומטית מנסה לשייך אותו למטען שבאת איתו. כן-לא-שחור-לבן. זאת מהותו כבני אדם, לקטלג. ואותו קיטלוג הוא אכן בחלקו הזכרות. "הממם, זה עגול כמו התמוז ההוא שאכלתי עם מירי, אז, בסוף עונת התפוזים, והחיוך שלה היה לבן כל כך, אבל העצם הזה הוא גם אדום, כמו הבלון שחזרזיר הביא לפו הדוב..." וכן הלאה. בהקצנה, כמובן, כי הרי התהליך הזה נעשה אצלנו אינטואיטיבי בהרבה. אבל אנחנו כאן על אותו עץ. לא אני הוא זה שחלק על היותו של האובייקט "שיר". שינוי כיוון. כשאני קורא שיר, או כל יצירה אחרת, אני מנסה למצוא את עצמי בתוכה. איך היא רלבנטית לגבי, או איך היתה יכולה להיות רלבנטית לגבי, ואם אין שום רלבנטיות לחיים שלי, שום רלבנטיות בכלל, הרי שלדעתי היצירה גרועה. זה הסולם שלי. מה לעשות. ומה אני רואה כאן? את אובדן התום, בעצם, ושברו של החלום הציוני. פעם היינו צעירים והאמנו. האמנו שהמלחמה היא אולי דבר רע, אבל הכרחי, ושצה"ל הוא הצבא שמגן עלינו. בינתים כל אחד גיבש דיעה על מלחמת לבנון, ולרוב דיעה חיובית. צה"ל הפך לכלי פוליטי, ובכלל, ציונות הפכה להיות מילה גסה. ואיפה אני אהיה במלחמה הבאה? במידה וצה"ל יבחר שלא לגייס אותי (וכרגע זה לא סביר), אמשיך במציאות חיי האדישה והריקנית מעט, כטבען של מציאויות. אולי המציאות שלי היא לא "דקדנטיות של בתי קפה", אבל זה לא הופך אותה לפחות מנותקת מהבעיות הכואבות שיש למדינת ישראל. אז הנה, אוקיי, מצאתי את עצמי בתוך היצירה. "התחברתי אליה" כפי שהמורה שלי לספרות היתה אומרת (מעניין למה התחלתי לקרוא שירה רק *אחרי* בית ספר?). אבל איך מתחושות אישיות אני יכול לפתח דיון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה הסולם שלך באמת אין מה לעשות ובאמת, מדוע לטרוח ולבקר יצירה זו על פי הסולם שלך אם לכל אחד מאיתנו סולם משלו? לזה אני קורה שיחה בטלה. לציונות ולצה"ל אין שום קשר לשיר הזה; נדהמתי לראות את הנושא עולה. אך מכיוון שעלה - אין ברירה אלא להתייחס אליו - הציונות לא הפכה להיות מלה גסה, אלא השימוש בה הוא הוא הגס; הציונות היא תנועה שהגשימה את יעודה אך מטעמים נוסטלגיים (וחסרי-בינה ברובם) לא הגיעה לפורקן (הרמיזה המינית מכוונת). הציונות איננה כשם שהנאציזם חלף והפאשיזם שייך להיסטוריה. הציונות איננה מלת גנאי אלא מושג היסטורי שיש להתייחס אליו בהתאם ולהבין ששום דבר, לבד מן העבר, הוא ציונות. איפה תהיה במלחמה הבאה אינה שאלה רלבנטית לשיר. לא בלבד שהשיר אינו מנסה לבקר מצב פוליטי אלא הוא מתרחק ממנו עד מצב החווייה האישית; חוסר הסכמה פוליטית לא מונעת ממני להנות מכתיבתו של אביגדור המאירי או של אצ"ג, ואני ממליץ לך, מתוקף היותי לא-שייך לסולם שלך, לנסות להפריד את הדעה המוצקה שהנחילו לך המורשת היהודית-דמוקרטית האוקסימורונית מחד ומשרד החינוך הפושע מאידך. אין בתפישותיהם של אלו דבר מן הפלורליזם או מן האמנותיות; לכן אין בבסיס האינטלקטואלי שהללו מנחילים בסיס מוצק דיו לקריאת שירה. אך כמובן, זהו הסולם שלך. לא בלבד שאינני מבין אותו, הרי הוא מאוד לא מזמין לטיפוס ברשמיו הראשוניים. דומה שהוא פרטי מאוד. ובכן, הסולם שלי גורס שהסולם הפרטי חסר ערך אמנותי, ולך חסר ערך כלשהו מעבר לגבולות מחשבתך הפרטית בעוד שהשיר המוצג למעלה, המוגדר לפי הסולם שלך כ"גרוע" הוא בעל ערך על-סולמי, בין-מגדרי ורב-תכליתי ומעל כל אלה - לא-פוליטי; כך שהוא, בניגוד לסולמות וחבלי ילדות מסויימים, יכול לעבר אל מחוץ לחווייתה הפרטית של המשוררת, אל קורא/ת, אל קהל. הטקסט הזה, לדעתי הסולמית, לא בלבד שעומד בפני עצמו, אלא מכונן שפה מטא-סולמית. עד כאן הטיפוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כלים איך דיון כפי שאתה מבקש לראות אותו אמור להתקיים. אין לי כלים כאלו. איזה רקע רשמי יש לי בקריאת שירה ודיון עליה? 12 שנים בבית-ספר. שנינו יודעים מה זה שווה. אני הסברתי לך מה אני רואה בשיר. את עצמי. אתה טוען, ובצדק, שמזה לא ניתן לפתח דיון קונסטרוקטיבי. איך, אם כך, כן יש לנהל דיון שכזה? אני לא שואל מתוך ציניות - אני באמת רוצה ללמוד. אני מסכים איתך שהשיר עובר וחוצה מגזרים ומגדרים. עובדה, אני הצלחתי להתחבר אליו. זה לא אומר שאני יודע או מסוגל לנהל עליו דיון. (אגב, קרא שוב את מה שכתבתי. בשום נקודה לא טענתי כי שיר ספציפי זה הוא גרוע, ואם כך השתמע מדברי אני מתנצל בפני המחברת.) מטרתי גם לא היתה לעורר דיון פוליטי. השיר כפי שאני רואה אותו לא עוסק במה נכון ובמה לא (להלן - "הסיבות"), אלא בתוצאה. הניכור בין המצבים. הריחוק בין התקוות התמימות של פעם, והמציאות האדישה (תוך מבט בוגר ואירוני על הדברים דאז - מעין התנכרות עצמית). ואגב - אם "פעם" היינו חלק מהמלחמה, גם אם חלק נייח, וב"עתיד" המלחמה תעבור מעל בית הקפה בו נשב - איך אתה יכול לטעון שאין קשר ל"מצב" בכללותו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם ''טקסט הוא טקסט הוא טקסט'' כטענת ג. מוקד, אז גם ''דיון הוא דיון הוא דיון'' (כמובן שאם לא, אז לא. אבל אז מוקד בצרות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הבלון הביא חזרזיר לאיה הימור, אבל תמשיכו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום ערן, האם אתה מנסה לרמוז על חוסר יכולת פרגמטית של הדיון ביני ובין האייל המרושע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא. סתם תיקנתי את השגיאה. סיגר כבר אמרנו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם כבר אז כבר... מה היתה תגובתו של איה? ומה כן הביא פו לאירוע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פו הביא עמו את חזרזיר, כמובן.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי, יש לי! פו הביא צנצנת דבש ריקה, ואייה נורא שמח שאפשר להכניס ולהוציא את הבלון המפוצץ מתוך הצנצנת הריקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה אך חלקי. תגובתו הראשונית של איה היתה עגמומית כהווייתו כלשונה: "ואיזה צבע היה לבלון כשהוא עוד היה בלון?" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רלבנטיות = אופציה להזדהות. משמע, אם לא הזדהית עם יצירה, היא בהכרח גרועה. בגיל 15 לא מצאתי רלבנטיות באמה בובארי, ובגיל 30 כן מצאתי. משמע, "מאדאם בובארי" הפך מיצירה גרועה ליצירה טובה. האומנם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מביטה מלמטה אל מסדרון צר..." כך כותבת המחברת. מה משמעות המשפט? כי הרי תמיד המסדרון נמצא למטה מאיתנו. תמיד נלך, או נביט, "במורד המסדרון", לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנא הבהר את כוונתך; אינני יודע באמת אם התשובה היא הן או לאו. או לפחות תן אפשרויות-מענה, אבחר אחת באקראי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשה לי, תומר, להסתייג בתוקף מטענותיך נגד חוגים לספרות באוניברסיטה. הטענה הזו מאוד פופולרית. יש שאמרו שאחרי "יסודות השיר" הם למדו לשנוא שירה, יש שאמרו שהניתוח הורג את השיר. אלו הם אנשים שהגיעו לחוג לספרות לא כי הם מחפשים לחקור ספרות אלא כי הם אוהבים לקרוא. ויש לא מעט כאלה. וזו הטעות. לימודים אקדמיים של מדע הספרות או חקר הספרות אינם אמורים להיות "בונדינג" מנטליח בין קוראים וביניהם לבין השיר. אנחנו לא עוסקים בביבליותרפיה. מרצים שרואים כך את תפקידם צריכים לעוף על טיל. אנחנו אמורים להתעסק רק במחקר. ונכון, לא פעם העיסוק בחלקי השלם מפרק את השלם עד כי אינו נראה יותר, אבל זה תפקידו של התלמיד לחבר בחזרה את החלקים. לא ניתן לדון בכל חלקי השיר ובכל האופנים ולעתים לא ניתן לדון בשיר כלל אלא רק בדוגמה שהוא מציג לתופעה זו או אחרת. עליך כתלמיד לראות את התמונה השלמה או להסכים עם חלקיותה. למה הדבר דומה? לאדם שלא מוכן להתקרב אל ההר הנפלא שהוא רואה מרחוק כי כשיהיה קרוב יראה רק חלק ממנו. לכן הוא נדון למבט כללי אך שטחי. יש לראות את הדברים גם מרחוק וגם מקרוב, גם את החלק וגם את השלם ומי שיש לו בעיה עם זה, שימשיך לקרוא שירה להנאתו בבית ולא יבוא בטענות. הנושאים שציינת, מבנה לוגי, לשון פיגורטיבית, סכמה משקלית ועוד רבים אחרים מרגע שנרכשו כהלכה הם הופכים לכלים אינטואיטיביים בידך ומשמשים אותך בראיית השלם כשלם. למעשה, וזו דעתי הנחרצת, אם אינה שולט כהלכה בחלקים המבניים של השיר אינך מסוגל לראותו כשלם וכל ראייה כזו שתחשוב שיש לך תהיה אשלייה בלבד. אם אינך מסוגל להסביר כל תו וכל אות בשיר ואת דרכי התקשרותן אלו לאלו ואת תרומתן לכלל ולפרט אינך "רואה" את השיר בשלמותו גם אם אתה מדבר וכותב על כולו. תתמקד במה בא לך: מבנה, תוכן, צורה, צליל - אבל את כל התורה אתה חייב לדעת. גם מבקרים פ"מ מכירים את התורה שהם באים לנפץ, וגם אנשי תוכן יודעים היטב מהי חריזה וכן הלאה ומי שלא "יודע את האויב" גם מחקרו נפגם. אם תפשפש בהסטוריה של המרצים שלך תגלה שכולם היו פעם חלק מן האסכולה האדוקה, גם המתירנים ביותר שבהם, גם הפמיניסטים. מי שהורס את החוגים לספרות הם לא המורים אלא התלמידים אשר חושבים כי ניתן לקבל "הכל" בשיעור. השיעור בא ללמדך פרק. אתה זה שעליו לשלב את הפרק בכלל וללמוד את הלקח. אי אפשר להאכיל תלמידים בתורה השלמה וחלק ניכר גם לא מסוגלים לקלוט אותה. אם היה סינון נאות כאלה תלמידים לא היו מגיעים ללמוד. דבריך על השיר, אם אני מסכים עימם או לא, אינם משקפים "ידע" או שימוש בידע הזה אלא אינטואיציה, משופשפת ככל שתהיה. מה הטעם בכך? מה הטעם לכתוב חוויות? אתה עוסק בשיר או כותב שיר חדש? האם אתה מרכז הדיון או שהשיר הוא זה? העיסוק בתוכן השיר או בחוויות שהוא מעלה הוא לדעתי לא עניין לדיון. זה לא אובייקטיבי, זה לא אמפירי וזה לא אומר הרבה על השיר עצמו. התוכן חשוב כאשר השיר אינו ברור מבחינת האספקט הזה וזה לא המצב פה. זו גם לדעתי הסיבה דרך אגב שקשה לנהל עליו דיון. בעצם אין "בעיה", אין במה להתעסק, אין קשיים. הכל שקוף וצלול ולכן אין בררה אלא לעסוק בתוכן ובפרשנות ובחוויות. בדרך כלל הקושי בשפה או במבנה משמש כ"שער" לעולם הפנימי של השיר וחשיפת מערכת השיקולים שעומדת מאחוריו מבהירה את התוכן ואת המשמעות. הדבר לא קיים כאן ולכן הדיון הולך סביב עצמו והופך פילוסופי במקום פואטי. כפי שאמרה לי פעם מרצה צעירה: "האינטרפרטציה היא היא ההבנה". ואני מסכים עימה בהחלט. אין "שלבים" שונים. זה מעדיף רק לקרוא וזה מעדיף גם לנתח. זה שאינו מנתח עד תום גם קריאתו נפגמת. רבים מאוד הם המקרים שהתעמקות בפרט מבני זה או אחר שופכת אור חדש לגמרי על השיר. רבים מאוד, קיצוניים מאוד ומפליאים מאוד. עיסוק בתוכן בלבד הוא חלקי ולוקה בחסר, עיסוק בחוויות בלבד קשורים יותר לקורא מאשר לכותב. לדעתי שניהם חוטאים לשיר. את זה באים הלימודים האקדמיים לתקן. להקנות לך את הכלים שנצברו במשך מאות שנות מחקר של אנשים שחלקם מוכשרים באופן בלתי רגיל ושהיה להם הכישרון לצקת את יכולתם לתוך חוקים מוגדרים שניתן ללמוד וליישם. מדהים איך כמה כללים פשוטים יכולים להפוך שיר לצלול, להעניק לך קצה חוט, לחשוף את השער פנימה ולתת לך מפתח. איך תשתמש במפתח כבר תלוי בך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא האם רק החוקרים זקוקים לכלים הללו, או שמא גם המשוררים עצמם צריכים להכיר "את התורה כולה"? כי הרי אם המשוררים אינם מכירים את הכללים בהם אתה משתמש, איזה הגיון יש לשייך להם שימוש באותם הכלים הללו? האם הניתוח אינו מניח בהכרח ידע רחב של המשורר, ידע שלאו דווקא נמצא שם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שזקוק לכלים הללו הוא מי שרוצה להבין שירה כמה שיותר טוב. לא אמרתי שזה ייתן לוהבנה מוחלטת, אם ישנה כזו, אבל זה ייתן לו הבנה טובה יותר. לגבי המשוררים, קודם כל מבחינת השטח. כל משורר גדול שאני מכיר הוא גם קורא גדול. אם זה במחקר אקדמי רשמי, כמו זך או פגיס, ואם זה בתרגום כמו שלונסקי או אלתרמן ואם זה סתם בהגות או בפירוש או בכתיבה אינטרטקסטואלית או בשאיבת מודלים והתרשמות מאחרים וכן הלאה. אין משורר אחד שאינו "מושפע". כל כותב הוא קודם כל קורא. שנית, אני לא מייחס למשורר שימוש בשום דבר, אני מייחס לשיר. המשורר משתמש במה שהוא משתמש אם מתוך ידיעה מלאה או חלקית או במקרה. אל תשכח למשורר יש משהו קטן שלחוקר אין בדרך כלל: כישרון. הניתוח לא מניח ידע רחב של המשורר אלא עוסק בשיר עצמו. אם המשורר עשה שימוש במטפורה סביר להניח שהוא יודע מה זה גם אם בצורה אינטואיטיבית. לעתים מתגלים בטקסט דברים שאולי המשורר לא כיוון להם וזה גם לא משנה במיוחד. המבנים האלו נוצרים לא במכוון אבל לא תמיד במקרה. חלקם תוצאה של ידע לא מודע, של השפעה של מישהו אחר, תוצאה של שימוש בשפה או של חוקי מציאות כלשהם. אני לא אגיע עד תת מודע קולקטיבי אבל אם אתה מכיר את חומסקי אז בהחלט ניתן לדבר גם על כשירות פואטית ויש רבים שדיברו על כך. היכולת להבין ולייצר צורות פואטיות בהתבסס על מבנים פנימיים, מולדים, אולי נרכשים. בדיוק כפי שאתה יכול להבין שיר ברמה מסוימת גם בלי שנתקלת בו קודם, יכול המשורר לייצר שיר כזה. ישנו איזה מכנה משותף קוגניטיבי בשפה, בשירה ואולי באומנות בכלל. משורר שרוצה לקדם עצמו ייטיב לעשות לדעתי אם יהיה גם קורא רחב דעת וחוקר. אם כי אני חושב שמשורר מבין את מהות המטפורה בדרך שהחוקר לעולם לא יגיע אליה. כותבים רבים סבורים כי עליהם להימנע מלעסוק בספרות או במחקר כדי שלא יושפעו או יהרסו. הם טועים לדעתי. עליהם להעמיק חקור, להרחיב את הידע התיאורטי שלהם. אני בטוח שהם כבר יתרגמו אותו למעשה לפי דרכם. לגבי האם ניתוח מניח ידע שלא קיים. האם זה נראה לך סביר שניתוח ארוך ומורכב שמוצא בשיר רבדים עדינים ואיזונים דקים בלי סוף ומבנה מורכב - זה הכל במקרה? למשל ברשימה שפרסמתי בדג על שיר שלונסקי מצאתי שם משמעות בחריזה. זה נראה לך מקרי? בפוקס יצאה התאמה נפלאה מן החרוז לבין התוכן של השיר ולא התאמה "כללית" אלא משהו ספציפי מאוד? יודע מה, בוא נראה את הדברים מן הצד השני: חשוב כמה דברים שהמשורר כן התכוון אנו לא מוצאים בשיר! לדעתי משורר טוב הוא כזה שמבהיר גם את מה שהוא רוצה וגם דואג שמה שהוא לא רוצה לא ישתמע במקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרשנות שיר היא מעשה יצירתי מורכב. פרשנות טובה אחת יכולה להיות לעתים מנוגדת לגמרי לפרשנות טובה אחרת. המשורר אינו חייב להכיר את הכללים שבהם משתמש הפרשן כשם שאינו חייב לדעת מוסיקה כדי שילחינו את שיריו (והלחנת שיר אף היא אקט פרשני). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדרך היחידה בה אני מסוגל להבין את המשפט השני שלך היא שבעיניך השיר אינו יותר מאוסף כתמי רורשאך, והפרשן משתמש בו רק כטריגר לאסוציאציות חופשיות שלו. תמהני אם המשוררים עצמם מסכימים עם הגישה הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככל שהיצירה האמנותית מאפשרת יותר פרשנויות הרי היא הופכת ליותר "קלאסית", "מופתית" ובקיצור, בעלת השפעה גדולה יותר הן. ההשפעה הזו מתקיימת הן על כמה שיותר קוראים בני זמנה אבל גם מתפשטת על פני דורות שונים של קוראים. כל אחד יכול לראות ביצירה פרשנות חדשה ואישית. היצירה היא האבסטרקציה של החויה הפרטיקולרית של היוצר, ונבנית על המתח בין פרטי המציאות והנסיון לפשט אותם, ובכך, בתהליך היזון-חוזר, לגרום לחוסר התאמתם למופשט שלמעשה נבנה מהם. כך ששייקספיר או בטהובן עדיין מרטיטים לבבות כי אפשר לראות ביצירתם דברים חדשים, הזייטגייט `עובד. לעומת זאת, אפשר לחשוב על הרבה יצירות שקיבלו את התואר המפוקפק "אנכרוניסטיות" או סתם "נוסטלגיות" והן נשארו קפואות בזמן. למשל שירי ה-הו הו של שנות החמישים, ציורי הקיטש של התחנה המרכזית (יש להם פרשנות יחידה ומצומצמת). השוליים של ההגדרה הזו הן מאד בעיתיים. מתי יצירה עוברת מלהיות "יצירת מופת פתוחה המאפשרת מגוון פרשנויות" לסתם בליל חסר משמעות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מצליח להבין כיצד אתם מבינים את המונח "משמעות של שיר" או "פרשנות". עם כל הדיבורים על ריבוי פרשנויות ועל כך שניתן לראות ביצירות ישנות דברים חדשים אני מכיר מעט מאוד שירים שניתן לפרש אותם יותר מאשר בדרך אחת ואני לא מכיר בכלל שירים הזוכים לשלוש או לארבע פרשנויות. מעולם לא נתקלתי בשיר שניתן לכתוב עליו כמה פרשנויות שתהיינה מבוססות, מהודקות, שתסברנה בדרך שונה אותו מספר של אלמנטים בשיר ותקשרנה אותם אחרת. בכל המקרים שבהם ראיתי יותר מפרשנות אחת לשיר בדרך כלל אחת טובה פחות מן השנייה (לדעתי) או ששתיהן אינן מלאות ואז כל אחת מסבירה את מה שהאחרת נתקעת בו. אשמח מאוד לדוגמא מפורטת: שיר שניתן לפרשו בדרכים רבות וקיצור של האפשרויות האלו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |